אני זוכרת את הישיבה הראשונה בכיתה א. יועצת מנהלת סגנית והמורה. התחושה הייתה שהרגשתי כל כך קטנה ויש לי עכשיו אחרי החופש שיחה עם היועצת והמורה לא אוהבת את התחושה הזאת בכלל.

 

כהורה לילד עם הפרעת קשב, כלל לא משנה מאיזה רקע ועם איזה ניסיון אני מגיעה – כל מפגש בבית הספר מערער אותי. תמיד אני אהיה זו שמצויה תחת זכוכית מגדלת, דברי עלולים להתפרש שלא כהלכה, או לא כפי שהתכוונתי, החדירה לפרטיות שלי אינה נעימה כלל וכלל – וככל שהפורום גדול כך המבוכה מתעצמת.
נזכרת בפגישה עם פסיכולוגית (צעירה יש לציין) שיתפתי אותה בתחושה שלי שהילד מפתח חרדות, כיוון שבמקצועי מתחום בריאות הנפש דברתי בשפה מקצועית. הרגשתי שזה מאיים עליה ובמקום לנסות להבין את דברי היא אמרה שאני משליכה על הילד פחדים שלי. באותו רגע איבדתי בה אמון.

 

אני רוצה גם לספר על חוויה חיובית עם פסיכולוגית בגן, שלא פחדה להסתכל לי בעיניים, שהבינה עניין ולא ניסתה להקטין אותי. לקחה ברצינות כל דבר שאמרתי, השיחה זרמה באוירה טובה ומחוייכת. יצאתי בהרגשה מצויינת, הייתי צד בשיחה שיוויונית בגובה העיניים

אני זוכרת את הישיבה הראשונה עוד בגן, כשביקשנו עבורו גננת שי"ח.
הגננת אמרה לי לפני, "תדעי שהועדות האלה מדגישים את השלילי, את הקשיים. זה לא שאני לא רואה את החיובי אבל אם אדבר עליו לא יאשרו לנו שעות….אז אל תקחי את זה קשה….."
ולמרות שידעתי מראש, ולמרות שהבנתי, זה היה קשה…….לא יודעת אם אפשר אחרת

 

זה לא על רגל אחת… אבל כללית החוויה של רוב ימי ההורים ,במיוחד בתיכון, היתה של ללכת עם שכפ"ץ.

 

הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית בגן. היא הייתה מאוד צעירה ויהירה, הסתכלה דרכינו בהתנשאות בלי שום חמלה או חסד. חייבת להגיד שהיום התחושה שונה לחלוטין, אני מרגישה שכל צוות בית הספר איתנו, אוהבים את גור אדם מעריכים את היכולות של כולנו להתמודד עם הקושי ויודעים כמונו שרק ביחד אפשר.

 

גם אני הרגשתי קטנה ומצומקת ולא ממש הבנתי מה רוצים שאני אעשה. לא נתנו משהו מעשי, התקשרתי לקופה והתחלתי לחפש ולשאול ודי התברברתי בבירוקרטיה.

 

לפני מספר שבועות היתה לי פגישה בביה"ס שיצאתי ממנה בתחושה שעברתי אירוע טראומטי.
בפגישה ישב הצוות המוביל שכלל גם פסיכולוגית חדשה שלא מכירה אותנו. הפגישה היתה קשה. שמעתי דברים שלא היה לי מושג עליהם – אולי כי איש לא טרח לעדכן אותנו על כך למרות שהייתי בקשר עם ביה"ס. ילד שפשוט לא עושה כלום וויתר על עצמו לחלוטין בכל הנוגע להיות תלמיד.
תוך זמן קצרצר כשאני כבר עם דמעות מגודל מצוקתו של הילד הזרקור הופנה אליי עם הערות בלתי מקצועיות בעליל. מקטינות. מזלזלות. שלא לומר משפילות. כל זאת מצד הפסיכולוגית שכביכול אמורה להביא את הצד המקצועי.

העדויות הללו הם של הורים אמיתיים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הם לא חזרו משדה הקרב  ולא מפרק של "הישרדות".

החוויה המטלטלת והקשה הזו היא של הורים שבסך הכל חזרו מפגישות בבית הספר ורצו להגיע הביתה בשלום.

ואם זו התחושה שאיתה חוזרים הורים הביתה, אנחנו, כמטפלים וכצוותים חינוכיים, צריכים לחשב מסלול מחדש.

כשאנחנו, צוותים חינוכיים וטיפוליים, פוגשים הורים אנחנו חייבים לזכור:

שכל הורה אוהב את הילד שלו ועושה את הכי טוב שהוא יכול ויודע עבור הילד שלו בכל רגע נתון.

שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים חווים ביומיום שלהם תחושות של דחק, כשלון, אשמה וחרדה, יותר מהורים לילדים טיפוסיים. הספרות מלאה במחקרים המצביעים על דחק הורי מוגבר, חרדה ודכאון אצל הורים לילדים עם ADHD, והדחק הזה אינו שונה מהורים לילדים עם צרכים מיוחדים אחרים. הם לא צריכים אותנו כדי להוסיף לכל זה.

שאנחנו, אנשי המקצוע, זמניים וחולפים בחיי המשפחה.

אנחנו נכנסים להם באמצע החיים ויוצאים מהם לאחר תקופה קצרה. בתקופה הזו תפקידנו ללוות, לבנות, לחזק, לחבק ולתת כוחות להמשך הדרך.

תפקידנו כאנשי טיפול וחינוך הוא להיות עבור ההורים שותפים לדרך במסע הארוך והמפרך הזה, שנקרא החיים:

תפקידנו ללכת לצידם, לתת להם הדרכה ומידע, לעזור להם לתכנן את המסלול ולנווט בו, להיות שם איתם כשהם עייפים ומותשים ומיואשים ולהראות להם את האור בקצה הדרך.

תפקידנו להציע להם את העזרה לה הם זקוקים באותו הרגע:

לפעמים זו כוס מים, לפעמים זה חיבוק, לפעמים זו תזכורת לאיזו דרך ארוכה הם עברו עד עכשיו וכמה התקדמו בה.

לפעמים הם זקוקים רק להקשבה, לפעמים להדרכה ספציפית למי או לאן לפנות עכשיו בדרך ולפעמים הם צריכים שנגיד להם שהם הורים מספיק טובים.

מה שבטוח הוא, שהם לא צריכים שינזפו בהם, שיחלישו אותם, שישפטו אותם, שיערערו להם את הבטחון בהורות שלהם. אין לאף אחד שום זכות לעשות זאת.

האשמה ושיפוטיות מחלישות. אמפטיה וחמלה מחזקות ומאפשרות להשתמש בכוחות.

הם אלו שמפקידים בידיים שלנו את הגוף והנפש של הדבר היקר להם ביותר בעולם ואנחנו חייבים להיות שם, בשבילו ובשבילם.

"אבל הם לא משתפים פעולה….", "אבל הוא אף פעם לא מגיע עם הציוד….", "אבל בבית לא שמים לו גבולות…הם לא מתפקדים כהורים!!"

תפקידנו כאנשי מקצוע, במפגש עם ההורים, הוא לשים בצד את השיפוטיות והתסכול שלנו. בשביל זה בדיוק יש הדרכה וזה המקום לעבוד בו על התחושות הקשות שלנו כמטפלים.

אם עזרנו לילד לקרוא טוב יותר, לכתוב טוב יותר, לארגן את הציוד שלו טוב יותר ועל הדרך גרמנו להורים שלו להרגיש שהם לא מספיק טובים – עשינו יותר נזק מתועלת.

תפקידנו להשתמש בעצמנו באופן מודע ולהתייחס להורים, בדיוק כמו אל הילד, עם הרבה רגישות וחמלה:

להקשיב, להבין, לחזק, לעודד ולראות את מה שהם כן עושים, והם עושים המון. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך או השיטה אותה בחרו.

לשקף את מה שאתם רואים, כאנשי מקצוע, בלי שיפוטיות, ולהציע עזרה אמיתית ממקום מכבד ותומך, שרואה ומבין את הקושי.

אלו הורים שמתמודדים 24/7 עם הילד והקשיים שלו.

הרבה פעמים הוא לא הילד היחיד עם קשיים במשפחה, הרבה פעמים ההורה עצמו סובל מ ADHD, יחד עם חרדה ו/או דיכאון (או קושי נפשי או גופני אחר) והוא בעצמו מטופל או זקוק לטיפול, ומתמודד עם הקשיים שלו עצמו.

הלחץ המשפחתי היומיומי, הנטל הכלכלי העצום (תרופות, שיעורים פרטיים, טיפולים פרטיים, חוגים), ההתמודדות היא יומיומית ואינסופית.

מחקרים רבים מתארים את הדחק (סטרס) העצום שהורים לילדים עם ADHD חווים באופן יומיומי, את הקושי בניהול המשפחתי היומיומי, התסכול והתשישות ואת המחיר הכבד שהורים משלמים בחייהם במונחים של בריאות פיזית ונפשית, יחסים זוגיים ותפקוד עיסוקי שלהם כהורים.

ועוד לא כתבתי מילה על משפחות חד הוריות ואובדנים באמצע החיים.

הורים מותשים לא תמיד מסוגלים לזהות בעצמם את הכוחות שיש להם ולילדם.

בישיבה הקרובה, בשיחה הבאה עם הורים כולנו חייבים לזכור שזה בדיוק המקום שבו הם הכי זקוקים לנו.

זה המקום שבו אנחנו, אנשי הטיפול והחינוך, יכולים לסייע מנקודת מבט מבוססת כוחות.

במקום להאשים הורים שהם "לא מספיק" בתפקידם כהורים אנחנו מחויבים לתמוך בהם, להראות להם את נקודות החוזק ולתת מידע אמין.

הם זקוקים לנו כדי שנבין, נתמוך, נרגיע, נחזק, נראה את הטוב וניתן להם צידה להמשך הדרך.

אסור לנו לוותר על החמלה. כולנו זקוקים לה כמו אויר לנשימה.

הם צריכים שדווקא בימים הכי קשים, נחפש מתחת לבלטות סיבה לומר מילה טובה לילד שלהם ולדאוג שהם יידעו מזה-  במייל, מסרון או אפילו להרים טלפון בשביל הדבר הטוב הקטן הזה. הילד זקוק לזה וההורים שלו לא פחות.

גם הורים זקוקים למילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

ולקינוח, קחו שיר במתנה, של יהודית רביץ המופלאה: רק מילה טובה, או שתיים. לא יותר מזה.

שלכם,

יעל

 

מי שמעוניינים להרחיב את הידע המקצועי בנושא:

Corcoran, J., Schildt, B., Hochbrueckner, R. , & Abell, J. (2017). Parents of children with Attention Deficit/Hyperactivity Disrder: A Meta-Synthesis, Part I. Child Adolesc Soc Work J, 34: 281-335.

להרצאות שלי לצוותים חינוכיים וטיפוליים: http://yaelsroom.com/workshops/