כל השנה הזו הולכת להיות שנה של חוסר ודאות והסתגלות מתמשכת למצבים משתנים- כניסה לבידוד, יציאה מבידוד, סגר, חצי סגר… שגרה בצל הקורונה.

תלמידי כיתות ה'-ו' מתוכננים ללמוד מהבית פעמיים בשבוע לפחות בחלק מבתי הספר, תלמידי העל יסודי ילמדו מרחוק בין פעמיים לשלוש בשבוע וגם זה כנראה עוד ימשיך להשתנות.

הפוסט הזה מיועד למורות ומורים, להורים ולתלמידים, שהולכים ללמוד וללמד מקרוב ומרחוק במציאות משתנה.

בחודשים האחרונים נפגשתי עם ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב שהתנסו בלמידה מרחוק.

הילדים והמתבגרים שאני פוגשת הם המורים הכי טובים שלי ויחד חשבנו על היתרונות והחסרונות של הלמידה מרחוק ובעיקר ניסינו לחשוב מה יכול לעזור.

מתוך הפגישות האלה הגענו לרשימה של כמה דברים שכדאי לנסות בלמידה מרחוק עם הפרעת קשב והמסקנה הבולטת ביותר היתה שבהפרעת קשב כמו באהבה וכמו במלחמה: אין תמיד ואין אף פעם.

כפי שהמאפיינים האישיים של תלמידים עם הפרעת קשב הם שונים ומגוונים כך גם הפתרונות.

מה שמתאים בול לאחד יכול להתאים או לא להתאים לאחר ולכן הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה:

להקשיב לילדים- מה מפריע להם ומה עוזר להם?

להיות פתוחים למגוון פתרונות, גם אם הם שונים ממה שאנחנו המבוגרים מכירים.

כל פתרון יכול להיות רלוונטי ומתאים ובתנאי שעומד בשני כללים בסיסיים:

1. עוזר לי
2. לא פוגע או מפריע לי או לאחרים.
3. כל מה שנשאר הוא לנסות, מקסימום תצליחו 🙂

למידה מתקיימת באינטראקציה בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לבין עצמם: 

הקשר בין מורה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם הוא בין המרכיבים החשובים בתהליך הלמידה ובמיוחד כשמדובר בילדים ונוער עם הפרעת קשב.

לכן אם יש לכם אפשרות- תיזמו שיחה אישית עם המחנכ.ת או המורה המקצועי.ת (או עם ההורים והתלמידים אם אתם מורות ומורים) ותעזרו להם להכיר את הילדים או המתבגרים שלכם:

מה קשה להם בלמידה מרחוק? אולי ממש מפריע להם להיות עם מצלמה פתוחה? אולי מפריע להם הרעש שעושים התלמידים האחרים?

אולי מה שהכי קשה היה להיכנס לשיעור בזמן? אולי היה מאד קשה לשבת מול המחשב 45 דק' בלי להיות ממש מעורבים בשיעור ורק להקשיב?

אולי יש עוד אחים בבית ואין מספיק מחשבים? אולי כל המשימות היו מפוזרות בכל מיני פלטפורמות (ילקוט דיגיטלי, ווטאספ, וובטופ….) והיה קשה לעקוב?

רק עם שיח פתוח בין מורים לתלמידים ולהורים אפשר יהיה להציף את הקשיים ולהציע פתרונות:

אולי כדאי לרכז את כל המשימות במקום אחד?

אולי כדאי לכוון שעון מעורר/ התראה בטלפון הנייד לפני שיעורים מרחוק?

אולי לשלוח את המצגת מראש ואז במהלך השיעור אפשר לסמן או להדגיש?

אולי להסכים עם המורה לשים לב להשתיק את כולם? או לפנות אליה בצ'אט הפרטי אם יש משהו שמפריע באמצע השיעור?

אולי לקצר את משך הזמן שיש הרצאה ולתת יותר זמן למעורבות פעילה?

אולי כדאי להקליט הרצאה קצרה מראש (10 דק'), לשלוח אותה ולתת משימה אישית או קבוצתית בעקבותיה?

(ואם צריך, אפשר לעשות אותה בעזרת הורה או אחים גדולים מאוחר יותר במהלך היום).

אולי בזמן עבודה עצמית ליזום פניה אישית לתלמיד.ה ולראות איך מתקדמים ואם צריכים עזרה?

יש אפשרות ליצור חדרים בתכנת הזום וליצור קבוצות עבודה (אקראיות או מחולקות מראש) וזו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לרענון השיעור ולמידה משותפת.

ולא פחות חשוב: מה עזר בפעם הקודמת?

להתארגן ללימודים מהבית:

כשאנשים עובדים באופן קבוע מהבית בדרך כלל ממליצים להם לארגן גם את עצמם וגם את הסביבה ליום עבודה. למה הכוונה?

לקום, להתארגן, להתלבש, להסתדר, לאכול ולהכין את עצמם ליום עבודה. יש בזה משהו מאד נכון.

להתחיל יום עבודה בפיג'מה זה לא כמו להתחיל יום עבודה בלבוש יותר פורמלי.

אז למרות שמאד מפתה להתחבר לזום מתחת לשמיכה, אני מציעה בכל זאת להתארגן ליום הלימודים כמו אל יום לימודים:

לקום, להתארגן, לשטוף פנים, להסתרק, להשפריץ איזה דאודורנט/בושם, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר (סופר חשוב!), ליטול את התרופות (אם יש טיפול תרופתי)  ואם מספיקים אפשר גם לעשות איזו פעילות גופנית מהנה כדי להכין את הגוף ללמידה.

לאנשים שעובדים מהבית מומלץ גם לארגן לעצמם סביבת עבודה שתהיה להם נוחה, נעימה ו…מעוררת השראה!

מה שכיף בלמידה מרחוק שאפשר לארגן את סביבת הלמידה איך שרוצים:

• חשוב לשים לב שהציוד תקין וזמין: מחשב, רמקולים, אזניות, עכבר, מטען, מצלמה…
• שימו לב שהילדים יושבים באופן שנוח להם ולא גורם לכאבים: אם המסך גבוה מדי או נמוך מדי, שולחן גבוה או נמוך מדי עלולים לגרום לכאבים ולנזקים גופניים וחבל.
• שימו לב שהחדר מואר, מאוורר, שהטמפרטורה נעימה ושכיף להיות שם לאורך זמן.
• אפשר להכין נשנושים בריאים בצד: ירקות חתוכים, פירות, קרקרים.

ובניגוד לכתה, בבית אפשר לשבת על נדנדה, על כדור, אפשר ללכת תוך כדי, לשחק עם משהו ביד, ללטף את הכלב או החתול, לשרבט, כל דבר שעוזר להתרכז והכיף שזה לא מפריע לאף אחד (אם אתם על mute  כמובן).

נקודה חשובה למבוגרים (מורים והורים): שימו לב למערכת הלימודים ובמידה ויש רצף של למידה הדורשת ישיבה מול המחשב חשוב לתת על כך את הדעת ולדאוג לכך שתהיה הפסקה של פעילות גופנית, אפילו קצרה, בין שיעור לשיעור כדי להימנע מהנזקים של ישיבה ממושכת מול המחשב.

מורים- אפשר להתייעץ עם המורה לחינוך גופני בביה"ס.

הורים- אפשר להעזר באפליקציות יעודיות לפעילות גופנית וכל פעילות גופנית שהילדים אוהבים לעשות ואפשר לעשות בבית.

לפתוח את הראש, את הלב ואת הדמיון לסגנונות שונים של למידה:

לא כולם לומדים במיטבם כשהם יושבים על כסא ליד שולחן. לא כולם מסוגלים לשבת בלי לזוז ולקלוט חומר בלי להיות פעילים בעצמם ולא כולם לומדים היטב בהרצאה שאורכה 30 או 45 דקות.

יש כאלו שזקוקים לתנועה כדי ללמוד ולהתרכז : אולי לשמוע את השיעור מתוך ערסל או על נדנדה, או לשבת על כדור גדול או על כרית פיתה או אפילו תוך כדי דיווש על אופני כושר או שרבוט?

יש כאלו שחייבים להיות פעילים: לשאול שאלות, לעשות משימות, לפתור אתגרים, להסביר לאחרים, לצלם משהו, ליצור משהו, לחפש משהו, לנסות משהו…. לשחק!

בני אדם משחר ההסטוריה למדו ממשחק ודרך משחק עם רעיונות וחומרים נוצרו ההמצאות הגדולות ביותר ששינו את האנושות.

לא סתם סביבות העבודה של מקומות שרוצים לעודד למידה ויצירתיות משקיעים המון כדי שהעובדים יוכלו לשחק עם עצמם ועם הרעיונות שלהם.

הלמידה מרחוק היא הזדמנות פז להכניס יותר משחקיות ללמידה= יותר הנאה= לעודד סקרנות= לעורר מוטיבציה= לתת לתהליך הלמידה משמעות.

לעשות הפסקות בתוך השיעור:

מאד קשה לשבת 45 דק' ולשמור על ריכוז בלי לזוז. אז..

כדאי להכניס הפסקות קטנות של 2-3 דקות שמערבות תנועה, משחק וצחוק.

רק בשיח פתוח בין מורים, תלמידים והורים אפשר יהיה "לתפור את החליפה" הכי מתאימה.

לשים לב לצרכים הרגשיים:

בשיח אישי, פתוח ומכבד אפשר לדבר על כל מה שעוזר וגם על מה שמפריע וקשה: יש ילדים עם הפרעת קשב שיש להם חרדות, יש הורים עם חרדות (וגם עם הפרעת קשב), יש ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עם דכדוך או דיכאון, יש ילדים שמתגעגעים לחברים שלהם, יש ילדים שקשה להם עם מורה מסוימ.ת..

אם אתם הורים ואתם רואים שלילדים שלכם קשה להתמודד? משהו מציק להם? אתם רואים נסיגה בלימודים? נסיגה בכלל בתפקוד?

לפעמים נסיגה קלה בלימודים יכולה להיות חלק מתהליך הסתגלות תקין ולפעמים, אם היא לא "קלה" אלא משמעותית וכוללת נסיגה בתחומים אחרים היא יכולה להיות איתות למצב של מצוקה. צוות ביה"ס יוכל לעזור לכם אם תשתפו: את המחנכת, היועצת, רכזת השכבה…

וכמובן בכל מקרה של חשד למצוקה או נסיגה תפקודית- להתייעץ עם הרופא.ה המטפלים שלכם.

ואם אתם מורים- תשתפו את ההורים. אתם פוגשים את הילדים שלהם בזמנים שהם לא רואים אותם בדרך כלל.

אולי הילד העייף, המצוברח, זו שלא נכנסת לשיעורי הזום, זו שלא מגישה עבודות, זה שנדמה ש"עושה דווקא", זה שעסוק ב"לפרק את השיעור", אולי הם מתמודדים עם קושי שקוף וצריכים שמישהו יראה אותם ויושיט להם יד?

מה שחשוב הוא לא להסס לפנות לעזרה: למחנכת, ליועצת, לרופא.ה המטפל.ת, למרפאה בעיסוק, לפסיכולוג.ית שמלווים אתכם, אל תישארו לבד עם הקושי.

מצרפת קישור לשיח מקוון שנערך ע"י עמותת קווים ומחשבות בנושא למידה מרחוק, בו תמצאו רעיונות נוספים שיוכלו לעזור.

ולקינוח, ביום שלישי הבא, 8.9.2020 אני מרצה בהרצאה מקוונת את ההרצאה:

"אני, ילדי והאיידיאייצ'די עולים לכיתה א'" – כל הפרטים כאן.

ההרצאה מיועדת להורים, מורים, גננות, יועצות חינוכיות, מטפלים ועוד.

בהצלחה מכל הלב,

שלכם,

יעל

 

 

 

 

 

"מיכל יושבת  בכתה מקדימה ולפעמים היא מציירת בשיעור. אז המורה צועקת עליה ומחרימה לה את הטושים ומחזירה לה רק בסוף השיעור."

(הדס, חברה של מיכל, תלמידת כתה ה').

מיכל היא ילדה עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מיכל מטופלת בריטלין והולכת אחר הצהריים לשיעורי הוראה מתקנת כדי לצמצם פערים.

בשביל מיכל כל יום בביה"ס הוא מאבק מחדש.

בכל יום מחדש היא יוצאת ונלחמת בקשיים הכי גדולים שלה.

היא לא תקבל ציון בתעודה על הציורים היפים והיצירתיים ולא על הרעיונות המקוריים ולא על העזרה לחברה שבכתה בהפסקה.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להתרכז בשיעור, וכשהיא מציירת זה עוזר לה להתרכז, אבל אף אחד לא שאל.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להבין, כדי לקבל ציונים טובים יותר בתעודה על הדברים שכן מקבלים עליהם ציונים, כדי להרגיש שהיא שווה.

אבל את המלחמה האמיתית של מיכל המורה לא ראתה.

המורה ראתה את הטושים והחליטה לקחת אותם למיכל ולצעוק על מיכל כי היא יכולה.

אילו רק היתה שואלת את מיכל למה היא מציירת ואיך זה עוזר לה?

אילו רק היתה שואלת את מיכל מה יכול לעזור לה להקשיב ולהשתתף בשיעור?

אילו רק היתה מנסה להיכנס לרגע לראש של מיכל ולהיות איתה ולו רק לכמה דקות בשיעור.

אילו רק היתה אומרת למיכל שהיא רואה את המאמצים שלה ואת המלחמה היומיומית שלה ושהיא פשוט גיבורה.

כי מיכל בעצמה ממש לא חושבת שהיא כזו ואם יש משהו שהמורה יכולה לעשות בשביל מיכל, שילווה את מיכל לכל החיים, זה להגיד לה את הדבר הפשוט הזה.

בשביל מיכל זה המון.

מיכל לא רוצה להפריע, מיכל רוצה לשרוד את השיעור הזה. את היום הזה. את השנה זו.

כל מי שלמד כמבוגר בלימודים על-תיכוניים כבר יודע שאין דרך אחת ללמוד ולהתרכז.

זה מצייר וזאת סורגת, זה מתעסק עם מחזיק מפתחות וזאת רק מקשיבה ולא כותבת (כי היא לא מסוגלת לעשות גם וגם אבל אחר כך כבר תצלם). אף מרצה לא מעיר ולא מחרים.

וכל עוד זה לא מפריע לאחרים ומאפשר לה השתתפות טובה יותר- אין סיבה לקחת למיכל את הטושים.

חופשת הפסח הסתימה ונותרו עוד חודשיים לסיום שנת הלימודים.

יש תלמידים, כמו מיכל, שבשבילם החזרה ללימודים זו חזרה ל"שדה קרב".

תפקידנו המבוגרים הוא לוודא שיחזרו עם פק"ל כיסים מלא ולחדש להם את האספקה לפי הצורך שלהם:

לראות את המאמץ שלהם ולהכיר בו, לתת לילד את העזרה לה הוא זקוק (ובלי לחשוב על "מה יגידו"… שיקפצו כל המצקצקים), למצוא בכל יום על מה לומר מילה טובה (ובפני הילד/ה) ואם אתם מורים או גננות- להרים טלפון להורים גם כדי לספר על משהו ממש נחמד שהילד/ה עשת/ה היום.

כי כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו ואת כל הצבעים שלו. ויש ילדים שצריכים בפק"ל שלהם גם כמה טושים.

ולקינוח, קחו במתנה את השיר המופלא של סינדי לאופר: True colors 

But I see your true colors
Shining through
I see your true colors
And that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors
True colors are beautiful
Like a rainbow

שתהיה לנו חזרה רכה לשגרה

שלכם,

יעל