פוסט חגיגי לכבוד 100 שנה ליסוד מקצוע הריפוי בעיסוק בעולם ו-70 שנה ליסוד מקצוע הריפוי בעיסוק בישראל
ב-27.10, יצויין ברחבי העולם יום הריפוי בעיסוק הבינלאומי. השנה נחגוג 100 שנים ליסוד המקצוע בעולם ו-70 שנה לריפוי בעיסוק בישראל.
אני מזמינה אתכם לסיפור מלא השראה על אומץ, אהבת אדם ומולדת, על חירות ותקווה.
תכינו לכם משהו לשתות, שבו בנוח ותנו לעצמכם לנסוע במנהרת הזמן 100 שנים לאחור…..
"פסיכיאטר, אדריכל ועובדת סוציאלית נפגשים בסנטוריום"…
נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל כך הכל התחיל.
במרץ 1917 , בסנטוריום לחולי שחפת בניו יורק, נפגשים ששה אנשים, שלושה גברים ושלוש נשים, ומייסדים את החברה לקידום הריפוי בעיסוק:
ג'ורג' אדוארד ברטון- אדריכל חולה בשחפת, ששיקם את עצמו באמצעות עבודת כפיים לאחר שעבר ניתוח,
תומס ר' קינדלר- אדריכל ומזכיר תעסוקתי בצבא קנדה, שהיה אחראי על שיקום מקצועי של חיילים קנדיים במלחמת העולם הראשונה
סוזאן קוקס ג'ונסון- מרצה לאומנות
אלינור קלארק סלייגל- עובדת סוציאלית
ד"ר ויליאם ראש דנטון- פסיכיאטר שהאמין בערך העיסוק לשיקום הגופני והנפשי
איזבל ג' ניוטון- מזכירה ובת זוגו של ד"ר דנטון.
'ידידיי הנכבדים' , אמר ד"ר דנטון לחברי הקבוצה, 'אני מאמין שבאמצעות עיסוק אפשר להסיח את דעתו של החולה ולהשכיח ממנו מעט את הכאב והצרות.
העיסוק מאפשר תרגול של תנועות ותרגול מטלות יומיומיות, שמסייעות לטיפול הנפשי ומאפשרות תפקוד תקין. אני מאמין שהאדם הוא שלם ודינמי ואני אופטימי שיש לו היכולת להשפיע על בריאותו באמצעות השימוש בידיו ובמחשבתו'.
באותה השנה פותחת אלינור קלארק סלייגל את הקורס הראשון לריפוי בעיסוק באילינוי, ארה"ב.
המטרה היתה להכשיר צוות טיפולי לעבודה עם חולים הסובלים מבעיות פיזיקליות או פסיכיאטריות, חיילים פצועים וילדים עם לקויות למידה.
הפצועים הרבים לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאו לצורך לתמוך בנפגעי המלחמה ולכן היה צורך בטיפול שמטרתו לסייע לחולים הכרוניים הרבים להמשיך בחייהם, על אף מגבלתם.
המקצוע התפתח לפי צרכי התקופה ובשנת 1918 מפרסם ד"ר דנטון, הפסיכיאטר שלנו, שלושה סוגים של טיפולי ריפוי בעיסוק:
ריפוי בעיסוק שכולל פעולות פשוטות שמטרתן להסיח את דעתו של החולה, ריפוי בעיסוק להשגת שיקום שכלי, נפשי או פיזי וריפוי בעיסוק להשגת שיקום מקצועי.
בשנת 1931 איגוד המרפאים בעיסוק האמריקאי כבר חובר להסתדרות הרפואית ונקבעים נהלי ההסמכה של מרפאים בעיסוק.
נחזור ל-1917.
בזמן שהשישייה העליזה הכריזה על הקמת החברה לקידום הריפוי בעיסוק, בארץ ישראל המצב היה, איך נאמר, על הפנים.
שמונה שנים קודם לכן, מגיעה הנרייטה סאלד, מטעם ארגון נשות הדסה, ומזדעזעת מתנאי ההגיינה הקשים ומצב הבריאות הנורא בישוב.
בשנת 1913 מתחיל ארגון הדסה לפעול בארץ ישראל ובעזרת שתי אחיות מוסמכות, רוז קפלן ורחל לאנדי, מתחילים לטפל בתינוקות ובחולי גזזת.
מלחמת העולם הראשונה פורצת והן חוזרות הביתה לאמריקה.
בזמן המלחמה המצב היה עוד יותר על הפנים. מגפות כמו מלריה, טיפוס, כולירע, רעב ומחסור חמור בצוות רפואי מביאים לצמצום אוכלוסיית ירושלים מ-40,000 ל- 25,000. רבים מתו, גורשו או ברחו.
ב-1918 מקים ארגון הדסה את "היחידה המדיצינית ציונית אמריקאית" , שכללה 44 אנשי צוות רפואי, שהקימו בי"ס לאחיות, תחנות לאם ולילד, בתי מרקחת, מרפאות שיניים, בתי חולים ומרפאות.
"אשה ומזוודה בדרך אל הלא נודע"
ב-1931 יוצאת אתל עדינה בלום, צעירה יהודית אמריקאית, באניה, למסע של חייה. היא תגיע לארץ ישראל ואף אחד לא יאמר לה אחרת.
"את לא תעזי לנסוע לשם, שומעת אותי?" הדהדו דבריו של אביה, רותח מזעם. אמה בכתה בשקט ונשקה על מצחה כשיצא האב מן החדר. אתל הרגישה עדיין את מגע שפתיה. דמעות החלו לזלוג על פניה.
היא תעשה את זה. בעצמה. כמו תמיד וכנגד כל הסיכויים. היא תראה להם ולכולם מה היא שווה. בדיוק כמו שהתקדמה בעבודה בקק"ל ומונתה למנהלת משרד. אף אחד לא יגיד לה מה היא שווה. היא יודעת מה היא שווה".
בזמן שהאניה עגנה בצרפת, מצטרפת אתל לקונגרס הציוני ה-17 בבזל. שם היא פוגשת, במקרה, את ד"ר חיים יסקי, מנהל ארגון הדסה בארץ ישראל.
"ד"ר יסקי נראה לחוץ וממהר. המזכירה שלו בירושלים התפטרה (איך היא יכלה לעשות לי את זה דווקא עכשיו?) ויש מברק דחוף לשלוח. אתל מתנדבת לעזור לו והוא שואל אם היא במקרה מחפשת עבודה".
אתל נענית בשמחה לבקשתו וכשהאניה עוגנת בירושלים כבר יש לה עבודה.
לאחר שבוע בלבד בירושלים, אתל נתקפת בכאבים ומאושפזת במשך ששה שבועות בבי"ח רוטשילד. בסמוך לבית החולים היה בית קפה, בו נפגשו יהודים ממוצא אמריקאי.
השמועה על בחורה אמריקאית, בודדה, חדשה בארץ, המאושפזת בביה"ח, הגיעה לבית הקפה וחברי "הפרלמנט" שהו במשמרות ליד מיטתה.
בין התורניות היתה הנרייטה סאלד.
תחילתה של ידידות מופלאה
"אתל שכבה במיטת בית החולים צחורת הסדינים, מביטה מהחלון אל השמים הכחולים. באויר עוד נישא ריח הבשם של הגב' סאלד וניחוח קל של סוכריות המנטה שנשאה בתיקה. העיניים הטובות, מגע כף ידה החמה על לחיה, שניגבה לא אחת את הדמעות. 'את תהיי בסדר גמור, ילדה. בסדר גמור.'
החום האמהי הזה היה כל כך חסר לה. עכשיו רק היתה פנויה להיזכר עד כמה.
'האחות רחל, אולי יש לך כמה חוטי רקמה בשבילי? ומחט?'
האחות רחל חייכה אל מראה האור בעיניה של אתל. מקץ כמה דקות ישבה כבר אתל במיטתה והחלה לרקום חולצה, מתנה לגב' סאלד.
הדמעות הפכו לחיוך, החוטים הפכו לרקמת פרחים עדינה על חולצה. כך חלפו להן השעות, חלפו הימים והלילות. 11 הנשים שהיו מאושפזות במחלקה ביקשו גם הן חוטים מהאחיות והחלו לתפור ולרקום".
בעבור כחודש:
" 'תשמרי על עצמך אתל'. חבקה אותה האחות רחל. אתל חיבבה באופן מיוחד את האחות האדמונית שנתנה לה את החוטים באותו ערב, לפני כמה שבועות. 'אם תצטרכי משהו, אני כאן. את לא חייבת להישאר לבד. אשמח לעזור, להכיר לך כמה חתיכים… איך יצאה החולצה של גב' סאלד? אהבה?'
'עדיין לא נתתי לה. היא בטח תגיע עוד מעט. 'תודה לך רחל, על הכל', חיבקה אתל את האחות מאירת הפנים, ונתנה לה פרח רקום קטן, אליו חיברה סיכת ראש.
'אנחנו צריכות להודות לך, אתל. מאז שהתחלת לרקום כאן, כל הנשים במחלקה בקשו לרקום ולתפור ועשית כאן נס של ממש- הן כמעט ולא קראו לעזרתנו והשתחררו מבית החולים מוקדם מהמצופה'.
'מי השתחררו מוקדם מהמצופה?' בדלת הופיעה הגב' סאלד.
'אתל יוצאת היום הביתה', אמרה בחיוך האחות רחל. 'חזקה ובריאה'. רחל הפריחה לאתל נשיקה באויר והמשיכה בדרכה למחלקה הסמוכה.
'אז זהו? הביתה היום?' חייכה הגב' סאלד.
'זה בשבילך, גב' סאלד', הגישה לה אתל את החולצה הרקומה. 'הביקורים שלך היו כל כך חשובים לי'.
הגב' סאלד לא הסתירה את התפעלותה. 'זה מדהים, אתל. ומה שעשית כאן לנשים במחלקה עוד יותר מדהים. את צריכה לפתוח מחלקה לריפוי בעיסוק כאן, בבית החולים'.
'אני? אבל אני לא מכירה את המקצוע. אני לא יודעת איך לעשות את זה'.
'גם אני לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה לזהות אשה עם רצון וכשרון. תצטרכי לחזור הביתה לניו יורק וללמוד. את תעשי את זה, ילדה. את תעשי את זה. אנחנו זקוקים לך כאן'.
לאחר האשפוז התחזקו הקשרים בין אתל בלום להנרייטה סאלד ואתל אף היתה מזכירתה הראשית.
לאחר תשע שנים, ב-1940, עם הגברת הלחץ הגרמני במזרח התיכון, חוזרת אתל בלום לבדה לניו יורק ובעלה נשאר בארץ.
היא משכנעת את ראשי הדסה לשלוח אותה ללמוד ריפוי בעיסוק ושיקום, במימון הדסה, ובתמורה היא תפתח שירותי ריפוי בעיסוק בירושלים.
כמה ועדות והעניין סודר. הדסה מימנה את הלימודים ודמי מחייה בסיסיים ואתל התחיבה לעבוד בארץ ישראל למשך שנתיים.
בזמן שהותה בניו יורק, מגלה אתל שהיא בהריון. למרות ההריון והלידה היא ממשיכה בתכנית הלימודים, מסיימת תואר ראשון בשיקום ובריפוי בעיסוק ותואר שני באדמיניסטרציה. בזמן לימודי התואר השני מצטרף אליה בעלה לניו יורק.
בינתים מבקשת אתל מהדסה לגייס עוד מרפאות בעיסוק אמריקאיות שיסכימו לעבוד בארץ ישראל.
לאחר סיום הלימודים מארגנת אתל, בעזרת הדסה, מתנדבות בארה"ב שהכינו דוגמאות למלאכות יד, אספו חומרי גלם וחומרי מחזור לעבודות יד ולקראת הנסיעה לארץ היא עורכת ערב התרמה במלון וולדורף אסטוריה היוקרתי בניו יורק, למטרת איסוף חומרים וכספים.
כל הציוד נכנס לשלושים ארגזים, שנוסעים עם אתל חזרה לירושלים.
עם חזרתה, נפתחת הקליניקה הראשונה לריפוי בעיסוק בהדסה הר הצופים.
אתל משכנעת את הנהלת הדסה לפתוח קורס לריפוי בעיסוק והקורס נפתח, בהנהלתה, בהר הצופים, בשישי לינואר, 1947.
במהלך מלחמת העצמאות נפתחת מחלקת השיקום בהדסה.
ימים של מלחמה
עם פרוץ המלחמה, האוניברסיטה העברית על הר הצופים נסגרת, סטודנטים מגוייסים לקרבות והקורס לריפוי בעיסוק מפונה למספר מבנים ששייכים להדסה, ברחבי ירושלים.
חלק מחברות הקורס הראשון היו חברות ב"הגנה" , השתתפו בקרבות ונעדרו מספסל הלימודים. חיי היומיום בירושלים הנצורה היו קשים מנשוא. הגישה להר הצופים היתה ברכבים משוריינים בלבד.
באסון השיירה להר הצופים נרצחו 78 נוסעים, חברי סגל רפואי. ביניהם ד"ר חיים יסקי.
בקיץ 1949 חוזרת אתל בלום לניו יורק, עם שני ילדים קטנים, ללא בעלה, שנשאר בארץ, וללא עבודה. היא מתחילה לגייס כספים עבור מדינת ישראל.
בהמשך היא לומדת פסיכולוגיה קלינית וממשיכה לעבוד כפסיכולוגית.
אתל עדינה בלום נפטרה בשנת 1994 בארה"ב.
מאז ועד היום
הכל קרה כאילו במקרה.
אשה צעירה, מבריקה, ציונית, יוצאת להגשים את עצמה, בתקופה שזה ממש לא מקובל, בניגוד לרצון אביה, כדי לעשות מה שנכון עבורה ועבור רעיונות גדולים ממנה.
מאז 1947 עבר מקצוע הריפוי בעיסוק בארץ תהפוכות ושינויים. את מלאכות היד וחומרי המחזור מחליפים היום המציאות המדומה, האפליקציות היעודיות ומדפסות תלת המימד.
אולם, תמיד מרפאות בעיסוק היו שם, עבור אלו שהיו זקוקים להן, על פי צו השעה- במחלקות השיקום בכל המלחמות, נפגעי ראש, נפגעי חוט שדרה וקטועי גפיים, במחלקות הפסיכיאטריות שקבלו אליהן ניצולי שואה והלומי קרב, בטיפות חלב, במכונים להתפתחות הילד, בשיקום ילדים חולי פוליו ובמסגרות החינוך המיוחד.
מאז הקורס הראשון בירושלים והקמתו של ביה"ס לריפוי בעיסוק בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, נפתחו חוגים אקדמיים לריפוי בעיסוק באוניברסיטאות תל אביב, חיפה והקריה האקדמית אונו, לתואר ראשון ולתארים מתקדמים.
כבוגרת מחזור מ"ח של ביה"ס לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים זכיתי ללמוד בביה"ס לאחיות לפני השיפוץ הגדול.
בקומה העליונה היו עדיין אותם שירותים ומקלחות ששימשו את בנות המחזור הראשון, הספריה עם הקסם המיוחד שלה ומנורות הקריאה, שנדמה שנשארה אי שם בשנות ה-50.
אין ספק שרוחן המופלאה, היצירתית, החכמה, היוזמת ואוהבת האדם של בנות המחזור הראשון, בניצוחה של אתל בלום, עדיין שורה שם במסדרונות, עד היום.
כיום מדינת ישראל היא בין המדינות הבולטות בעולם בתחום הריפוי בעיסוק: במקצועיות, במחקר ובחדשנות.
לא נותר לנו אלא להמשיך את המורשת ולקדם את המקצוע בארץ ובעולם, לפחות ל-100 השנים הבאות.
להמשיך ולעזור לאנשים, בכל הגילאים ובכל מצבי הבריאות, להגיע לחירות לעסוק במה שהם רוצים ואוהבים, וזו תמצית הסיפור כולו.
אנחנו חייבות את זה לאתל עדינה בלום, להנרייטה סאלד ולכל אותן מרפאות בעיסוק שסללו את הדרך כשהיו כאן הרבה קושי ומחסור אך גם, ובעיקר, הרבה תקווה.
שלכם,
יעל
מקורות:
הפוסט מבוסס על עבודת הדוקטורט של ד"ר טובה מרגליות: "יסוד והתפתחות מקצוע ושירותי הריפוי בעיסוק בישראל בשנים 1940-1979 כבבואה לתמורות בחברה הישראלית". אוניברסיטת בר אילן, שבט תשע"ו.
https://medicine.ekmd.huji.ac.il/schools/occupationaltherapy/He/about/Pages/history_he.aspx
כל הדיאלוגים הם בדויים, פרי דמיוני הפרוע וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בהחלט.
