מוקדש לד"ר שגית ארבל-אלון באהבה

 

תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים וכשסיימתי את לימודי הריפוי בעיסוק היה לי ברור שאמשיך בתחום הילדים.

את דרכי המקצועית התחלתי בגן לילדים עם שיתוק מוחין, שם הייתי גם במהלך ההכשרה הקלינית כסטודנטית. אז, כבר בהכשרה, אמרה לי קלינאית תקשורת אחת: "איך הם אוהבים אותך". ואני אמרתי לה: "אני מאד אוהבת אותם".

מאז חלפתי בחייהם של המון ילדים (ודאי אלפים, אבל מי סופר), למדתי, השתלמתי, קראתי, חקרתי, הודרכתי, אבל אף אחד לא מלמד אותך לאהוב את המטופלים שלך.

כשאני נפגשת עם ילד בטיפול המטרה הראשונה שלי היא לאהוב אותו.

כשילד נכנס לטיפול הוא יודע שאני שמחה לפגוש אותו, שאחכה לו ואקבל אותו בכל מצב-גם כשלא ירצה, גם כשיכעס, גם כשיתפרץ, גם כשישגה, גם כשייכנס מתחת לשולחן או יתחבא מתחת לשמיכה, גם כשיזרוק חפצים, גם כשיצעק שהוא לא רוצה לראות אותי יותר.

הוא יידע שאני נמצאת כאן ועכשיו בשבילו.

וזה מה שיביא אותו לנסות.

לנסות להתמודד, לנסות להתגבר, לנסות את מה שהכי מפחיד עבורו.

הוא יודע שאהיה שם בשבילו באמת. במאה אחוז.

כולנו זקוקים לדעת שאוהבים אותנו, ששמחים שבאנו, שמכירים בערך שלנו.

הילדים שמגיעים לטיפול זקוקים לכך גם ויותר.

אותם ילדים עם בעיות התנהגות, קשיים רגשיים, לקויות למידה, קשיי תקשורת, הפרעת קשב, שלעתים קרובות מדי כועסים עליהם, גוערים בהם, לא מבינים אותם, מאשימים אותם, מעירים להם, מטיפים להם, משווים אותם לאחרים ומענישים אותם.

לפעמים קשה יותר לסביבה להראות להם אהבה.

וזה קורה לנו המון, להורים, לאנשי חינוך ומטפלים- שהתגובה שלנו לילדים שונים, על אותו מעשה, היא שונה. גם אם אפילו הכוונה היתה זהה.

יש ילדים שיותר סבלניים כלפיהם, יותר סלחנים, יותר קל לסביבה לאהוב אותם ויש כאלו שפחות. יש גם מבוגרים כאלה.

במצבים שבהם אני מוצאת את עצמי מתאמצת לאהוב ילד בטיפול ורואה שגם לאחרים (הורים, גננת, ילדים אחרים) לא קל, אני חושבת למה?

מה יש בילד הזה שזו התגובה של הסביבה כלפיו? מה הוא עושה? מה הוא יודע? מה הוא לא יודע? מה המוטיבציה שלו?

והמשימה הראשונה היא שלי: לבוא מאהבה.

אפשר לקרוא לזה אמפטיה, חמלה, הכלה, הקשבה, אך אני מרגישה שזה הרבה מעבר.

אנשים, ולא משנה גילם, מרגישים מתי באים אליהם מאהבה.

חלקכם אולי זוכרים את המורה שהכי אהבתם ביסודי? זאת שהיה לה רגש מיוחד כלפיכם? שהרגשתם שהיא פשוט רואה אתכם? כמה הייתם מוכנים להתאמץ בשבילה?

רופאה שהרגשתם שאכפת לה מכם יותר מרופאים אחרים? שהקשיבה לכם באמת, שהיתה זמינה בשבילכם ומרגיעה? שעשתה עבורכם דברים שהם מעבר לנדרש? שנתנה לכם את המבט הנכון, את המילה הנכונה, החיבוק הנכון, בזמן הנכון? בדיוק ברגע שהייתם צריכים?

את המסע המרגש והמופלא הזה אני עוברת יחד עם ילדים ומתבגרים כבר למעלה מ-13 שנה. ואם יש דבר שלמדתי כמה חשוב הוא בתהליך של טיפול, זה לאהוב את המטופלים שלך.

עם האהבה הזו אנחנו מתחילים את המסע בתהליך הטיפולי: יש עליות ומורדות, נכשלים ומצליחים ושוב מנסים, נופלים וקמים ושוב מנסים ומגלים יחד בדרך, שמה שהיה כל כך קשה וגדול ומפחיד, הוא בעצם לא כל כך נורא ושהם לגמרי יכולים.

ולקינוח המלצה חמה על ספר מקסים ומרגש על אהבה:

"סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק" מאת שלומית כהן אסיף.

מאחלת לכם חג חנוכה מלא אהבה ואור!

שלכם,

יעל

 

*"לא דברנו עוד על אהבה"/ אהוד מנור ומתי כספי