עוצמת ההקשבה

עוצמת ההקשבה: כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר
מאת ד"ר שירי דניאלס, הוצאת מטר

 

" כל אחד מאיתנו, מעצם היותו אדם, חווה בחייו משברים, דילמות, אתגרים, מעברים, שינויים, אבדן, כאב ומצוקה. היות שאנו יודעים ממקור ראשון איך מרגישים כשחשים בדידות, געגועים, חרדה ולחץ – יש ביכולתנו לסייע לאחר, מאדם לאדם, בגובה הלב"

("עוצמת ההקשבה" מאת שירי דניאלס, מתוך ההקדמה).

 

בימים הקשים והכואבים האלה, שבין יום השואה ליום הזיכרון, אנחנו עדים לסיפורי חיים קשים וזכרונות טראומתיים של אנשים יקרים לנו.

הגעגועים והעצב אינם מרפים ולפעמים כל מה שנותר לנו הוא פשוט להיות שם ולהקשיב.

הפעם אני רוצה להמליץ לכם על ספר נפלא שנתקלתי בו כמעט במקרה.

זה ספר רלוונטי לכל הורה, מורה, גננת, נשות/אנשי טיפול ממקצועות הבריאות, יועצים/ת, מנהלים/ות, מפקדים/ת ולכל מי שיש לו נגיעה כלשהיא לחייהם של אנשים.

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מול אדם במצוקה ולא ממש ידעתם מה לעשות? מה אומרים, מה לא אומרים, ואולי רק להיות שם איתו מבלי לומר דבר?

הספר" עוצמת ההקשבה" מתייחס למשמעות ההקשבה בכל מעגלי החיים, בהקשרים שונים: בין בני משפחה, בין עמיתים לעבודה, בין מטפלים למטופלים ובינינו לבין עצמנו.

כל פרק מתייחס למיומנויות הקשבה שונות, במעגלים הקרובים לנו והרחוקים יותר: הקשבה לאדם קרוב או רחוק הנמצא במצוקה, הקשבה בזוגיות, הקשבה בין הורים לילדים וזיהוי מצוקה אצל ילדים, מתבגרים ובני הגיל השלישי.

ישנם בספר פרקים המתייחסים באופן ספציפי למצוקות רגשיות שונות ולהתערבות במצבי משבר, דיכאון ומניעת אובדנות. עוד בספר פרק העוסק במעגל המקצועי ובהקשבה ככלי ניהולי.

בכל פרק תמצאו תרגיל מעשי שמאפשר לתרגל את המיומנויות המוצגות בו, והרווח כולו שלכם.

"בפעם הבאה שאתם חולפים על פני אמכם המוטרדת, בנכם הכועס או על פני קולגה לעבודה שלא נראית כתמול שלשום, עצרו, התעניינו בתחושותיהם ותנו להם ולעצמכם את הדבר היקר ביותר שניתן לתת: את תשומת לבכם הבלתי מעורערת, הנוכחות, האכפתיות והאהבה. היכולת להיות שם עבור היקרים שלנו היא זכות ומתנה גדולה, בעלת משמעות לשני הצדדים". (מתוך הספר "עוצמת ההקשבה").

 

ולקינוח, אני רוצה לתת לכם במתנה את השיר המרגש הזה, שהכירה לי חברה יקרה, שתמיד נמצאת שם בשבילי:

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר

שֵׁב אִתּוֹ

עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן

אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת

שֵׁב אִתּוֹ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד

(סמדר וינשטוק, מתוך הספר "צל עריות", הוצאת סטימצקי).

שלכם,

יעל

*לא דברנו עוד על אהבה

מוקדש לד"ר שגית ארבל-אלון באהבה

 

כל הזכויות שמורות ללידור ויסוצקי

כל הזכויות שמורות ללידור ויסוצקי

תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים וכשסיימתי את לימודי הריפוי בעיסוק היה לי ברור שאמשיך בתחום הילדים.

את דרכי המקצועית התחלתי בגן לילדים עם שיתוק מוחין, שם הייתי גם במהלך ההכשרה הקלינית כסטודנטית. אז, כבר בהכשרה, אמרה לי קלינאית תקשורת אחת: "איך הם אוהבים אותך". ואני אמרתי לה: "אני מאד אוהבת אותם".

מאז חלפתי בחייהם של המון ילדים (ודאי אלפים, אבל מי סופר), למדתי, השתלמתי, קראתי, חקרתי, הודרכתי, אבל אף אחד לא מלמד אותך לאהוב את המטופלים שלך.

כשאני נפגשת עם ילד בטיפול המטרה הראשונה שלי היא לאהוב אותו.

כשילד נכנס לטיפול הוא יודע שאני שמחה לפגוש אותו, שאחכה לו ואקבל אותו בכל מצב-גם כשלא ירצה, גם כשיכעס, גם כשיתפרץ, גם כשישגה, גם כשייכנס מתחת לשולחן או יתחבא מתחת לשמיכה, גם כשיזרוק חפצים, גם כשיצעק שהוא לא רוצה לראות אותי יותר.

הוא יידע שאני נמצאת כאן ועכשיו בשבילו.

וזה מה שיביא אותו לנסות.

לנסות להתמודד, לנסות להתגבר, לנסות את מה שהכי מפחיד עבורו.

הוא יודע שאהיה שם בשבילו באמת. במאה אחוז.

כולנו זקוקים לדעת שאוהבים אותנו, ששמחים שבאנו, שמכירים בערך שלנו.

הילדים שמגיעים לטיפול זקוקים לכך גם ויותר.

אותם ילדים עם בעיות התנהגות, קשיים רגשיים, לקויות למידה, קשיי תקשורת, הפרעת קשב, שלעתים קרובות מדי כועסים עליהם, גוערים בהם, לא מבינים אותם, מאשימים אותם, מעירים להם, מטיפים להם, משווים אותם לאחרים ומענישים אותם.

לפעמים קשה יותר לסביבה להראות להם אהבה.

וזה קורה לנו המון, להורים, לאנשי חינוך ומטפלים- שהתגובה שלנו לילדים שונים, על אותו מעשה, היא שונה. גם אם אפילו הכוונה היתה זהה.

יש ילדים שיותר סבלניים כלפיהם, יותר סלחנים, יותר קל לסביבה לאהוב אותם ויש כאלו שפחות. יש גם מבוגרים כאלה.

במצבים שבהם אני מוצאת את עצמי מתאמצת לאהוב ילד בטיפול ורואה שגם לאחרים (הורים, גננת, ילדים אחרים) לא קל, אני חושבת למה?

מה יש בילד הזה שזו התגובה של הסביבה כלפיו? מה הוא עושה? מה הוא יודע? מה הוא לא יודע? מה המוטיבציה שלו?

והמשימה הראשונה היא שלי: לבוא מאהבה.

אפשר לקרוא לזה אמפטיה, חמלה, הכלה, הקשבה, אך אני מרגישה שזה הרבה מעבר.

אנשים, ולא משנה גילם, מרגישים מתי באים אליהם מאהבה.

חלקכם אולי זוכרים את המורה שהכי אהבתם ביסודי? זאת שהיה לה רגש מיוחד כלפיכם? שהרגשתם שהיא פשוט רואה אתכם? כמה הייתם מוכנים להתאמץ בשבילה?

רופאה שהרגשתם שאכפת לה מכם יותר מרופאים אחרים? שהקשיבה לכם באמת, שהיתה זמינה בשבילכם ומרגיעה? שעשתה עבורכם דברים שהם מעבר לנדרש? שנתנה לכם את המבט הנכון, את המילה הנכונה, החיבוק הנכון, בזמן הנכון? בדיוק ברגע שהייתם צריכים?

את המסע המרגש והמופלא הזה אני עוברת יחד עם ילדים ומתבגרים כבר למעלה מ-13 שנה. ואם יש דבר שלמדתי כמה חשוב הוא בתהליך של טיפול, זה לאהוב את המטופלים שלך.

עם האהבה הזו אנחנו מתחילים את המסע בתהליך הטיפולי: יש עליות ומורדות, נכשלים ומצליחים ושוב מנסים, נופלים וקמים ושוב מנסים ומגלים יחד בדרך, שמה שהיה כל כך קשה וגדול ומפחיד, הוא בעצם לא כל כך נורא ושהם לגמרי יכולים.

ולקינוח המלצה חמה על ספר מקסים ומרגש על אהבה:

"סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק" מאת שלומית כהן אסיף.

מאחלת לכם חג חנוכה מלא אהבה ואור!

שלכם,

יעל

 

*"לא דברנו עוד על אהבה"/ אהוד מנור ומתי כספי