מוקדש באהבה לנעמה, ענבל, אילנה, ורד ודבי, שפתחו כל אחת חדר מיוחד בלבן לילדיי ולכל הילדים בכתה.
מוקדש באהבה לכל הגננות והמורות שזכיתי לעבוד איתן ולהדריך אותן במהלך השנים.
תיפתח שנת הלימודים או לא תיפתח שנת הלימודים?
מאבק עובדי ההוראה, הנמצא בשיאו בימים אלו, הוא המאבק של כולנו.
זהו אינו רק מאבק על שכר. זהו מאבק על הכרה.
יש לי הרושם שאף אחד מאלו שיושבים במקומות בו מתקבלות ההחלטות, כולל במשרד החינוך עצמו, אינו מבין באמת מהי המשמעות של להיות מורה או גננת בישראל.
בתוך המאבק הזה מתקיים גם מאבק של קבוצה קטנה בתוך מערכת החינוך והיא קבוצת עובדות מקצועות הבריאות- אותן מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ופיזיותרפיסטיות שעובדות בתוך מערכת החינוך ובכל יום מחדש חוצבות את הדרך, ובוראות הזדמנויות לילדים שזקוקים לאותה יד מושטת כדי להצליח כמו כולם.
מאבקן ראוי וצודק מאין כמוהו- הן ראויות להרבה יותר.
שלשום אמא שלי שלחה לי טור ישן שכתב אבא שלה, סבא שלי, לפני חמישים שנה.
סבא שלי, ויקטור ברלדיאנו (Victor Barladianu), היה סופר, עיתונאי ומחזאי ברומניה. הוא נפטר לפני הרבה שנים והשאיר מאחוריו הרבה ספרים, מחזות, כתבות, מאמרים, טורים וגם אופרה אחת.
בסוף כתה י"ב כתבה המחנכת של אמא שלי, המורה פלורה פופסקו, מכתבים אישיים לכל התלמידים והתלמידות בכתתה.
חלק מהמכתבים האלה הגיעו לידי מערכת העיתון הרומני "Scintea" בו עבד הסבא שלי וזה הטור שפירסם ב- 27.6.72.
המילים המרגשות האלה, שנכתבו לפני חמישים שנה, רלוונטיות היום יותר מאי פעם. ניסינו לתרגם באופן נאמן למקור, ככל האפשר. חלק מהעושר הלשוני אולי קצת הלך לאיבוד אך אני מקווה שבכל זאת הצלחנו:
38 מכתבים
אדם צעיר כותב לאנשים צעירים אחרים.
מלב אל לב.
משתף מחשבות, תקוות, שאיפות, הופך אותן לאיחולי עתיד.
בכנות ובחום אנושי.
מה יכול להיות טבעי יותר?
ודאי כך הדברים צריכים להיות.
אנשים בשל כך הם אנשים-כדי שיתקשרו זה עם זה. להתבונן, בין השורות המונחות על הדף, ישר אל תוך העיניים.
אלא שהאדם עליו אני מדבר היום כתב בימים אלו לא פחות מ 38 מכתבים שכאלו.
כל אחד מהם נכתב ל"מכותב" אחר. כל אחד מהם עם תוכן שונה. כל אחד מהם עונה על שאלות אחרות, צרכים פנימיים שונים, התלבטויות שונות בפרשת הדרכים של החיים.
מי שכתבה את המכתבים הללו היא מורה. מחנכת.
בסיום כתה יב, לאחר שלוש שנים בהן כיוונה, השגיחה ודאגה לעיצובם כבני אדם, כנוער המאמינים בכוחותיהם, נושאים אחריות עמוקה, אותם 38 ילדים שהיו אצלה , כפי שהיא רגילה להגיד "בהשגחה רוחנית"- המורה פלורה פופסקו, מביה"ס התיכון " Mihai Viteazul", בעודה אשה צעירה בעצמה, הקרובה בגילה לדור תלמידיה, כתבה לכל אחד מהתלמידים מכתב אישי, מדריך רגשי וטהור, לעתים מעט סנטימנטלי, בדרכי החיים הבוגרים.
אני מרשה לעצמי לחשוף קטע אחד מתוך אותם מכתבים:
"מאחלת לך שתגשימי את התקוות של אלו שאוהבים אותך ושמו אותן בתוכך (ביניהם, שתדעי, אני מונה גם את עצמי); מאחלת לך שתגשימי את חלומך מילדות, חלום שאותו, כפי שאת אומרת, חלמת מזה זמן רב, עד שנדמה לך שנולדת איתו. איני יודעת עם אילו זיכרונות את עוזבת את ביה"ס, אני מקווה שהם יפים, כך צריך להיות!
שתדעי שאת שער בית הספר, אותו תעזבי בקרוב, אינך עוזבת לבדך; מלווה אותך, בשקט, מחשבה מלאה באהבה ודאגה של המחנכת שלך. ולעצמי אני מאחלת דבר מה, שהאדם שתהיי יהיה כמו מי שראיתי בתוכך, בנערה שראיתי בספסל השלישי ליד החלון."
בוודאי אותה נערה מהספסל השלישי שליד החלון – בדיוק כמו שאר 37 חבריה לכתה – לא ישכחו לעולם את טוב לבה וחכמתה של המחנכת, יושרתה ומוסריותה- ואפילו אם פעם זיכרונם יסבול משכחה חולפת, יהיו המכתבים האלו, יהיו המחשבות האצילות האלה והרגשות הללו של אנושיות בהירה, שיניעו ויהפכו את השכחה לבלתי אפשרית.
אך יש עוד דבר, מעבר לאות הכתובה בהרמוניה, של אותם 38 מכתבים:
הרוח שיצרה אותם, הרוח שנמצאת בעומק, קשר אורגני של המשכיות המסורות הגדולות של בית הספר שלנו, הרוח באור שמראה שמשימת המחנך לא מתחילה ולא נגמרת בשערי בית הספר.
לפיכך, יצירתו של המחנך אינה מוגבלת לשולחנו, לספר הלימוד, ליומן המורה: כל מקצוע שילמד, הוא נושא במצפונו שהוא מלמד חומר שאינו כתוב בתכנית הלימודים אלא מורה לחיים.
ויקטור ברלדיאנו, בוקרשט רומניה, 27.6.72
