"הכי דחוף זה השרוכים".

 

כך אמר לי אביתר בן ה-13 כששאלתי אותו על מה הכי חשוב לו שנעבוד יחד.

 

סביב יום העצמאות מקדישים, בעיקר בגני הילדים וגם קצת בכתה א', זמן לדבר ולעורר מודעות בנושא של עצמאות בתפקודי היומיום: להתלבש בעצמי, להתרחץ בעצמי, ללכת לישון בעצמי, לאכול בעצמי וכו'.

 

לכאורה, פעילויות של תפקודים יומיומיים ילדים אמורים ללמוד לעשות בעצמם כבר בגיל הרך ולהגיע לבית הספר כשהם כבר די עצמאיים ומסוגלים להסתדר בעצמם.  

 

בודאי בכל מה שנוגע לגוף שלהם (למשל להתרחץ, לנקות את עצמם אחרי השירותים, להתלבש ולנעול נעליים), וגם להיות מסוגלים להסתדר כשהם רעבים (לפחות להכין לעצמם כריך או שתיה).

 

אבל כשהרך מגיע לגיל ההתבגרות והוא בן 12, 13 או 15 ועדיין לא יודע לחפוף ראש, לשרוך שרוכים, לאכול עם מזלג וסכין, להכין לעצמו כריך, לחמם לעצמו אוכל או לנסוע באוטובוס- הוא בבעיה רצינית.

 

יש כאן פער משמעותי בין מה שמצופה או נדרש לבין מה שהנער/ה מסוגל/ת לעשות ובמקום שבו מופיע פער כזה בין הדרישה ליכולת- מופיעה בדרך כלל מצוקה גדולה.

 

מעבר לקושי התפקודי היומיומי הגורם לתלות במבוגר, הולך ומצטבר כאן קושי רגשי ולפעמים גם חרדה ודיכאון כשברקע חוסר ההצלחה והפער הבולט בין הנער/ה ובין בני הגיל.

 

איך מרגיש נער בן 12 שצריך שיעזרו לו לחפוף ראש כשאחיו בן השש כבר עושה את זה בעצמו כבר מזמן?

 

איך מרגיש נער בן 13 שצריך מישהו שיקשור לו את השרוכים לפני אימון בחדר הכושר?

 

איך מרגישה נערה שעד גיל 15 עדיין לא למדה לאכול עם סכין ומזלג ומעירים לה על זה לפחות פעם ביום?

 

במקרים רבים מדובר בקשיים שהם "סוחבים" מגיל צעיר- אותם ילדים שלקח המון זמן עד שלמדו (ועדיין מתקשים מאד) להתלבש בעצמם, לגרוב גרביים, לגזור במספריים, לאכול עם כפית, מזלג וסכין, לצייר, לכתוב, לארגן את החפצים שלהם…

 

ישנם מתבגרים (וגם מבוגרים)  ש"סוחבים" איתם מילדות את אותה הפרעה שקופה שנקראת "הפרעת קואורדינציה התפתחותית" או בשם החיבה (DCD (Developmental Coordination Disorder.

 

מדובר בילדים ומתבגרים בריאים, עם אינטליגנציה תקינה, המתקשים מאד ללמוד ולארגן רצפים חדשים של רעיונות ושל תנועה:

לחשוב על רעיון חדש (מה לעשות עכשיו?), לתכנן (איך אני יעשה את זה?) ולהוציא את התכנון אל הפועל (מה בדיוק לעשות עכשיו עם הגוף והמרחב ובאיזה תזמון?)

 

למתבוננים מבחוץ הם יכולים להראות כ"עצלנים", "מניפולטיבים", "מפונקים" ועוד כל מיני שמות תואר שיפוטיים להחריד,  כך שמעבר לקושי התפקודי הולך ונבנה דימוי עצמי שלילי בכל מה שקשור לתחושת המסוגלות העצמית.

 

ה"אני בפעולה" בדרך כלל מנסה ונכשל שוב ושוב עד שמהר מאד לומדים שהכי בטוח זה להימנע.

 

המצוקה סביב חוסר ההצלחה בפעולות היומיומיות הפשוטות היא גדולה ומכילה בתוכה תחושות קשות של בושה וכישלון, במיוחד בגיל ההתבגרות.

 

אל הקושי הזה בפעולות היומיומיות הפשוטות יכולים להתלוות קשיים רגשיים וחברתיים ואף חרדה ודיכאון כתחלואה נלווית.

 

ואם זה לא מספיק מחקרים מראים שכמחצית מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD סובלים גם מ DCD (במבצע 1+1).

 

אבל אפשר לעזור.

 

בטיפול בריפוי בעיסוק אפשר לקבוע עם כל אחד מה היה הכי רוצה ללמוד לעשות ולעבוד על זה!

 

בעבודה תפקודית, בסביבה הטבעית, המשלבת אסטרטגיות קוגניטיביות יחד עם למידה מוטורית והתאמה סביבתית אפשר לעזור למתבגר או למתבגרת להצליח באותן פעילויות יומיומיות שהן מובנות מאליהן לבני גילם ולהתחיל לייצר גלגל של הצלחות.

 

יחד אתי אביתר בן ה-13 למד לקשור שרוכים, סהר בן ה-15 למד לאכול עם סכין ומזלג וגיל בן ה-15 למד לטגן חביתה.

 

האור בעיניים, ה"יש!!!" הנלווה לתחושת ההצלחה – אלו שווים הכל.

 

הפרעת קואורדינציה התפתחותית אינה "נעלמת" אחרי גיל 9 (הגיל בו נגמר סל הבריאות ההתפתחותי) ובמקרים רבים "מתפתחת" וגדלה עם הילד ומדגישה את הפער בינו ובין בני גילו בשל עליית הדרישות והציפיות מהסביבה.

 

הטיפול בריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית מאפשר לעשות העברה קלה יותר מהמפגש הטיפולי לחיים עצמם: הלמידה והתרגול במטבח הביתי, בחדר האמבטיה ובחדר הפרטי מאפשרים חווייה של הצלחה והעברה לחיי היומיום בקלות רבה יותר.

 

כי לכל אחד מגיע להרגיש שהוא יכול.

שלכם,

יעל