38 מכתבים

 

מוקדש באהבה לנעמה, ענבל, אילנה, ורד ודבי, שפתחו כל אחת חדר מיוחד בלבן לילדיי ולכל הילדים בכתה.

מוקדש באהבה לכל הגננות והמורות שזכיתי לעבוד איתן ולהדריך אותן במהלך השנים.

 

תיפתח שנת הלימודים או לא תיפתח שנת הלימודים?

מאבק עובדי ההוראה, הנמצא בשיאו בימים אלו, הוא המאבק של כולנו.

זהו אינו רק מאבק על שכר. זהו מאבק על הכרה.

יש לי הרושם שאף אחד מאלו שיושבים במקומות בו מתקבלות ההחלטות, כולל במשרד החינוך עצמו, אינו מבין באמת מהי המשמעות של להיות מורה או גננת בישראל.

בתוך המאבק הזה מתקיים גם מאבק של קבוצה קטנה בתוך מערכת החינוך והיא קבוצת עובדות מקצועות הבריאות- אותן מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ופיזיותרפיסטיות שעובדות בתוך מערכת החינוך ובכל יום מחדש חוצבות את הדרך, ובוראות הזדמנויות לילדים שזקוקים לאותה יד מושטת כדי להצליח כמו כולם.

מאבקן ראוי וצודק מאין כמוהו- הן ראויות להרבה יותר.

שלשום אמא שלי שלחה לי טור ישן שכתב אבא שלה, סבא שלי, לפני חמישים שנה.

סבא שלי, ויקטור ברלדיאנו (Victor Barladianu), היה סופר, עיתונאי ומחזאי ברומניה. הוא נפטר לפני הרבה שנים והשאיר מאחוריו הרבה ספרים, מחזות, כתבות, מאמרים, טורים וגם אופרה אחת.

בסוף כתה י"ב כתבה המחנכת של אמא שלי, המורה פלורה פופסקו, מכתבים אישיים לכל התלמידים והתלמידות בכתתה.

חלק מהמכתבים האלה הגיעו לידי מערכת העיתון הרומני "Scintea" בו עבד הסבא שלי וזה הטור שפירסם ב- 27.6.72.

המילים המרגשות האלה, שנכתבו לפני חמישים שנה, רלוונטיות היום יותר מאי פעם. ניסינו לתרגם באופן נאמן למקור, ככל האפשר. חלק מהעושר הלשוני אולי קצת הלך לאיבוד אך אני מקווה שבכל זאת הצלחנו:

38 מכתבים

אדם צעיר כותב לאנשים צעירים אחרים. 

מלב אל לב. 

משתף מחשבות, תקוות, שאיפות, הופך אותן לאיחולי עתיד. 

בכנות ובחום אנושי. 

מה יכול להיות טבעי יותר? 

ודאי כך הדברים צריכים להיות. 

אנשים בשל כך הם אנשים-כדי שיתקשרו זה עם זה.  להתבונן, בין השורות המונחות על הדף, ישר אל תוך העיניים. 

אלא שהאדם עליו אני מדבר היום כתב בימים אלו לא פחות מ 38 מכתבים שכאלו. 

כל אחד מהם נכתב ל"מכותב" אחר. כל אחד מהם עם תוכן שונה. כל אחד מהם עונה על שאלות אחרות, צרכים פנימיים שונים, התלבטויות שונות בפרשת הדרכים של החיים. 

מי שכתבה את המכתבים הללו היא מורה. מחנכת. 

בסיום כתה יב, לאחר שלוש שנים בהן כיוונה, השגיחה ודאגה לעיצובם כבני אדם, כנוער המאמינים בכוחותיהם, נושאים אחריות עמוקה, אותם 38 ילדים שהיו אצלה , כפי שהיא רגילה להגיד "בהשגחה רוחנית"- המורה פלורה פופסקו, מביה"ס התיכון " Mihai Viteazul", בעודה אשה צעירה בעצמה, הקרובה בגילה לדור תלמידיה, כתבה לכל אחד מהתלמידים מכתב אישי, מדריך רגשי וטהור, לעתים מעט סנטימנטלי, בדרכי החיים הבוגרים. 

אני מרשה לעצמי לחשוף קטע אחד מתוך אותם מכתבים: 

"מאחלת לך שתגשימי את התקוות של אלו שאוהבים אותך ושמו אותן בתוכך (ביניהם, שתדעי, אני מונה גם את עצמי); מאחלת לך שתגשימי את חלומך מילדות, חלום שאותו, כפי שאת אומרת, חלמת מזה זמן רב, עד שנדמה לך שנולדת איתו. איני יודעת עם אילו זיכרונות את עוזבת את ביה"ס, אני מקווה שהם יפים, כך צריך להיות! 

שתדעי שאת שער בית הספר, אותו תעזבי בקרוב, אינך עוזבת לבדך; מלווה אותך, בשקט, מחשבה מלאה באהבה ודאגה של המחנכת שלך. ולעצמי אני מאחלת דבר מה, שהאדם שתהיי יהיה כמו מי שראיתי בתוכך, בנערה שראיתי בספסל השלישי ליד החלון."

בוודאי אותה נערה מהספסל השלישי שליד החלון – בדיוק כמו שאר 37 חבריה לכתה – לא ישכחו לעולם את טוב לבה וחכמתה של המחנכת, יושרתה ומוסריותה- ואפילו אם פעם זיכרונם יסבול משכחה חולפת, יהיו המכתבים האלו, יהיו המחשבות האצילות האלה והרגשות הללו של אנושיות בהירה, שיניעו ויהפכו את השכחה לבלתי אפשרית. 

אך יש עוד דבר, מעבר לאות הכתובה בהרמוניה, של אותם 38 מכתבים: 

הרוח שיצרה אותם, הרוח שנמצאת בעומק, קשר אורגני של המשכיות המסורות הגדולות של בית הספר שלנו, הרוח באור שמראה שמשימת המחנך לא מתחילה ולא נגמרת בשערי בית הספר. 

לפיכך, יצירתו של המחנך אינה מוגבלת לשולחנו, לספר הלימוד, ליומן המורה: כל מקצוע שילמד, הוא נושא במצפונו שהוא מלמד חומר שאינו כתוב בתכנית הלימודים אלא מורה לחיים. 

ויקטור ברלדיאנו, בוקרשט רומניה,  27.6.72

 

החינוך הוא הדרך. המיצ"ב הוא המטרה ?

image"החינוך הוא הדרך. האדם הוא המטרה" . האמרה היפה הזו מיוחסת לא.ד. גורדון, שנפטר ב- 1922.

מאז 1922 עברו שנים רבות, העולם אינו אותו עולם: כולנו מהירים יותר, יודעים יותר, חכמים יותר, הכל בהישג היד וכמעט מיד.

האמנם ?

מערכת החינוך התפתחה ושודרגה מאד מאז 1922: הכיתות חכמות, הלוחות חכמים, אפילו המחברות חכמות.

האמנם ?

מבחני המיצ"ב, אליהם מתכוננים התלמידים כל השנה הפכו, לצערי, למטרה בפני עצמה ולעתים קרובות מדי נשכחת גם הדרך.

נשכח גם האדם הקטן, בן 7 או 11, האוחז ברעדה בעיפרון וכולו מתוח ונפחד.

מבחן המיצ"ב.

כולנו ראינו את המספרים שניסו במערכת החינוך להסתיר. המספרים שמספרים לנו המון (100 עמודים לכל בית ספר !) ושום דבר בעת ובעונה אחת, כי בסופו של יום לא נדע לעולם מה עבר בראשם של יובל, יונתן או דניאלה.

לעולם לא נדע מה הם באמת רצו לומר, לכתוב, לחשוב, מה הם רצו שנדע ונרגיש, מה הם באמת למדו. כלומר, נדע את כל זה רק אם זה התאים להוראות המיצ"ב.

את גלעד אני מכירה מאז שהוא תלמיד כתה א' וכיום הוא תלמיד בכתה ב'. יש לו מורה מקסימה ומיוחדת שאוהבת אותו מאד, גם הוא אוהב אותה. מאד.

כמו תלמידים רבים, בבית הספר שלו כבר התחילו להתאמן ולהתכונן לקראת המיצ"ב.

גלעד קיבל משימה בכתב: לכתוב סיפור על פי שתי תמונות שלפניו. גלעד ישב מול התמונות והדף הריק. התמונות סיפרו לו סיפור די עצוב ומייאש על ילד שחבריו צוחקים לו בשל הישגיו בלימודים. כך הראו התמונות.

גלעד מאד רצה סוף טוב עבור הילד הזה שבתמונה. אולי גלעד רצה סוף טוב עבור עצמו.

לאחר שכתב את מה שרואים בתמונות, הוסיף גלעד את מה שלא רואים בתמונות: את מה שקרה אחר כך, אחר הצהריים, כשהילדים שבתמונות נפגשו.

היה לו לגלעד כל כך חשוב לכתוב, שידעו שהסוף בעצם היה טוב.

גלעד ישב מול הדף, חשב, התלבט, בחר את המילים בקפידה, תיקן ומחק ושוב כתב, התרגש עם הדמויות ורקם סיפור של ממש, מתוך נפשו וכאביו.

היה לו חשוב לגלעד שיגמר בטוב. הוא ממש רצה סוף טוב.

אבל הסיפור לא נגמר כל כך טוב.

המורה קראה ואמרה: "זה לא טוב. תמחוק את כל החלק הזה. זאת לא ההוראה ולא רואים את זה בתמונות".

העלבון טיפס לגלעד בגרון. הוא כל כך התאמץ, גם בשבילה, וכתב סיפור כל כך יפה עם סוף ממש טוב.

גלעד אמר שלא יכתוב עוד סיפורים לעולם.

אני יודעת שהמורה של גלעד היא מורה מצוינת ואישה טובה. אני יודעת שהיא עובדת קשה, בוקר וערב ושהשכר שלה מביש. אני יודעת שהיא עושה ככל יכולתה כדי לעמוד בציפיות של המערכת בה היא עובדת. אני יודעת שהיא מאד מאד רוצה שגלעד יצליח במיצ"ב, שכל הכתה שלה תצליח.

אני יודעת שגם היא היתה רוצה אחרת.

גלעד אולי באמת יצליח וביה"ס שלו אולי יקבל ציונים גבוהים וכולם יהיו גאים ומאושרים כשיתפרסמו בשנה הבאה.

אבל משהו כאן הלך לאיבוד.

בדרך למיצ"ב נמחקה חדוות היצירה, ההתרגשות שבסיפור, החשיבה המקורית והביטוי העצמי.

אולי המטרה של המיצ"ב היא טובה וראויה- לבדוק, לבקר ובעיקר לשפר.

אבל, בדרך, בשם החינוך, מפספסים את המטרה.

ולקינוח, אלברט איינשטיין המופלא, שתמיד נשאר רלוונטי, לא משנה כמה זמן חולף:

"זה ממש פלא ששיטות ההוראה המודרניות עדיין לא החניקו לחלוטין את חדוות החקירה. זוהי טעות חמורה להניח שניתן לקדם את ההנאה מהתבוננות ובדיקה באמצעים של כפייה וחובה."