שלח לי שקט בקופסא…

מוקדש למשפחתי וחבריי היקרים בבאר שבע ולהבים, שצמודים לממ"דים בימים האחרונים ולכל המשפחות שמנסות, עם כל המציאות המטורפת הזו, למצוא קצת שקט.

בין אזעקה לאזעקה, ברגעים הרגועים יותר ובשהיה הממושכת בממ"ד, הנה כמה רעיונות להעביר את הזמן בבית ולעשות משהו נחמד עם מי שאוהבים:

"מאסטר שף משפחה":

אפשר להכין יחד מתכונים קלים, עם מעט מרכיבים, ללא צורך בתנור  (יש בפייסבוק של קרין גורן רעיונות מקסימים- מומלץ בחום להכנס ולהציץ). בישול משותף זו תמיד הזדמנות נפלאה להתקרב, לחוש, לטעום, לגעת, לתכנן, ליצור, להנות ביחד, להשתמש בחומרים וכלים שונים, הזדמנות לקרוא (מתכון) ולכתוב (שלט למסעדת הבית, תפריט היום וכו').

אפשר ליצור אריזה או כלי להגשה מקושטים מכלים חד פעמיים וניירות צבעוניים וכמובן לשתף גדולים וקטנים, כל אחד לפי יכולתו, והתוצאה- יאמי !

"שבט אינדיאנים גם יחד":

מכינים אוהלים משמיכות וכריות (באמצע הסלון או בממ"ד), מכינים כתרים של אינדיאנים (רצועות בריסטול, עיתונים, נוצות), שרשראות (חוטים, קשיות גזורות, חרוזים), חץ וקשת (מקל של צ'ופסטיק או עפרונות ובקצה נוצה או חתיכת עיתון גזורה וקולב שעליו מתוחה רצועת גומי תחתונים), קצת איפור אינדיאני (פסים על הפנים משאריות איפור), ממציאים לכל אחד שם "אינדיאני" בהתאם לתכונות אופי או מראה (וגם כותבים את השמות על שלט ליד האוהל), אפשר גם להמציא "ריקוד גשם" ולרקוד עם שירים שאוהבים !

נהנים מהיצירה, עובדים עם כלים וחומרים שונים, משחילים, גוזרים, מדביקים, מהדקים, קושרים, כותבים וכמובן מצלמים !

קומיקס "סלבס":

מחפשים בעיתון צילומים של אנשים מפורסמים (מהפוליטיקה, זמרים, דוגמנים, ספורטאים וכו')  או סתם פרסומות, מוסיפים לפרצופים בעזרת טושים וצבעים תוספות מצחיקות כגון שפם, משקפיים, קרניים, זקן, זנבות וכל מה שתרצו. אפשר להוסיף גם "בלון" של קומיקס ולכתוב מה הם אומרים.

אם רוצים אפשר לעשות מזה פוסטר שלם, אם רוצים אפשר להשאיר בעיתון וכמובן לא לשכוח- לצלם ולשלוח !

תאטרון בובות-סיפור:

ראשית בוחרים סיפור שמאד אוהבים.

אחר כך מציירים את הדמויות או מדפיסים דמויות מהמחשב.

צובעים וגוזרים ומצמידים למקלות ארטיק או סכו"ם חד-פעמי (עם סלוטייפ) או אפילו הופכים לבובות אצבע  אם מדביקים מאחור "טבעת" מנייר.

ומה שנשאר הוא להכין שלט יפה להצגה עם שם ההצגה ושמות השחקנים. אפשר להפוך את ההצגה לסרטון אם מצלמים ושולחים לחברים בפייסבוק או בyoutube כדי שגם להם לא יהיה משעמם…

פיסול מחפצים:

מכירים את חנוך פיבן ? זוכרים את היצירות המקסימות שלו מכל מיני דברים שיש בבית ?

גם אתם יכולים !

תחפשו בבית חפצים שונים: מפתחות, כלים, פירות, ירקות, חלקים של משחקים, פקקים, סוללות ועוד ועוד ותוכלו ליצור דמויות משלכם, כיד הדמיון !

הנה הקישור לאתר של חנוך פיבן, לקצת השראה:

http://www.pivenworld.com/hebreu/hanoch-piven-illustrations

יצרתם ? פיסלתם ? בישלתם ? צילמתם ? מוזמנים לשלוח לפייסבוק שלי, מבטיחה להעביר הלאה !

שבת שלום לכולם, שיהיה שקט ובעיקר בטוח.

ממני באהבה, יעל

החינוך הוא הדרך. המיצ"ב הוא המטרה ?

image"החינוך הוא הדרך. האדם הוא המטרה" . האמרה היפה הזו מיוחסת לא.ד. גורדון, שנפטר ב- 1922.

מאז 1922 עברו שנים רבות, העולם אינו אותו עולם: כולנו מהירים יותר, יודעים יותר, חכמים יותר, הכל בהישג היד וכמעט מיד.

האמנם ?

מערכת החינוך התפתחה ושודרגה מאד מאז 1922: הכיתות חכמות, הלוחות חכמים, אפילו המחברות חכמות.

האמנם ?

מבחני המיצ"ב, אליהם מתכוננים התלמידים כל השנה הפכו, לצערי, למטרה בפני עצמה ולעתים קרובות מדי נשכחת גם הדרך.

נשכח גם האדם הקטן, בן 7 או 11, האוחז ברעדה בעיפרון וכולו מתוח ונפחד.

מבחן המיצ"ב.

כולנו ראינו את המספרים שניסו במערכת החינוך להסתיר. המספרים שמספרים לנו המון (100 עמודים לכל בית ספר !) ושום דבר בעת ובעונה אחת, כי בסופו של יום לא נדע לעולם מה עבר בראשם של יובל, יונתן או דניאלה.

לעולם לא נדע מה הם באמת רצו לומר, לכתוב, לחשוב, מה הם רצו שנדע ונרגיש, מה הם באמת למדו. כלומר, נדע את כל זה רק אם זה התאים להוראות המיצ"ב.

את גלעד אני מכירה מאז שהוא תלמיד כתה א' וכיום הוא תלמיד בכתה ב'. יש לו מורה מקסימה ומיוחדת שאוהבת אותו מאד, גם הוא אוהב אותה. מאד.

כמו תלמידים רבים, בבית הספר שלו כבר התחילו להתאמן ולהתכונן לקראת המיצ"ב.

גלעד קיבל משימה בכתב: לכתוב סיפור על פי שתי תמונות שלפניו. גלעד ישב מול התמונות והדף הריק. התמונות סיפרו לו סיפור די עצוב ומייאש על ילד שחבריו צוחקים לו בשל הישגיו בלימודים. כך הראו התמונות.

גלעד מאד רצה סוף טוב עבור הילד הזה שבתמונה. אולי גלעד רצה סוף טוב עבור עצמו.

לאחר שכתב את מה שרואים בתמונות, הוסיף גלעד את מה שלא רואים בתמונות: את מה שקרה אחר כך, אחר הצהריים, כשהילדים שבתמונות נפגשו.

היה לו לגלעד כל כך חשוב לכתוב, שידעו שהסוף בעצם היה טוב.

גלעד ישב מול הדף, חשב, התלבט, בחר את המילים בקפידה, תיקן ומחק ושוב כתב, התרגש עם הדמויות ורקם סיפור של ממש, מתוך נפשו וכאביו.

היה לו חשוב לגלעד שיגמר בטוב. הוא ממש רצה סוף טוב.

אבל הסיפור לא נגמר כל כך טוב.

המורה קראה ואמרה: "זה לא טוב. תמחוק את כל החלק הזה. זאת לא ההוראה ולא רואים את זה בתמונות".

העלבון טיפס לגלעד בגרון. הוא כל כך התאמץ, גם בשבילה, וכתב סיפור כל כך יפה עם סוף ממש טוב.

גלעד אמר שלא יכתוב עוד סיפורים לעולם.

אני יודעת שהמורה של גלעד היא מורה מצוינת ואישה טובה. אני יודעת שהיא עובדת קשה, בוקר וערב ושהשכר שלה מביש. אני יודעת שהיא עושה ככל יכולתה כדי לעמוד בציפיות של המערכת בה היא עובדת. אני יודעת שהיא מאד מאד רוצה שגלעד יצליח במיצ"ב, שכל הכתה שלה תצליח.

אני יודעת שגם היא היתה רוצה אחרת.

גלעד אולי באמת יצליח וביה"ס שלו אולי יקבל ציונים גבוהים וכולם יהיו גאים ומאושרים כשיתפרסמו בשנה הבאה.

אבל משהו כאן הלך לאיבוד.

בדרך למיצ"ב נמחקה חדוות היצירה, ההתרגשות שבסיפור, החשיבה המקורית והביטוי העצמי.

אולי המטרה של המיצ"ב היא טובה וראויה- לבדוק, לבקר ובעיקר לשפר.

אבל, בדרך, בשם החינוך, מפספסים את המטרה.

ולקינוח, אלברט איינשטיין המופלא, שתמיד נשאר רלוונטי, לא משנה כמה זמן חולף:

"זה ממש פלא ששיטות ההוראה המודרניות עדיין לא החניקו לחלוטין את חדוות החקירה. זוהי טעות חמורה להניח שניתן לקדם את ההנאה מהתבוננות ובדיקה באמצעים של כפייה וחובה."