רוצה לבחור מספר?

זוכרים את משחק ה"קווה קווה" (kwa kwa) שהיינו משחקים כשהיינו ילדים?

משחק הגרלה שמשלב בתוכו זוג ידיים, קצת אוריגמי, קצת כתיבה, הרבה הומור וחייבים לפחות עוד חבר אחד כדי לשחק!

אני משחקת את המשחק הזה הרבה עם ילדים שיש להם קשיים בכתיבה.

הם לומדים לקפל את הצורה, מתכננים מה לכתוב ואיך, מאד משתדלים לכתוב הכי ברור שהם יכולים ולהתארגן בתוך המרחב המצומצם שיש להם על הדף.

כך הם כותבים בכיף, לא בהקשר לימודי אלא בהקשר משחקי וחברתי, דבר שהם בקושי מתנסים בו.

ומה הכי שווה? שהם לוקחים את הקווה-קווה אחר כך ומשחקים עם החברים בכתה ועם המשפחה בבית!

אז לבקשת הקהל הנה הוראות ההכנה של הקווה-קווה, שלב אחר שלב:

לוקחים דף בצורת ריבוע (או מכינים ריבוע מדף מלבני), מקפלים לחצי ופותחים ושוב לחצי  ופותחים כך שנוצרים שני קווי קיפול החוצים זה את זה:

 

קווה קווה1

 

בשלב השני מקפלים כל פינה אל המרכז:

 

קווה קווה2

 

 

בשלב הבא, הופכים את הריבוע המקופל וחוזרים על קיפול הקצוות אל המרכז:

קווה קווה3

 

 

עכשיו פותחים את הקיפול ומסמנים בתוך הריבוע הפנימי 8 משולשים:

קווה קווה4

 

 

בשלב הבא מסמנים על כל משולש חיצוני סימן בצבע שונה:

קווה קווה5

 

 

ועכשיו כותבים בכל משולש פנימי את הדבר שרוצים שהאחרים יקראו או יעשו. אלו יכולות להיות משימות, עתידות בנוסח בזוקה, מחמאות וכו' וכו', כיד הדמיון:

קווה קווה6

 

ועכשיו מכניסים את האצבעות לתוך ה"כיסים" שנוצרו בחלק האחורי של ה"קווה קווה"- אצבע ואגודל מול אצבע ואגודל:

קווה קווה7

 

מוכנים לשחק??

בוחרים מספר אקראי, מזיזים את  ה"קווה קווה" בעזרת האצבעות, במאוזן ומאונך, וסופרים את התנועות:

קווה קווה8קווה קווה9

 

כשמגיעים למספר שבחרנו, עוצרים ובוחרים את אחד הצבעים. מרימים את המשולש עם הצבע שבחרנו ומגלים מה כתוב לנו מתחתיו:

קווה קווה10

 

והנה ה"קווה קווה" של דניאל החמוד (שם בדוי), שהרשה לי להראות לכם:

קווה קווה 11

 

מומלץ בחום לשחק עם הילדים, עם קשיים בכתיבה ובלי קשיים בכתיבה, גם ילדים בגן חובה יכולים להנות ולהתנסות בכתיבה הילדית ובקיפולי הנייר, אז לכו לשחק ואל תשכחו לספר לי איך היה 🙂

שלכם,

יעל

 

הילדים כותבים עם שגיאות כתיב? אם לא ינסו איך ידעו?

בת 5

בת 5

"יש לה המון שגיאות כתיב", "לא מבינים כלום ממה שהוא כותב", "אין בכלל רווחים בין המילים".

ילדים רבים בגיל ביה"ס מגיעים לטיפול בריפוי בעיסוק כדי לשפר את כתב היד. 12%-21% מהילדים בביה"ס מתקשים בכתיבה.

בשני פוסטים קודמים התייחסתי למקומה של הכתיבה ככלי לתקשורת בין אנשים, לרגשות שמעוררת הכתיבה ולתהליך הלימוד שלה בבית הספר.

לעתים קרובות מדי ילדים נדרשים לכתוב כתיבה מאד מצומצמת וחסרת משמעות, ממנה הם אינם לומדים דבר על משמעות הכתיבה.

כשילדים "כותבים" שורה, שתיים ושלוש של אות מסויימת הם לא למדו דבר על כתיבה.

מה הם כן למדו?

הם למדו לצייר סימנים, שבמקרה יש להם משמעות מסויימת בשפה אחת ומשמעות אחרת בשפה אחרת, לדוגמא: האותיות ס, ח, ש בעברית מסמלות סימנים מוסכמים שונים בשפות הלטיניות וברוסית.

ציור אותיות מחוץ להקשר איננו כתיבה.

כשילדים נחשפים, בכתה ובבית, למגוון של סוגות כתיבה, אז ורק אז הם לומדים המון על "כיצד כותבים": שיר, סיפור, בדיחה, שלט, מתכון, רשימה וכו'.

תמיד אנחנו קוראים משהו שמישהו כתב ולכן אין לנתק את הקריאה והכתיבה זו מזו.

רק כשילד קורא את מה שכתב נדע להבין מה הוא יודע על כתיבה ומה הוא הסיק על הכתיבה מהידע הקיים שלו.

בבית ובכתה חשוב שהדיון במוסכמה (כלומר כיצד כותבים את המילה) יכלול קריאה של תוצרים שנכתבו על ידי "מישהו שיודע": מילון, עיתון, ספר או אריזה של משחק או מוצר מזון.

כך גם יכולים הורים להתייחס בבית לכתיבה של ילדיהם ולסייע להם בלמידה.

במאמר מעורר מחשבה , מציעה חנה זלצר, מרפאה בעיסוק ויועצת חינוכית, אפשרות אחרת להתבוננות בשגיאות כתיב:

כתיבה יוצרנית לעומת כתיבה מוסכמת: התבוננות בשגיאות כתיב כאל נסיונות להגיע אל המוסכמה. נסיונות המבוססים על הידע הקודם שיש לילדים על כתיבה, כיוון שהם באים עם ידע קודם, גם אם לא למדו אותו באופן פורמלי.

ואם לא ינסו איך ידעו?

מורים יכולים לנצל את מרחב הכתה לדיון על "איך כותבים את המילה", לבקש מילדים לחשוב על אפשרויות שונות ולדון בהן:

מילים כמו נתת ונטעת- נשמעות דומות אך נכתבות באופן שונה ומשמעותן שונה. כך גם המילים מלח, מלח, מלאך או מלך, הרבה וארבה וארבע, או עת, עט ואת, קר וכר, אף ועף, הוד ואוד ועוד (ועוד….).

לעומתן יש מילים שנכתבות אותו דבר אך משמעותן שונה: "אשה נעלה נעלה נעלה", או דוגמא טריה מהיום בטיפול עם ילד: "טבע" (כמו תופעת טבע) או טבע (כמו טבע בים).

מילים רבות מקבלות משמעות מן ההקשר בו הן נכתבות וזאת הילדים לומדים אם מלמדים אותם.

בן: "אמא, קוראים לעפיפון עפיפון בגלל שהוא עף?"

אמא: "כן, כי הוא עף בשמיים, כמו שציפור עפה."

בן: " הם שייכים לאותה משפחה".

אמא: " נכון. אז איך כותבים עפיפון?"

בן: "עם ע'".

כשילד בכתה א', ב' או ג' מנסה לכתוב ומוחקים לו את "שגיאות הכתיב" או מתקנים לו את השגיאות שלא בנוכחותו, או מקיפים לו בעיגול את השגיאה וכותבים מעליה את האות הנכונה ללא נוכחותו, או אומרים לו "כך ולא כך" או סופרים לו את השגיאות הוא אינו עובר תהליך של חשיבה, אינו שואל שאלות ומהר מאד לומד שלא כדאי לטעות.

מה עם האפשרות לשנות פרדיגמה וללמוד "איך כותבים" מתוך חקירה ודיון?

הרי ילדים כבר כותבים עם סימנים מוסכמים כבר מגיל 4 ורובם חשופים לכתיבה כבר מגיל 0.

ילדים יכולים ללמוד הרבה יותר על כתיבה אם רק נאפשר להם לכתוב, לטעות, לנחש, לחקור, לחשוב ולשאול, אם רק נכבד את הניסיון שלהם למצוא היגיון בשפה ונעזור להם להגיע אל המוסכמה.

היה זה אלברט איינשטיין שאמר כי  "הדרך הבטוחה ביותר להמנע מטעויות היא שלא יהיו רעיונות".

הרעיונות וההישגים המדעיים החשובים ביותר לאנושות נולדו מתוך "טעויות" .

אם רק לא נצמצם את לימוד הכתיבה לחצי שורה בחוברת, אלא נהפוך את תהליך לימוד הכתיבה לתהליך של חקירה וחשיבה.

תהליך בו יש מקום לשאלות.

תהליך בו יש מקום לטעויות.

תהליך בו יש מקום למשמעויות נוספות.

תהליך בו יש מקום לאפשרויות.

תהליך בו יש מקום של כבוד למילה הכתובה, גם אם היא נכתבה "בשגיעות כטיב".

דווקא כיום, בעולם בו התקשורת הכתובה בין אנשים מסתכמת לעתים קרובות לכדי 140 תווים בטוויטר, יש תפקיד חשוב ביותר למורים ולהורים בהנחלת הכתיבה כנכס תרבותי וכתקשורת רבת מימדים, ככלי לביטוי אישי, ציבורי ואינטימי ולהמשיך מורשת של שפה ותרבות.

כתיבה היא זיכרון חקוק על אבן או כתוב בעט במחברת מצהיבה, כתיבה היא סיפור לפני השינה, היא תורה שבכתב, היא מתכון שעובר במשפחה מדור לדור, היא גלויה מאי שם, היא מכתב אהבה והיא מילה טובה שאפשר לקרוא שוב ושוב.

כתיבה מקבלת חיים כשמישהו קורא אותה:

"רק אחרי שהכותב מוציא מתחת ידיו את הטקסט מתחיל קיומו של הטקסט… בנקודה זו קיומו אילם.. עד הרגע שהקורא קורא אותו.. הכתיבה תלויה בנדיבותו של הקורא ."

(מתוך הספר "תולדות הקריאה" מאת אלברטו מנגל).

גורלה של הכתיבה ייקבע על ידי האופן שבו מתייחס הקורא אל הכתוב..

אם היא משמעותית לכותב היא נכתבת כך שמישהו משמעותי יקרא.

רבים מהילדים שהגיעו לטיפול בריפוי בעיסוק בגלל קשיים בכתיבה היו ילדים שלא כתבו בכתה, שכתב ידם במחברות היה בלתי קריא. הם שנאו לכתוב. הם פחדו לכתוב.

אולם, כשכתבו ברכה לאמא או מתכון לעוגה או חידון למשפחה הם עשו הכל כדי שכתב ידם יהיה קריא להפליא. היתה שם משמעות והיתה שם כוונה והיה שם מי שיקרא באהבה.

כתיבה היא אינטראקציה בין אנשים כשביניהם יש מצע- דף נייר, מסך מגע, שלט ברזל, עט, צלחת קרמיקה, תכשיט זהב או אבן.

כפי שהתוצר הסופי הוא אינטראקציה כך גם תהליך הלמידה צריך להיות באינטראקציה – בדיאלוג או דיון: איך כותבים את המילה? מהי משמעותה כך ומהי משמעותה האחרת?

אם לא נראה להם הם לא ידעו.

ואם לא ידעו איך ידעו מה לשאול?

אפשר גם אחרת. אפשר ללמד ילדים לכתוב כ"חכמים" ולא כאלה ש"אינם יודעים לשאול".

ולקינוח חומר למחשבה, מתוך המאמר: "כיצד כותבים את המילה ??? מיוצרנות למוסכמה" מאת חנה זלצר  (פורסם ב "מחשבות כתובות" גליון  12/13, 1995, בהוצאת  משרד החינוך):

" תפקיד ההתערבות של המבוגר הוא ליצור הזדמנויות לשאול, להשוות, לבחור ולעסוק בשפה הכתובה ובמוסכמות הכתב כחומר לחשיבה.

נקודה זו עקרונית במיוחד אצל הילדים היודעים פחות על השפה הכתובה ועל מוסכמות הכתב, שהרי אחרת ימשיכו 'לחטב לעורחשנים רק קפישמשומים' (רוצה לומר, לכתוב לאורך שנים רק כפי שהם שומעים)."

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.lidorw3.sg-host.com

כבר הצטרפתם לדף הפייסבוק שלי ?  http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

 

על החלון ישבתי וזכרון כתבתי…

מוקדש באהבה לורדית זמורסקי, המורה האהובה שלי מכתה א' ולחנה זלצר- מורתי האהובה בהווה.

תמיד הייתי בן אדם של מילים- מאז שהתחלתי לקרוא בכתה א', בלעתי בשקיקה כל מה שאפשר היה לקרוא- ספרים, שלטים, עיתונים, ספרי טלפונים, אצל סבא וסבתא בשבת הייתי קוראת את הסידור.

מדי שבוע היינו הולכים לספריה העירונית וכמה רבה האכזבה היתה כשיכולתי לקחת ספר אחד בלבד.

הכתיבה שלי התפתחה בצורה די מעניינת, יש לומר.

בגן חובה אני זוכרת את סבתי (שהיתה עולה חדשה חדשה. מלמדת אותי לכתוב שורות שורות של אותיות ה- ABC  כדי להכין אותי לכתה א'.

ואילו את כתה א' התחלתי כך: הורי היו עולים חדשים ולכן מחברות ה"עברית" שקנו לי היו למעשה מחברות "אנגלית", שנפתחו משמאל לימין, כפי שהורי מכירים ורגילים.

כך שבמחצית הראשונה של כתה א' כתבתי במחברות האנגלית בשורות האופייניות- שורה רחבה ושורה צרה לסירוגין. כך גם נראה כתב היד.

מהר מאד מישהו עלה על הטעות והשגרה חזרה למסלולה ובמחצית ב' אף כתבה לי המורה בתעודה: "כתב ידך השתפר מאד".

מעניין כיצד משפיע המרחב בו אנו כותבים וההקשר בו אנו כותבים על הכתיבה שלנו.

במהלך כל שנותי בביה"ס, כולל בתיכון, כתב ידי הושפע מאד מההקשר ומהקשר הבין-אישי:

במקצועות אותם אהבתי (בעיקר את המורה) – כגון זמרה, אנגלית, חגים ותאטרון- היה כתב ידי היפה והמסודר ביותר.

במקצועות בהם סבלתי (גאוגרפיה, ביולוגיה) היה כתב ידי כל כך מזעזע עד שבכתה י' המורה לביולוגיה דרשה ממני להעתיק את כל המחברת מחדש…

מתי אהבתי לכתוב ומה אהבתי לכתוב ?

זכרונות וסודות כמוסים ב"ספרי זכרונות" עם מנעולים זעירים ומוזהבים, שירים, סיפורים, ברכות ליום הולדת, היו לי "חברים לעט" ממקומות שונים בארץ איתם החלפתי מכתבים על דפי מכתבים ומעטפות צבעוניות (מאוסף המכתביות המפואר שלי, שכלל את מיטב כוכבי שנות ה-80).

אהבתי לכתוב מכתבים ביחד עם סבתה של אמי, אצל סבתי בבית, על שולחן העץ הישן והכבד.

על שולחן זה, שאירח ארוחות שבת וחג, נכתבו על ידי סבתא אומי הזקנה אגרות אויר שנשלחו בחרדת קודש לבנה שחי בקנדה באמצעות תיבת הדואר האדומה בקצה השני של הרחוב.

אגרות שהגיעו ליעדן לאחר כשבועיים ("ותבדקי טוב טוב עם האצבעות בחריץ שהמכתב באמת נפל למטה !").

אז למדתי שאפשר להכין דבק מהיר מקמח ומים.

אני זוכרת את ההתרגשות מול דפדפת צבעונית וחדשה או מחברת משובצת עם כריכת קרטון קשה (מאילו שאבי כתב בהן בעבודתו), את ההתלהבות בכתיבה בטוש זהב (מתנה שקבלתי ליום הולדת 8), בטוש זוהר ובעט-עפרון בצבע סגול.

כשהייתי באה לפעמים לעבודתה של אמי, בימי מחלה וחופשה, זו היתה חגיגה אמיתית.

אמי עבדה אז כשרטטת בתחום האדריכלות. היו שם גליונות נייר מכל הסוגים והגדלים- שקופים ואטומים, פתקים קטנים ומפות ענקיות, והריח של העתקות האור זהו ריח שלא אשכח לעולם.

היום הכל ממוחשב אבל אז, היו שם כלי כתיבה ורישום ושרטוט מכל הסוגים והמינים, מכחולים, צבעי מים, עפרונות מכניים (עם מחדד מיוחד), סרגלים מכל הסוגים והגדלים, שולחנות שרטוט מוארים, עולם שלם של אוצרות.עולם הולך ונעלם.

אז היינו כותבים, מציירים, מעתיקים, משרטטים, משתמשים בכל הבא ליד ומשחקים עם הכלים והחומרים.

בעבודתי אני פוגשת ילדים רבים, שמגיעים לטיפול בריפוי בעיסוק על רקע של קשיים בכתיבה, כשמתלווה לכך תמיד חוסר מוטיבציה לעסוק בכתיבה. הכתיבה נתפסת בעיניהם כמעיקה, קשה, מעייפת ומאיימת. תמיד היא קשורה לבית הספר, תמיד היא קשורה לשיעורים ומבחנים ותמיד היא קשורה לחויה של חוסר הצלחה.

מהותה של הכתיבה כתקשורת יומיומית בין אנשים כיום השתנתה מקצה לקצה בעקבות האמצעים הטכנולוגים המשמשים לכתיבה.

התקשורת הכתובה בין אנשים עברה מהפכים רבים מתקופת האבן ועד ימינו.

מסימונים באמצעות חבלים ואבנים, דרך ציורים על קירות וחריטות עם אזמל על לוחות טין בידי יחידי סגולה, היא הפכה לזמינה מאד לכל אחד אך גם דלה, מצומצמת וגסה, חד-גונית, עם חוקים ומוסכמות חדשים, בהתאם למדיום:

בטוקבקים ובפייסבוק אפשר לכתוב את כל מה שחושבים על כל אחד וכולם רואים את הכל (כבר אין סודות כמוסים), בטוויטר "מצייצים" את כל אשר על לבכם ב-140 תוים מקסימום, ב-SMS אפשר לכתוב לכל אחד בכל מקום ובקיצור (כי למי יש זמן וסבלנות), ובדוא"ל אמנם אפשר לכתוב בפרוטרוט ולהביע רגשות מעט יותר מורכבים מפרצופי סמיילי אך בלי הריח, מרקם הדף וחריטת העט.

ילדים מגיעים לבית הספר עם ידע שיש להם על קריאה וכתיבה, אליו הם חשופים מרגע לידתם.

לעתים קרובות, יש נטיה להתעלם מהידע של ילדים על כתיבה ומהניסיון שלהם לחשוב על הכתיבה, באמצעות ראיה דיכוטומית של המבוגר היודע: נכון או שגוי.

זאת במקום לעורר בהם חשיבה ושאילת שאלות.

מהו תפקיד בית הספר בלימוד הקריאה והכתיבה ?

כיצד הורים יכולים לסייע לילדיהם המתקשים בכתיבה ?

המשך יבוא…

ולקינוח, המלצה חמה על ספר: "ילדה" מאת אלונה פרנקל בהוצאת "מפה"

בספרה מתארת אלונה פרנקל את ילדותה כילדה יהודיה בזמן השואה. בין היתר, מתארת היא כיצד היו הספרים גלגלי ההצלה שלה וכיצד בכתב ידה המזעזע, שכלל שגיאות כתיב איומות, היא כתבה בלי שום שגיאות כתיב קטלוג ספרים פרטי משלה.

חומר נוסף למחשבה:

סנדבנק, א., ארצי, ב. (1996). להתפתח כקוראים וככותבים במסגרות לימודיות. מחשבות כתובות.

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.lidorw3.sg-host.com

ובפייסבוק : www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…