בת 5
"יש לה המון שגיאות כתיב", "לא מבינים כלום ממה שהוא כותב", "אין בכלל רווחים בין המילים".
ילדים רבים בגיל ביה"ס מגיעים לטיפול בריפוי בעיסוק כדי לשפר את כתב היד. 12%-21% מהילדים בביה"ס מתקשים בכתיבה.
בשני פוסטים קודמים התייחסתי למקומה של הכתיבה ככלי לתקשורת בין אנשים, לרגשות שמעוררת הכתיבה ולתהליך הלימוד שלה בבית הספר.
לעתים קרובות מדי ילדים נדרשים לכתוב כתיבה מאד מצומצמת וחסרת משמעות, ממנה הם אינם לומדים דבר על משמעות הכתיבה.
כשילדים "כותבים" שורה, שתיים ושלוש של אות מסויימת הם לא למדו דבר על כתיבה.
מה הם כן למדו?
הם למדו לצייר סימנים, שבמקרה יש להם משמעות מסויימת בשפה אחת ומשמעות אחרת בשפה אחרת, לדוגמא: האותיות ס, ח, ש בעברית מסמלות סימנים מוסכמים שונים בשפות הלטיניות וברוסית.
ציור אותיות מחוץ להקשר איננו כתיבה.
כשילדים נחשפים, בכתה ובבית, למגוון של סוגות כתיבה, אז ורק אז הם לומדים המון על "כיצד כותבים": שיר, סיפור, בדיחה, שלט, מתכון, רשימה וכו'.
תמיד אנחנו קוראים משהו שמישהו כתב ולכן אין לנתק את הקריאה והכתיבה זו מזו.
רק כשילד קורא את מה שכתב נדע להבין מה הוא יודע על כתיבה ומה הוא הסיק על הכתיבה מהידע הקיים שלו.
בבית ובכתה חשוב שהדיון במוסכמה (כלומר כיצד כותבים את המילה) יכלול קריאה של תוצרים שנכתבו על ידי "מישהו שיודע": מילון, עיתון, ספר או אריזה של משחק או מוצר מזון.
כך גם יכולים הורים להתייחס בבית לכתיבה של ילדיהם ולסייע להם בלמידה.
במאמר מעורר מחשבה , מציעה חנה זלצר, מרפאה בעיסוק ויועצת חינוכית, אפשרות אחרת להתבוננות בשגיאות כתיב:
כתיבה יוצרנית לעומת כתיבה מוסכמת: התבוננות בשגיאות כתיב כאל נסיונות להגיע אל המוסכמה. נסיונות המבוססים על הידע הקודם שיש לילדים על כתיבה, כיוון שהם באים עם ידע קודם, גם אם לא למדו אותו באופן פורמלי.
ואם לא ינסו איך ידעו?
מורים יכולים לנצל את מרחב הכתה לדיון על "איך כותבים את המילה", לבקש מילדים לחשוב על אפשרויות שונות ולדון בהן:
מילים כמו נתת ונטעת- נשמעות דומות אך נכתבות באופן שונה ומשמעותן שונה. כך גם המילים מלח, מלח, מלאך או מלך, הרבה וארבה וארבע, או עת, עט ואת, קר וכר, אף ועף, הוד ואוד ועוד (ועוד….).
לעומתן יש מילים שנכתבות אותו דבר אך משמעותן שונה: "אשה נעלה נעלה נעלה", או דוגמא טריה מהיום בטיפול עם ילד: "טבע" (כמו תופעת טבע) או טבע (כמו טבע בים).
מילים רבות מקבלות משמעות מן ההקשר בו הן נכתבות וזאת הילדים לומדים אם מלמדים אותם.
בן: "אמא, קוראים לעפיפון עפיפון בגלל שהוא עף?"
אמא: "כן, כי הוא עף בשמיים, כמו שציפור עפה."
בן: " הם שייכים לאותה משפחה".
אמא: " נכון. אז איך כותבים עפיפון?"
בן: "עם ע'".
כשילד בכתה א', ב' או ג' מנסה לכתוב ומוחקים לו את "שגיאות הכתיב" או מתקנים לו את השגיאות שלא בנוכחותו, או מקיפים לו בעיגול את השגיאה וכותבים מעליה את האות הנכונה ללא נוכחותו, או אומרים לו "כך ולא כך" או סופרים לו את השגיאות הוא אינו עובר תהליך של חשיבה, אינו שואל שאלות ומהר מאד לומד שלא כדאי לטעות.
מה עם האפשרות לשנות פרדיגמה וללמוד "איך כותבים" מתוך חקירה ודיון?
הרי ילדים כבר כותבים עם סימנים מוסכמים כבר מגיל 4 ורובם חשופים לכתיבה כבר מגיל 0.
ילדים יכולים ללמוד הרבה יותר על כתיבה אם רק נאפשר להם לכתוב, לטעות, לנחש, לחקור, לחשוב ולשאול, אם רק נכבד את הניסיון שלהם למצוא היגיון בשפה ונעזור להם להגיע אל המוסכמה.
היה זה אלברט איינשטיין שאמר כי "הדרך הבטוחה ביותר להמנע מטעויות היא שלא יהיו רעיונות".
הרעיונות וההישגים המדעיים החשובים ביותר לאנושות נולדו מתוך "טעויות" .
אם רק לא נצמצם את לימוד הכתיבה לחצי שורה בחוברת, אלא נהפוך את תהליך לימוד הכתיבה לתהליך של חקירה וחשיבה.
תהליך בו יש מקום לשאלות.
תהליך בו יש מקום לטעויות.
תהליך בו יש מקום למשמעויות נוספות.
תהליך בו יש מקום לאפשרויות.
תהליך בו יש מקום של כבוד למילה הכתובה, גם אם היא נכתבה "בשגיעות כטיב".
דווקא כיום, בעולם בו התקשורת הכתובה בין אנשים מסתכמת לעתים קרובות לכדי 140 תווים בטוויטר, יש תפקיד חשוב ביותר למורים ולהורים בהנחלת הכתיבה כנכס תרבותי וכתקשורת רבת מימדים, ככלי לביטוי אישי, ציבורי ואינטימי ולהמשיך מורשת של שפה ותרבות.
כתיבה היא זיכרון חקוק על אבן או כתוב בעט במחברת מצהיבה, כתיבה היא סיפור לפני השינה, היא תורה שבכתב, היא מתכון שעובר במשפחה מדור לדור, היא גלויה מאי שם, היא מכתב אהבה והיא מילה טובה שאפשר לקרוא שוב ושוב.
כתיבה מקבלת חיים כשמישהו קורא אותה:
"רק אחרי שהכותב מוציא מתחת ידיו את הטקסט מתחיל קיומו של הטקסט… בנקודה זו קיומו אילם.. עד הרגע שהקורא קורא אותו.. הכתיבה תלויה בנדיבותו של הקורא ."
(מתוך הספר "תולדות הקריאה" מאת אלברטו מנגל).
גורלה של הכתיבה ייקבע על ידי האופן שבו מתייחס הקורא אל הכתוב..
אם היא משמעותית לכותב היא נכתבת כך שמישהו משמעותי יקרא.
רבים מהילדים שהגיעו לטיפול בריפוי בעיסוק בגלל קשיים בכתיבה היו ילדים שלא כתבו בכתה, שכתב ידם במחברות היה בלתי קריא. הם שנאו לכתוב. הם פחדו לכתוב.
אולם, כשכתבו ברכה לאמא או מתכון לעוגה או חידון למשפחה הם עשו הכל כדי שכתב ידם יהיה קריא להפליא. היתה שם משמעות והיתה שם כוונה והיה שם מי שיקרא באהבה.
כתיבה היא אינטראקציה בין אנשים כשביניהם יש מצע- דף נייר, מסך מגע, שלט ברזל, עט, צלחת קרמיקה, תכשיט זהב או אבן.
כפי שהתוצר הסופי הוא אינטראקציה כך גם תהליך הלמידה צריך להיות באינטראקציה – בדיאלוג או דיון: איך כותבים את המילה? מהי משמעותה כך ומהי משמעותה האחרת?
אם לא נראה להם הם לא ידעו.
ואם לא ידעו איך ידעו מה לשאול?
אפשר גם אחרת. אפשר ללמד ילדים לכתוב כ"חכמים" ולא כאלה ש"אינם יודעים לשאול".
ולקינוח חומר למחשבה, מתוך המאמר: "כיצד כותבים את המילה ??? מיוצרנות למוסכמה" מאת חנה זלצר (פורסם ב "מחשבות כתובות" גליון 12/13, 1995, בהוצאת משרד החינוך):
" תפקיד ההתערבות של המבוגר הוא ליצור הזדמנויות לשאול, להשוות, לבחור ולעסוק בשפה הכתובה ובמוסכמות הכתב כחומר לחשיבה.
נקודה זו עקרונית במיוחד אצל הילדים היודעים פחות על השפה הכתובה ועל מוסכמות הכתב, שהרי אחרת ימשיכו 'לחטב לעורחשנים רק קפישמשומים' (רוצה לומר, לכתוב לאורך שנים רק כפי שהם שומעים)."
יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית
www.lidorw3.sg-host.com
כבר הצטרפתם לדף הפייסבוק שלי ? http://www.facebook.com/YaelsRoom
תרגישו בבית…
