באהבה לפנינה סיפור- פרק ב'

יום שישי  בערב , נכנסת הודעה במסנג'ר:

"היי יעל ערב טוב ושבת שלום. שמי רואי אני הנכד של פנינה פרקש.

ראיתי כתבה שהקדשת לה על שבוע הספר קראנו אותה ביחד ומאוד מאוד התרגשנו ורצינו להגיד לך תודה רבה על המחווה המאוד יפה הזאת 🙂 "

קוראת את ההודעה שוב ושוב ולא מאמינה… הנכד של פנינה סיפור??

כדי להבין את גודל ההתרגשות ולדעת מי זו פנינה סיפור אתם צריכים לעצור כאן ולקרוא את הפוסט "באהבה לפנינה סיפור"

אחרי שתסיימו לקרוא תחזרו בדיוק לנקודה הזו. קבענו?

 

**אזהרת ספויילר לסקרנים-לקרוא אחרי שקראתם את הפוסט "באהבה לפנינה סיפור"**

נחזור ליום שישי 12.2.21:

רואי כותב לי במסנג'ר ואני פשוט קוראת ולא מאמינה: פנינה סיפור?

פנינה סיפור שלי בת 88 , חיה בבאר שבע עם הילדים, הנכדים והנינים והיא קראה עם הנכד שלה את הפוסט שכתבתי עליה בשנת 2013.

המשכנו להתכתב בהתרגשות רואי ואני, וקבענו לדבר עם פנינה ביום ראשון.

ביום ראשון התקשרתי לפנינה וזו היתה שיחה כל כך מרגשת.. הקול שלה נשאר בדיוק אותו הדבר ודברנו על התקופה שבה אני הייתי בכתה א', ב',ג' והיא היתה פנינה סיפור.

פעם בשבוע היתה באה לכתה, יושבת על השולחן עם ספר וחליל (פנינה הזכירה לי שהיה גם חליל) ונותנת לנו סיפורים במתנה.

נזכרנו בנורית זרחי שהיתה באה עם הכלב הקטן שלה למפגשים עם ילדים בספרייה, והזכרתי לה את הפעם ההיא שבא שאלתי ממנה ספר של גלילה רון פדר ומצאתי בו הקדשה לפנינה מגלילה עם מספר הטלפון של גלילה. התקשרתי לפנינה לשאול אם זה הטלפון האמיתי של גלילה רון פדר ואם זה נראה לה בסדר שאתקשר אליה להגיד לה כמה אהבתי את הספר. פנינה היתה מקסימה ונדיבה כתמיד ואמרה לי שכן אבל אם אפשר לא בין שתיים לארבע…

ואתמול בערב נפגשנו בשיחת וידאו- פנינה, רואי ואני.

רואי ואני נזכרנו שוב במדפים הענקיים עמוסי הספרים בחדר הספרים אצל פנינה בבית- אני כמנויה ב"ספריית פנינה" ורואי כנכד שלה.

נזכרתי בכל מיני מפגשים עם סופרים ובסיפורים שפנינה סיפרה לנו בכתה ופנינה סיפרה איך היא הקימה את שעת הסיפור בספרייה העירונית של באר שבע.

דברנו על ילדים ועל סיפורים ועל המתנה הנפלאה שפנינה נתנה לאלפי הילדים בבאר שבע של שנות ה-80 ואולי גם ה-90:

אהבה לספרים, לשפה, לתרבות, לאנשים.

"והילדים הקשיבו? הם לא הפריעו?" שאלה אותי פנינה.

בשיעור סיפור ילד לא צייץ, זבוב לא זמזם. כולם ישבו מרותקים והקשיבו לפנינה סיפור.

ואז פנינה התחילה לדקלם לרואי ולי את "איך זה להיות עץ?" של דתיה בן דור.

מילה במילה בעל פה ושנינו עם דמעות בעיניים.

שעת סיפור פרטית במתנה מפנינה בשביל רואי ובשבילי.

זו היתה פגישה של פעם בחיים ואנחנו עוד נשמור על קשר.

האהבה לספרים ולילדים והנדיבות האינסופית של פנינה ילוו אותי כל חיי ולעולם לא אשכח את האשה הנפלאה הזו וכמה בת מזל אני שזכיתי לעוד סיפור אחד מפנינה סיפור.

ולקינוח: "איך זה להיות עץ" מאת דתיה בן דור.

אם גם אתם גדלתם עם פנינה סיפור אתם מוזמנים לכתוב בתגובות בפוסט בפייסבוק ורואי יראה לה הכל.

בתמונה: "פנינה סיפור" פרקש, רואי הנכד המקסים שלה ואני בפגישה של פעם בחיים

 

על חבל דק

אנחנו יושבים ביחד על השטיח. אתה גוזל בן ארבע ואמא שלך.
45 דקות שבהן מרוכז כל העולם.
 
אתה מנסה להשחיל וו לתוך לולאה במשחק פליימוביל. מנסה ומנסה וכמעט מתייאש. אני לא יכול.
 
כמו ללכת על חבל דק. לעשות עוד צעד או ליפול?
 
ואני חושבת שאתה יכול. תנסה שוב, לאט. אתה כן יכול.
ואז מגיע הרגע הזה שאולי יתפתח ליאוש ובכי ואולי יתפתח לעוד ניסיון  אחד. שבריר שניה של מתח באויר.
יש. הוו נכנס ללולאה. מסוק החילוץ בדרך.
 
לפני כמה חודשים לא היתה בכלל האפשרות של לנסות שוב שלא לומר האפשרות של לנסות בכלל.
 
ואני שם איתך- לפעמים אולי פיה טובה ולפעמים אולי מכשפה. מאפשרת לך לנסות ולהתמודד ולא מיד מושיטה עזרה.
נותנת לך לעשות את הצעד הנוסף על החבל.
 
יושב מול הצורות. מחכה. רואה אותך מסתכל.
 
מנסה לנחש מה עובר לך בראש? מה עובר לך בלב? מה עובר בלב של אמא?
 
סופרת בלב את הרגעים העדינים האלה, השקופים, שזר לעולם לא יבין, אבל אמא ואני מבינות היטב.
 
מחליפות מבטים. מתחת למסכה העיניים מדברות. לא תמיד צריך מילים.
 
 
מחזיקה את עצמי שלא לעזור לך איפה שאתה לא צריך אותי ומצד שני נמצאת שם בשבילך, כדי להחזיק אותך רגע לפני שתרגיש שזה גדול עליך מדי.
 
אתה על חבל דק ואמא ואני רשת הבטחון.
 
 
ואמא שלך איתך, מאד קרובה. עם החיבוק שאולי תצטרך בעוד רגע ועם העינים המבריקות מהתפעלות.
ואולי גם היא צריכה אותי עכשיו? לפעמים גם אמהות צריכות רשת ביטחון. 
 
מאז שנפגשנו לראשונה כבר למדת כל כך הרבה דברים לעשות בעצמך – להתלבש, לגזור, לצייר קצת, להדביק ובעיקר לא לפחד לנסות שוב.
 
זר לא יבין זאת.
יש עוד דרך על החבל אבל אתה כבר יצאת אליה. 
 
הפחד לנסות שוב ולהיכשל הוא פחד משתק. עדיף להימנע. עדיף שמישהו אחר יעשה. 
לוקח זמן והרבה אומץ לב להתגבר על הפחד הזה.
 
אבל האומץ שלך נמצא אצלך, בדיוק כמו אומץ הלב של האריה מארץ עוץ.
רק צריך לתת לו הזדמנות להופיע.
גיבור על קטן. ממשיך לצעוד על חבל דק. 
 
בטיפול בריפוי בעיסוק תמיד יש גיבורי על:
ילדים עם קשיים התפתחותיים, אשה שעברה אירוע מוחי, גבר המשתקם מתאונת דרכים, נערה המתמודדת עם מחלת נפש, פג שנלחם על חייו, אם המתמודדת עם דיכאון אחרי לידה, תלמידים עם הפרעת קשב ולקויות למידה, חיילים המשתקמים אחרי פציעה….
כל אחד מהם גיבור על שהולך על החבל הדק שלו. שצריך למצוא את כוחות מבפנים ועם כל צעד על החבל הם מתגלים.
נשימה עמוקה, פחד מוות שמציף ועוד פסיעה על החבל הדק.
ואנחנו המרפאות בעיסוק?  אנחנו שם בשבילם. רשת ביטחון.
לתפוס אותם כשהם נופלים ולעזור להם לאזור אומץ, לנשום עמוק ולעלות שוב על החבל.
בלי לוותר. עד הסוף.
בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שהוא הולך לריפוי בעיסוק תדעו שעומד בפניכם גיבור על ומאחוריו מרפאה בעיסוק שעוזרת לו למצוא את כוחות העל שלו.
 ב- 27.10.2020 יצויין בכל העולם יום הריפוי בעיסוק הבינלאומי. הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל גיבורי וגיבורות העל ולמרפאות ולמרפאים בעיסוק שלהם.
יום ריפוי בעיסוק שמח!
שלכם,
יעל
 
 
 
 
 

לכל התפוחים באהבה

 

 

לכל התפוחים

למתוקים, לחמוצים,

לתפוחים הקשים ולתפוחים הרכים,

לאלו שנראים מושלמים מבחוץ ואף אחד לא רואה את הפצע שבפנים.

לאלו שיש להם צלקת קטנה או חור קטנטן ואף אחד לא בוחר אותם אצל הירקן,

לאלו שנראים קטנים ומצ'וקמקים אבל כשטועמים אותם מרגישים קווץ' בלב,

ולאלו שהיו מהם ציפיות גבוהות ומישהו התאכזב….

לכל תפוח יש מקום בו הוא יכול להיות התפוח המושלם והכל תלוי במי שבחר בו.

לא תמיד אנחנו יכולים לבחור את התפוחים שלנו אבל אנחנו תמיד יכולים לבחור את האופן שבו אנחנו מסתכלים עליהם, מה אנחנו חושבים עליהם, איך אנחנו מרגישים כלפיהם ומה אנחנו מחליטים לעשות איתם.

ולפעמים בשביל תפוח, זה יכול להיות כל ההבדל.

 

שתהיה לכולנו שנה טובה טובה, שנוכל לראות את הטוב ולעשות את המיטב..

שלכם,

יעל

 

 

ללמוד מרחוק עם הפרעת קשב- כמה דברים שכדאי לנסות

כל השנה הזו הולכת להיות שנה של חוסר ודאות והסתגלות מתמשכת למצבים משתנים- כניסה לבידוד, יציאה מבידוד, סגר, חצי סגר… שגרה בצל הקורונה.

תלמידי כיתות ה'-ו' מתוכננים ללמוד מהבית פעמיים בשבוע לפחות בחלק מבתי הספר, תלמידי העל יסודי ילמדו מרחוק בין פעמיים לשלוש בשבוע וגם זה כנראה עוד ימשיך להשתנות.

הפוסט הזה מיועד למורות ומורים, להורים ולתלמידים, שהולכים ללמוד וללמד מקרוב ומרחוק במציאות משתנה.

בחודשים האחרונים נפגשתי עם ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב שהתנסו בלמידה מרחוק.

הילדים והמתבגרים שאני פוגשת הם המורים הכי טובים שלי ויחד חשבנו על היתרונות והחסרונות של הלמידה מרחוק ובעיקר ניסינו לחשוב מה יכול לעזור.

מתוך הפגישות האלה הגענו לרשימה של כמה דברים שכדאי לנסות בלמידה מרחוק עם הפרעת קשב והמסקנה הבולטת ביותר היתה שבהפרעת קשב כמו באהבה וכמו במלחמה: אין תמיד ואין אף פעם.

כפי שהמאפיינים האישיים של תלמידים עם הפרעת קשב הם שונים ומגוונים כך גם הפתרונות.

מה שמתאים בול לאחד יכול להתאים או לא להתאים לאחר ולכן הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה:

להקשיב לילדים- מה מפריע להם ומה עוזר להם?

להיות פתוחים למגוון פתרונות, גם אם הם שונים ממה שאנחנו המבוגרים מכירים.

כל פתרון יכול להיות רלוונטי ומתאים ובתנאי שעומד בשני כללים בסיסיים:

  1. עוזר לי
  2. לא פוגע או מפריע לי או לאחרים.
  3. כל מה שנשאר הוא לנסות, מקסימום תצליחו 🙂

למידה מתקיימת באינטראקציה בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לבין עצמם: 

הקשר בין מורה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם הוא בין המרכיבים החשובים בתהליך הלמידה ובמיוחד כשמדובר בילדים ונוער עם הפרעת קשב.

לכן אם יש לכם אפשרות- תיזמו שיחה אישית עם המחנכ.ת או המורה המקצועי.ת (או עם ההורים והתלמידים אם אתם מורות ומורים) ותעזרו להם להכיר את הילדים או המתבגרים שלכם:

מה קשה להם בלמידה מרחוק? אולי ממש מפריע להם להיות עם מצלמה פתוחה? אולי מפריע להם הרעש שעושים התלמידים האחרים?

אולי מה שהכי קשה היה להיכנס לשיעור בזמן? אולי היה מאד קשה לשבת מול המחשב 45 דק' בלי להיות ממש מעורבים בשיעור ורק להקשיב?

אולי יש עוד אחים בבית ואין מספיק מחשבים? אולי כל המשימות היו מפוזרות בכל מיני פלטפורמות (ילקוט דיגיטלי, ווטאספ, וובטופ….) והיה קשה לעקוב?

רק עם שיח פתוח בין מורים לתלמידים ולהורים אפשר יהיה להציף את הקשיים ולהציע פתרונות:

אולי כדאי לרכז את כל המשימות במקום אחד?

אולי כדאי לכוון שעון מעורר/ התראה בטלפון הנייד לפני שיעורים מרחוק?

אולי לשלוח את המצגת מראש ואז במהלך השיעור אפשר לסמן או להדגיש?

אולי להסכים עם המורה לשים לב להשתיק את כולם? או לפנות אליה בצ'אט הפרטי אם יש משהו שמפריע באמצע השיעור?

אולי לקצר את משך הזמן שיש הרצאה ולתת יותר זמן למעורבות פעילה?

אולי כדאי להקליט הרצאה קצרה מראש (10 דק'), לשלוח אותה ולתת משימה אישית או קבוצתית בעקבותיה?

(ואם צריך, אפשר לעשות אותה בעזרת הורה או אחים גדולים מאוחר יותר במהלך היום).

אולי בזמן עבודה עצמית ליזום פניה אישית לתלמיד.ה ולראות איך מתקדמים ואם צריכים עזרה?

יש אפשרות ליצור חדרים בתכנת הזום וליצור קבוצות עבודה (אקראיות או מחולקות מראש) וזו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לרענון השיעור ולמידה משותפת.

ולא פחות חשוב: מה עזר בפעם הקודמת?

להתארגן ללימודים מהבית:

כשאנשים עובדים באופן קבוע מהבית בדרך כלל ממליצים להם לארגן גם את עצמם וגם את הסביבה ליום עבודה. למה הכוונה?

לקום, להתארגן, להתלבש, להסתדר, לאכול ולהכין את עצמם ליום עבודה. יש בזה משהו מאד נכון.

להתחיל יום עבודה בפיג'מה זה לא כמו להתחיל יום עבודה בלבוש יותר פורמלי.

אז למרות שמאד מפתה להתחבר לזום מתחת לשמיכה, אני מציעה בכל זאת להתארגן ליום הלימודים כמו אל יום לימודים:

לקום, להתארגן, לשטוף פנים, להסתרק, להשפריץ איזה דאודורנט/בושם, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר (סופר חשוב!), ליטול את התרופות (אם יש טיפול תרופתי)  ואם מספיקים אפשר גם לעשות איזו פעילות גופנית מהנה כדי להכין את הגוף ללמידה.

לאנשים שעובדים מהבית מומלץ גם לארגן לעצמם סביבת עבודה שתהיה להם נוחה, נעימה ו…מעוררת השראה!

מה שכיף בלמידה מרחוק שאפשר לארגן את סביבת הלמידה איך שרוצים:

  • חשוב לשים לב שהציוד תקין וזמין: מחשב, רמקולים, אזניות, עכבר, מטען, מצלמה…
  • שימו לב שהילדים יושבים באופן שנוח להם ולא גורם לכאבים: אם המסך גבוה מדי או נמוך מדי, שולחן גבוה או נמוך מדי עלולים לגרום לכאבים ולנזקים גופניים וחבל.
  • שימו לב שהחדר מואר, מאוורר, שהטמפרטורה נעימה ושכיף להיות שם לאורך זמן.
  • אפשר להכין נשנושים בריאים בצד: ירקות חתוכים, פירות, קרקרים.

ובניגוד לכתה, בבית אפשר לשבת על נדנדה, על כדור, אפשר ללכת תוך כדי, לשחק עם משהו ביד, ללטף את הכלב או החתול, לשרבט, כל דבר שעוזר להתרכז והכיף שזה לא מפריע לאף אחד (אם אתם על mute  כמובן).

נקודה חשובה למבוגרים (מורים והורים): שימו לב למערכת הלימודים ובמידה ויש רצף של למידה הדורשת ישיבה מול המחשב חשוב לתת על כך את הדעת ולדאוג לכך שתהיה הפסקה של פעילות גופנית, אפילו קצרה, בין שיעור לשיעור כדי להימנע מהנזקים של ישיבה ממושכת מול המחשב.

מורים- אפשר להתייעץ עם המורה לחינוך גופני בביה"ס.

הורים- אפשר להעזר באפליקציות יעודיות לפעילות גופנית וכל פעילות גופנית שהילדים אוהבים לעשות ואפשר לעשות בבית.

לפתוח את הראש, את הלב ואת הדמיון לסגנונות שונים של למידה:

לא כולם לומדים במיטבם כשהם יושבים על כסא ליד שולחן. לא כולם מסוגלים לשבת בלי לזוז ולקלוט חומר בלי להיות פעילים בעצמם ולא כולם לומדים היטב בהרצאה שאורכה 30 או 45 דקות.

יש כאלו שזקוקים לתנועה כדי ללמוד ולהתרכז : אולי לשמוע את השיעור מתוך ערסל או על נדנדה, או לשבת על כדור גדול או על כרית פיתה או אפילו תוך כדי דיווש על אופני כושר או שרבוט?

יש כאלו שחייבים להיות פעילים: לשאול שאלות, לעשות משימות, לפתור אתגרים, להסביר לאחרים, לצלם משהו, ליצור משהו, לחפש משהו, לנסות משהו…. לשחק!

בני אדם משחר ההסטוריה למדו ממשחק ודרך משחק עם רעיונות וחומרים נוצרו ההמצאות הגדולות ביותר ששינו את האנושות.

לא סתם סביבות העבודה של מקומות שרוצים לעודד למידה ויצירתיות משקיעים המון כדי שהעובדים יוכלו לשחק עם עצמם ועם הרעיונות שלהם.

הלמידה מרחוק היא הזדמנות פז להכניס יותר משחקיות ללמידה= יותר הנאה= לעודד סקרנות= לעורר מוטיבציה= לתת לתהליך הלמידה משמעות.

לעשות הפסקות בתוך השיעור:

מאד קשה לשבת 45 דק' ולשמור על ריכוז בלי לזוז. אז..

כדאי להכניס הפסקות קטנות של 2-3 דקות שמערבות תנועה, משחק וצחוק.

רק בשיח פתוח בין מורים, תלמידים והורים אפשר יהיה "לתפור את החליפה" הכי מתאימה.

לשים לב לצרכים הרגשיים:

בשיח אישי, פתוח ומכבד אפשר לדבר על כל מה שעוזר וגם על מה שמפריע וקשה: יש ילדים עם הפרעת קשב שיש להם חרדות, יש הורים עם חרדות (וגם עם הפרעת קשב), יש ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עם דכדוך או דיכאון, יש ילדים שמתגעגעים לחברים שלהם, יש ילדים שקשה להם עם מורה מסוימ.ת..

אם אתם הורים ואתם רואים שלילדים שלכם קשה להתמודד? משהו מציק להם? אתם רואים נסיגה בלימודים? נסיגה בכלל בתפקוד?

לפעמים נסיגה קלה בלימודים יכולה להיות חלק מתהליך הסתגלות תקין ולפעמים, אם היא לא "קלה" אלא משמעותית וכוללת נסיגה בתחומים אחרים היא יכולה להיות איתות למצב של מצוקה. צוות ביה"ס יוכל לעזור לכם אם תשתפו: את המחנכת, היועצת, רכזת השכבה…

וכמובן בכל מקרה של חשד למצוקה או נסיגה תפקודית- להתייעץ עם הרופא.ה המטפלים שלכם.

ואם אתם מורים- תשתפו את ההורים. אתם פוגשים את הילדים שלהם בזמנים שהם לא רואים אותם בדרך כלל.

אולי הילד העייף, המצוברח, זו שלא נכנסת לשיעורי הזום, זו שלא מגישה עבודות, זה שנדמה ש"עושה דווקא", זה שעסוק ב"לפרק את השיעור", אולי הם מתמודדים עם קושי שקוף וצריכים שמישהו יראה אותם ויושיט להם יד?

מה שחשוב הוא לא להסס לפנות לעזרה: למחנכת, ליועצת, לרופא.ה המטפל.ת, למרפאה בעיסוק, לפסיכולוג.ית שמלווים אתכם, אל תישארו לבד עם הקושי.

מצרפת קישור לשיח מקוון שנערך ע"י עמותת קווים ומחשבות בנושא למידה מרחוק, בו תמצאו רעיונות נוספים שיוכלו לעזור.

ולקינוח, ביום שלישי הבא, 8.9.2020 אני מרצה בהרצאה מקוונת את ההרצאה:

"אני, ילדי והאיידיאייצ'די עולים לכיתה א'" – כל הפרטים כאן.

ההרצאה מיועדת להורים, מורים, גננות, יועצות חינוכיות, מטפלים ועוד.

בהצלחה מכל הלב,

שלכם,

יעל

 

 

 

 

אהבה בימי קורונה

 

כבר שבוע שכולנו בבית.

כבר היום השלישי שלא יצאנו לשום מקום,למעט גיחה קצרה לכניסה של הקניון כדי לאסוף שקית חשאית מחנות.

כבר שבוע שבו כולנו בבית, סדר היום מאד אינטנסיבי והבן הגדול שלי משתחרר היום מהבידוד הביתי (שזה דבר מוזר בפני עצמו).

בין ניהול השגרה בבית עם שלושה ילדים, לניסיון לשמור על קשר עם המטופלים שהוצאו לחופשה כפויה מהטיפול ברגע שיצאה ההנחיה לשמור על מרחק של שני מטר זה מזה, הדאגה וחוסר הודאות עושים את שלהן.

באחד הערבים התכתבתי עם חברה, שהיא גם מרפאה בעיסוק, ושתינו קיטרנו על המצב הקשה, היומן הריק מפגישות, על החשש מהחוסר בהכנסות לפרק זמן לא ידוע, הצורך להעסיק את הילדים הקטנים והגזרות החדשות שניתנות בכל ערב, ובתוך כל זה אמרתי לה ששמתי לב שאין לי רגע לעצמי וזה כל כך חסר לי.

רגע של שקט, של זמן לדבר עם חברה או פשוט לשמוע את המחשבות של עצמי. שקט.

ואז ברגע של צחוק אמרתי לה שאני אפתח לעצמי "מועדון לילה" באוטו. עם יין או בירה, קצת אורות צבעוניים , מוזיקה טובה ואייצר לעצמי קצת זמן כזה.

קצת אחרי חצות זה מה עשיתי. ירדתי לאוטו והחלטתי שמועדון הלילה שלי נפתח רשמית.

את הסרטונים שאני מצלמת שם אני מעלה בדף הפייסבוק שלי ואתם מוזמנים להיכנס ולהצטרף אליי.

אתמול ירדתי למועדון הלילה שלי קצת יותר מוקדם כי בערב עשיתי הדרכה מרחוק.

עם כל האינטנסיביות של היום הזה היה לי חשוב לקחת את הזמן לעצמי ודברתי עם חברה טובה קצת יותר משעה.

היה לנו הרבה להשלים ואלמלא הקורונה היינו נפגשות כבר השבוע.

אבל לקורונה תכניות משלה והסגר הולך ומתהדק.

המציאות החדשה הזו שמשתנה מרגע לרגע, מפחידה, מתעתעת וסופה לא נראה באופק, היא מתכון לא רע לפגיעה בחוסן הנפשי וביכולת להתמודד עם כל הדרעק הזה, ולדבר עם חברה טובה זו לגמרי תרופה מוצלחת.

אז עד שיפתחו את החיסון לקורונה לפחות ננסה לשמור על החוסן שלנו, כאנשים, כהורים, כחברה.

עם מי יעשה לכם טוב לדבר היום?

מצרפת לכם שתי מתנות:

קישור לראיון מעניין עם שרון שני גונן, מרפאה בעיסוק ופסיכותרפיסטית, על חוסן נפשי.

ועוד משהו לחיזוק המערכת החיסונית, כמו שקרא לזה שחר הורביץ מהמקום למוסיקה.

אם יש נושא שעליו הייתם רוצים שנדבר, שאכתוב לכם, משהו שיעזור להתמודדות בשגרה החדשה עם הילדים בבית-תכתבו לי ואשמח לעזור:

yaelwy@gmail.com

תהיו חזקים ותשמרו על עצמכם וביחד נעבור גם את זה 🙂

שלכם,
יעל

"הכי דחוף זה השרוכים"

"הכי דחוף זה השרוכים".

 

כך אמר לי אביתר בן ה-13 כששאלתי אותו על מה הכי חשוב לו שנעבוד יחד.

 

סביב יום העצמאות מקדישים, בעיקר בגני הילדים וגם קצת בכתה א', זמן לדבר ולעורר מודעות בנושא של עצמאות בתפקודי היומיום: להתלבש בעצמי, להתרחץ בעצמי, ללכת לישון בעצמי, לאכול בעצמי וכו'.

 

לכאורה, פעילויות של תפקודים יומיומיים ילדים אמורים ללמוד לעשות בעצמם כבר בגיל הרך ולהגיע לבית הספר כשהם כבר די עצמאיים ומסוגלים להסתדר בעצמם.  

 

בודאי בכל מה שנוגע לגוף שלהם (למשל להתרחץ, לנקות את עצמם אחרי השירותים, להתלבש ולנעול נעליים), וגם להיות מסוגלים להסתדר כשהם רעבים (לפחות להכין לעצמם כריך או שתיה).

 

אבל כשהרך מגיע לגיל ההתבגרות והוא בן 12, 13 או 15 ועדיין לא יודע לחפוף ראש, לשרוך שרוכים, לאכול עם מזלג וסכין, להכין לעצמו כריך, לחמם לעצמו אוכל או לנסוע באוטובוס- הוא בבעיה רצינית.

 

יש כאן פער משמעותי בין מה שמצופה או נדרש לבין מה שהנער/ה מסוגל/ת לעשות ובמקום שבו מופיע פער כזה בין הדרישה ליכולת- מופיעה בדרך כלל מצוקה גדולה.

 

מעבר לקושי התפקודי היומיומי הגורם לתלות במבוגר, הולך ומצטבר כאן קושי רגשי ולפעמים גם חרדה ודיכאון כשברקע חוסר ההצלחה והפער הבולט בין הנער/ה ובין בני הגיל.

 

איך מרגיש נער בן 12 שצריך שיעזרו לו לחפוף ראש כשאחיו בן השש כבר עושה את זה בעצמו כבר מזמן?

 

איך מרגיש נער בן 13 שצריך מישהו שיקשור לו את השרוכים לפני אימון בחדר הכושר?

 

איך מרגישה נערה שעד גיל 15 עדיין לא למדה לאכול עם סכין ומזלג ומעירים לה על זה לפחות פעם ביום?

 

במקרים רבים מדובר בקשיים שהם "סוחבים" מגיל צעיר- אותם ילדים שלקח המון זמן עד שלמדו (ועדיין מתקשים מאד) להתלבש בעצמם, לגרוב גרביים, לגזור במספריים, לאכול עם כפית, מזלג וסכין, לצייר, לכתוב, לארגן את החפצים שלהם…

 

ישנם מתבגרים (וגם מבוגרים)  ש"סוחבים" איתם מילדות את אותה הפרעה שקופה שנקראת "הפרעת קואורדינציה התפתחותית" או בשם החיבה (DCD (Developmental Coordination Disorder.

 

מדובר בילדים ומתבגרים בריאים, עם אינטליגנציה תקינה, המתקשים מאד ללמוד ולארגן רצפים חדשים של רעיונות ושל תנועה:

לחשוב על רעיון חדש (מה לעשות עכשיו?), לתכנן (איך אני יעשה את זה?) ולהוציא את התכנון אל הפועל (מה בדיוק לעשות עכשיו עם הגוף והמרחב ובאיזה תזמון?)

 

למתבוננים מבחוץ הם יכולים להראות כ"עצלנים", "מניפולטיבים", "מפונקים" ועוד כל מיני שמות תואר שיפוטיים להחריד,  כך שמעבר לקושי התפקודי הולך ונבנה דימוי עצמי שלילי בכל מה שקשור לתחושת המסוגלות העצמית.

 

ה"אני בפעולה" בדרך כלל מנסה ונכשל שוב ושוב עד שמהר מאד לומדים שהכי בטוח זה להימנע.

 

המצוקה סביב חוסר ההצלחה בפעולות היומיומיות הפשוטות היא גדולה ומכילה בתוכה תחושות קשות של בושה וכישלון, במיוחד בגיל ההתבגרות.

 

אל הקושי הזה בפעולות היומיומיות הפשוטות יכולים להתלוות קשיים רגשיים וחברתיים ואף חרדה ודיכאון כתחלואה נלווית.

 

ואם זה לא מספיק מחקרים מראים שכמחצית מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD סובלים גם מ DCD (במבצע 1+1).

 

אבל אפשר לעזור.

 

בטיפול בריפוי בעיסוק אפשר לקבוע עם כל אחד מה היה הכי רוצה ללמוד לעשות ולעבוד על זה!

 

בעבודה תפקודית, בסביבה הטבעית, המשלבת אסטרטגיות קוגניטיביות יחד עם למידה מוטורית והתאמה סביבתית אפשר לעזור למתבגר או למתבגרת להצליח באותן פעילויות יומיומיות שהן מובנות מאליהן לבני גילם ולהתחיל לייצר גלגל של הצלחות.

 

יחד אתי אביתר בן ה-13 למד לקשור שרוכים, סהר בן ה-15 למד לאכול עם סכין ומזלג וגיל בן ה-15 למד לטגן חביתה.

 

האור בעיניים, ה"יש!!!" הנלווה לתחושת ההצלחה – אלו שווים הכל.

 

הפרעת קואורדינציה התפתחותית אינה "נעלמת" אחרי גיל 9 (הגיל בו נגמר סל הבריאות ההתפתחותי) ובמקרים רבים "מתפתחת" וגדלה עם הילד ומדגישה את הפער בינו ובין בני גילו בשל עליית הדרישות והציפיות מהסביבה.

 

הטיפול בריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית מאפשר לעשות העברה קלה יותר מהמפגש הטיפולי לחיים עצמם: הלמידה והתרגול במטבח הביתי, בחדר האמבטיה ובחדר הפרטי מאפשרים חווייה של הצלחה והעברה לחיי היומיום בקלות רבה יותר.

 

כי לכל אחד מגיע להרגיש שהוא יכול.

שלכם,

יעל

טושים

 

"מיכל יושבת  בכתה מקדימה ולפעמים היא מציירת בשיעור. אז המורה צועקת עליה ומחרימה לה את הטושים ומחזירה לה רק בסוף השיעור."

(הדס, חברה של מיכל, תלמידת כתה ה').

מיכל היא ילדה עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מיכל מטופלת בריטלין והולכת אחר הצהריים לשיעורי הוראה מתקנת כדי לצמצם פערים.

בשביל מיכל כל יום בביה"ס הוא מאבק מחדש.

בכל יום מחדש היא יוצאת ונלחמת בקשיים הכי גדולים שלה.

היא לא תקבל ציון בתעודה על הציורים היפים והיצירתיים ולא על הרעיונות המקוריים ולא על העזרה לחברה שבכתה בהפסקה.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להתרכז בשיעור, וכשהיא מציירת זה עוזר לה להתרכז, אבל אף אחד לא שאל.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להבין, כדי לקבל ציונים טובים יותר בתעודה על הדברים שכן מקבלים עליהם ציונים, כדי להרגיש שהיא שווה.

אבל את המלחמה האמיתית של מיכל המורה לא ראתה.

המורה ראתה את הטושים והחליטה לקחת אותם למיכל ולצעוק על מיכל כי היא יכולה.

אילו רק היתה שואלת את מיכל למה היא מציירת ואיך זה עוזר לה?

אילו רק היתה שואלת את מיכל מה יכול לעזור לה להקשיב ולהשתתף בשיעור?

אילו רק היתה מנסה להיכנס לרגע לראש של מיכל ולהיות איתה ולו רק לכמה דקות בשיעור.

אילו רק היתה אומרת למיכל שהיא רואה את המאמצים שלה ואת המלחמה היומיומית שלה ושהיא פשוט גיבורה.

כי מיכל בעצמה ממש לא חושבת שהיא כזו ואם יש משהו שהמורה יכולה לעשות בשביל מיכל, שילווה את מיכל לכל החיים, זה להגיד לה את הדבר הפשוט הזה.

בשביל מיכל זה המון.

מיכל לא רוצה להפריע, מיכל רוצה לשרוד את השיעור הזה. את היום הזה. את השנה זו.

כל מי שלמד כמבוגר בלימודים על-תיכוניים כבר יודע שאין דרך אחת ללמוד ולהתרכז.

זה מצייר וזאת סורגת, זה מתעסק עם מחזיק מפתחות וזאת רק מקשיבה ולא כותבת (כי היא לא מסוגלת לעשות גם וגם אבל אחר כך כבר תצלם). אף מרצה לא מעיר ולא מחרים.

וכל עוד זה לא מפריע לאחרים ומאפשר לה השתתפות טובה יותר- אין סיבה לקחת למיכל את הטושים.

חופשת הפסח הסתימה ונותרו עוד חודשיים לסיום שנת הלימודים.

יש תלמידים, כמו מיכל, שבשבילם החזרה ללימודים זו חזרה ל"שדה קרב".

תפקידנו המבוגרים הוא לוודא שיחזרו עם פק"ל כיסים מלא ולחדש להם את האספקה לפי הצורך שלהם:

לראות את המאמץ שלהם ולהכיר בו, לתת לילד את העזרה לה הוא זקוק (ובלי לחשוב על "מה יגידו"… שיקפצו כל המצקצקים), למצוא בכל יום על מה לומר מילה טובה (ובפני הילד/ה) ואם אתם מורים או גננות- להרים טלפון להורים גם כדי לספר על משהו ממש נחמד שהילד/ה עשת/ה היום.

כי כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו ואת כל הצבעים שלו. ויש ילדים שצריכים בפק"ל שלהם גם כמה טושים.

ולקינוח, קחו במתנה את השיר המופלא של סינדי לאופר: True colors 

But I see your true colors
Shining through
I see your true colors
And that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors
True colors are beautiful
Like a rainbow

שתהיה לנו חזרה רכה לשגרה

שלכם,

יעל

 

 

של מי השביתה הזו ולמה זה צריך לעניין אותך?

שביתת עובדי מקצועות הבריאות נכנסת היום ליומה השלישי.

אנשים אחרי אירוע מוחי, פגיעות ראש, השתלות, ניתוחים, כוויות, פגים, ילדים עם שיתוק מוחי, עם הפרעות תקשורת ועיכוב התפתחותי לא מקבלים כבר זה היום השלישי טיפולים דחופים שיאפשרו להם פשוט לחיות חיים סבירים ואפילו טובים.

למי שהתמזל מזלו ולא נזקק לשירותי מקצועות הבריאות, הרי שמדובר על אותם אנשים שעוסקים בריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, תזונה קלינית, יעוץ גנטי, שיננות וטיפול באמנות ויצירה.

מיום ראשון שובתים כ-5000 אנשי מקצועות הבריאות שעובדים במערכת הציבורית- משרד הבריאות, המרכזים לבריאות הנפש, שירותי בריאות כללית, שירותי בריאות מאוחדת, הדסה ובית החולים שערי צדק.

מדובר באותם אנשים שכולנו זקוקים לטיפולם המסור והדחוף בעיתות מצוקה ומשבר.

אלו אנשי המקצוע שלאחר פציעה, מחלה או ניתוח עוזרים לאנשים המחלימים או המשתקמים לחזור לחיים: לקום מהמטה, לשבת, ללכת, לנשום, לבלוע, ללכת לשירותים, להתלבש, להתקלח, לצחצח שיניים, לנהוג.

אלו אנשי המקצוע שמסייעים לילדים עם הפרעות בתקשורת או ילדים עם עיכוב התפתחותי לתקשר עם סביבתם ולצמצם פערים התפתחותיים.

אנשי מקצועות הבריאות מטפלים יום יום ובמסירות אין קץ באנשים החלשים ביותר, שנמצאים במצוקתם הקשה ביותר ואין להם את הכח או היכולת להאבק על זכותם לטיפול טוב יותר:

פגים, נפגעי תאונות עבודה, נפגעי תאונות דרכים, נפגעי פעולות איבה, חיילים, קשישים, אנשים אחרי שבץ מוחי, פגיעת ראש, חולים אונקולוגים, מושתלי ריאות ולב, ילדים עם הפרעות תקשורת, נפגעי נפש, ילדים עם עיכוב התפתחותי, חולי דמנציה ועוד…

מי יצעק את צעקתם?

כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו או את היקרים לו נזקק לשירותי עובדי מקצועות הבריאות.

במצב הנוכחי המערכת בקריסה וכולנו, כן, כולנו,  משלמים את המחיר.

המחסור החמור בתקנים במערכת הבריאות מאלץ את אנשי מקצועות הבריאות לעבוד בתנאים בלתי אפשריים ומי שמשלם את המחיר אלו המטופלים:

רשימות ההמתנה הולכות ומתארכות ואנשים נאלצים להמתין חודשים ארוכים ואף למעלה משנה לטיפול, אנשים משתחררים מבית החולים מבלי שקיבלו בזמן את הטיפול הדחוף לו הם זקוקים ובכך מתדרדר מצבם (הפיזי, הקוגניטיבי, הרגשי) ומחמיר, ילדים ממתינים לטיפולים התפתחותיים חצי שנה ויותר ובינתיים מצבם הולך ומתדרדר.

כמרפאה בעיסוק שעובדת בקליניקה פרטית (אחרי 15 שנה בשירות הציבורי) השאלה הראשונה שאני שואלת הורים שפונים היא: "פניתם לקופת חולים? " והתשובות שאני מקבלת הן בד"כ או  שהמתינו 3, 5, 7, ואף 10 חודשים לטיפול או שהתייאשו מראש ובכלל לא פנו כי פשוט אין להם את הפריבילגיה להמתין.

לא מדובר בטיפולים שהם "פינוק" או "מותרות" אלא בטיפולים שיאפשרו לנזקקים להם לחיות באיכות חיים סבירה ויאפשרו להם לשפר את מצבם הבריאותי.

בשל המחסור בתקנים נאלצים אנשי מקצועות הבריאות לתת לכם טיפול פחות טוב, שתמתינו לו זמן ממושך, אם בכלל תקבלו אותו ולא- ישלחו אתכם לקבל טיפול במקום פרטי.

אם יש לכם כסף- התמזל מזלכם. אם לא- תמשיכו לחכות.

הרבה פעמים אנשים מתייאשים מראש, מרימים ידיים ואפילו לא פונים למערכת הציבורית.

למה? למה בישראל בריאות היא מוצר לעשירים בלבד?

מעבר לעומס הבלתי סביר שפוגע באיכות העבודה, מקבלים עובדי מקצועות הבריאות במערכת הציבורית שכר עבודה זעום ביותר (כ-6500 בממוצע על משרה מלאה של 40 שעות שבועיות). רובם הגדול משלימים הכנסה במקומות אחרים ומקבלים השלמת הכנסה במשכורת.

תתפלאו, אך השביתה היא לא על השכר הפעם אלא על התנאים שלא מאפשרים לתת לכם טיפול ראוי.

מדובר באנשים שלמדו תואר ראשון ושני, חלקם לומדים לתואר השלישי שלהם ושאינם מפסיקים כל העת להשתלם וללמוד ולהתמחות על חשבונם כדי להמשיך ולתת לכם את הטיפול הטוב והמתקדם ביותר שקיים.

בגלל התנאים הנוראים שבהם עובדים אנשי מקצועות הבריאות, עובדים רבים נאלצים לעזוב את המערכת הציבורית לטובת המערכת הפרטית, פשוט כי אין להם ברירה.

עם שליחות לא הולכים למכולת.

כמו בסקטורים אחרים, יש למערכת פתרונות יצירתיים ופוגעניים כמובן בעובדים ובמטופלים בסופו של דבר, כמו למשל: העסקת עובדי קבלן, חוזים אישיים והפרטת השירות לגורמי חוץ.

משרדי הבריאות והאוצר חייבים לקחת אחריות ולתקן את העוולה הזו!

להוסיף עוד תקנים למקצועות הבריאות ולאפשר לתושבי ישראל לקבל שירותי בריאות מקצועיים ובזמן המתנה סביר.

מערכת הבריאות בישראל היא מערכת הבריאות הטובה במזרח התיכון ובין הטובות והמתקדמות בעולם. תיירות המרפא כאן חוגגת, מכל העולם באים ללמוד ולהשתלם מהטובים ביותר, בכל תחומי הבריאות והרפואה.

ומה קורה אצלנו? במסדרונות בתי החולים, קופות החולים, מרכזי השיקום,המכונים להתפתחות הילד, המרכזים לבריאות הנפש?

תחכו המון זמן בתור לטיפול, לא יספיקו להדריך אתכם ואת משפחתכם לפני השחרור הביתה אחרי ניתוח או אירוע מוחי או שיקום ממושך, לא יספיקו לעשות לכם הערכה קוגניטיבית או הערכת נהיגה, לא יספיקו להכין לכם את הסדים שיאפשרו לכם להימנע מניתוח או לשמר תוצאות של ניתוח, תחכו עם ילד שלא מתקשר או לא מדבר 7 חודשים ואולי יותר.

מפסיקה כאן, הבנתם את הפואנטה.

אם אתם גרים בפריפריה- משתתפת בצערכם. הסיכוי שלכם לקבל טיפול יורד פי כמה.

בינואר השנה הוכרז ע"י האיגוד המקצועי של מקצועות הבריאות סכסוך עבודה במטרה לנהל מו"מ ולהגיע לפתרון לפני שייפגעו המטופלים.

הצעד הזה לא עזר וההכרזה על השביתה היתה צעד בלתי נמנע.

אם גם אתם סובלים מהמצב, אם גם אתם מטופלים או טופלתם בעבר – אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו למאבק:

תכתבו ברשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם..)

תכתבו לחברי כנסת, תכתבו לחברי ועדת הבריאות של הכנסת, תכתבו לשר האוצר, הצטרפו להפגנות- השביתה היא בשבילכם!

למידע על המאבק ניתן להצטרף לדף הפייסבוק: נאבקים למען מקצועות הבריאות

שתפו את הפוסט הזה לכמה שיותר אנשים כי המאבק הזה הוא של כולנו!

שלכם,

יעל

 

 

עוצמת ההקשבה

עוצמת ההקשבה: כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר
מאת ד"ר שירי דניאלס, הוצאת מטר

 

" כל אחד מאיתנו, מעצם היותו אדם, חווה בחייו משברים, דילמות, אתגרים, מעברים, שינויים, אבדן, כאב ומצוקה. היות שאנו יודעים ממקור ראשון איך מרגישים כשחשים בדידות, געגועים, חרדה ולחץ – יש ביכולתנו לסייע לאחר, מאדם לאדם, בגובה הלב"

("עוצמת ההקשבה" מאת שירי דניאלס, מתוך ההקדמה).

 

בימים הקשים והכואבים האלה, שבין יום השואה ליום הזיכרון, אנחנו עדים לסיפורי חיים קשים וזכרונות טראומתיים של אנשים יקרים לנו.

הגעגועים והעצב אינם מרפים ולפעמים כל מה שנותר לנו הוא פשוט להיות שם ולהקשיב.

הפעם אני רוצה להמליץ לכם על ספר נפלא שנתקלתי בו כמעט במקרה.

זה ספר רלוונטי לכל הורה, מורה, גננת, נשות/אנשי טיפול ממקצועות הבריאות, יועצים/ת, מנהלים/ות, מפקדים/ת ולכל מי שיש לו נגיעה כלשהיא לחייהם של אנשים.

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מול אדם במצוקה ולא ממש ידעתם מה לעשות? מה אומרים, מה לא אומרים, ואולי רק להיות שם איתו מבלי לומר דבר?

הספר" עוצמת ההקשבה" מתייחס למשמעות ההקשבה בכל מעגלי החיים, בהקשרים שונים: בין בני משפחה, בין עמיתים לעבודה, בין מטפלים למטופלים ובינינו לבין עצמנו.

כל פרק מתייחס למיומנויות הקשבה שונות, במעגלים הקרובים לנו והרחוקים יותר: הקשבה לאדם קרוב או רחוק הנמצא במצוקה, הקשבה בזוגיות, הקשבה בין הורים לילדים וזיהוי מצוקה אצל ילדים, מתבגרים ובני הגיל השלישי.

ישנם בספר פרקים המתייחסים באופן ספציפי למצוקות רגשיות שונות ולהתערבות במצבי משבר, דיכאון ומניעת אובדנות. עוד בספר פרק העוסק במעגל המקצועי ובהקשבה ככלי ניהולי.

בכל פרק תמצאו תרגיל מעשי שמאפשר לתרגל את המיומנויות המוצגות בו, והרווח כולו שלכם.

"בפעם הבאה שאתם חולפים על פני אמכם המוטרדת, בנכם הכועס או על פני קולגה לעבודה שלא נראית כתמול שלשום, עצרו, התעניינו בתחושותיהם ותנו להם ולעצמכם את הדבר היקר ביותר שניתן לתת: את תשומת לבכם הבלתי מעורערת, הנוכחות, האכפתיות והאהבה. היכולת להיות שם עבור היקרים שלנו היא זכות ומתנה גדולה, בעלת משמעות לשני הצדדים". (מתוך הספר "עוצמת ההקשבה").

 

ולקינוח, אני רוצה לתת לכם במתנה את השיר המרגש הזה, שהכירה לי חברה יקרה, שתמיד נמצאת שם בשבילי:

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר

שֵׁב אִתּוֹ

עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן

אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת

שֵׁב אִתּוֹ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד

(סמדר וינשטוק, מתוך הספר "צל עריות", הוצאת סטימצקי).

שלכם,

יעל

10 דברים שכדאי לכם לדעת על הפרעת ויסות חושי

הפרעת ויסות חושי היא אחת התופעות המעניינות והפופולריות, יש סביבה הרבה מיתוסים ותחום האבחון והטיפול בנושא לצערי פרוץ לחלוטין.

כיום הפרעה בויסות החושי עדיין אינה מופיעה כהפרעה בפני עצמה בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי המפורסם, הלא הוא ה 5- DSM , אך היא מופיעה יחד עם הפרעות התפתחותיות ונפשיות אחרות.

המילה "עדיין" חשובה, כי בכל מהדורה מתעדכנות האבחנות בהתאם למחקר ולידע הקליני המצטבר על הפרעות ומחלות שונות.

מהי הפרעה בויסות החושי? מי מוסמך לאבחן ולטפל? איך מאבחנים? איך מטפלים? האם אפשר להשתמש בתכניות הטיפול שמפורסמות ברשת?

רציתם לדעת ולא היה לכם את מי לשאול? הנה 10 דברים חשובים שכדאי לכם לדעת על אבחון וטיפול בהפרעות בויסות החושי:

מהי בכלל הפרעה בויסות החושי?

הפרעת ויסות חושי SMD- Sensory Modulation Disorder היא מצב בריאותי המאופיין בקושי בתפקוד ובהשתתפות בעיסוקים כתוצאה מפגיעה ביכולת לווסת ולהתאים את התגובה ההתנהגותית לגירוי חושי.

זו יכולה להיות תגובה לגירוי טקטילי (מגע), פרופריוספטיבי (התחושה העמוקה), וסטיבולרי (תנועה ושינויי מנח), ראייה, שמיעה, טעם, ריח וכאב.

קושי זה מתבטא בתגובות מוגזמות או בתגובות שאינן בהלימה לדרישות הסביבה.

(מפורט בנייר העמדה "ריפוי בעיסוק בקרב אוכלוסיה עם הפרעת ויסות חושי SMD לאורך החיים", 2015)

מדובר בהפרעה שאנשים יכולים לסבול ממנה בכל גיל.

מה שיקבע אם יש הפרעה או לא היא התשובה לשאלה: האם יש  קושי משמעותי או הפרעה בתפקוד ובהשתתפות?

זה אומר שלא כל רגישות לריח, לרעש, לאור או למגע של בד היא הפרעה בכלל או הפרעה בויסות חושי בפרט.

"אדם בתוך עצמו הוא גר": לכל אחד מאיתנו יש תגובות שונות לגירויים שונים בסביבתנו.

לכל אחד מאיתנו יש רגישויות שונות וכל אחד מאיתנו חווה אחרת את העולם. התגובות שלנו מושפעות לא רק מתגובה עצבית לגירויים אלא יש לנו רגשות, חוויות, זכרונות, נעימים יותר או פחות, הקשורים להתנסויות שלנו בעבר, לבד או עם אחרים.

אני מעדיפה בגדים מבד כותנה ובדים סינתטיים פחות נעימים לי, החברה שלי חייבת להיות בתנועה ומחפשת רכבות הרים ובנג'י. ישנם אנשים הרגישים לריחות, לרעשים, לסיבובים ברכב, כל מנעד התגובות האנושיות הוא אפשרי.

אולם לא כל רגישות היא הפרעה ולא כל ילד שמפריעה לו התוית של הבגד או שנושך את החבר שלו, או לועס את השרוול, סובל מהפרעה בויסות החושי.

ולכן, במקרה של חשד להפרעה בויסות החושי חשוב לשאול: עד כמה זה משפיע על התפקוד? עד כמה ההתנהגויות הנ"ל מפריעות להשתתפות התקינה של האדם במשימות, בפעילויות היומיומיות ובאתגרים של החיים?

אכילה לא מאוזנת, הפרעות בשינה, מצבי דחק (סטרס) וטראומה ושינויים הורמונליים יכולים להשפיע מקצה לקצה על האופן שבו אנחנו קולטים גירויים מהסביבה, מעבדים אותם ומגיבים להם.

לכן, במקרים שבהם עולה חשד להפרעה בויסות החושי כדאי ראשית לבדוק אם התזונה, השינה והמצב ההורמונלי והנפשי נמצאים באיזון או לא, ואז לטפל במה שצריך לטפל.

הפרעה בויסות החושי אינה מופיעה ביום בהיר אחד.

מדובר בדפוס מולד, שהורים יכולים לתאר על ילדם כבר מינקות: היה תינוק לא רגוע, כל רעש קטן היה מקפיץ אותו, היה תינוק שקט ואדיש לסביבה, צרח כשהחלפתי לו בגדים, לא ישן בכלל והיה מאד פעיל וכו'.

אז אם בוקר בהיר אחד פתאום הילדה שלכם לא מוכנה לגרוב את הגרביים או הילד שלכם מתחיל לנשוך בגן סביר להניח שזה לא קשור להפרעה בויסות חושי וכנראה שיש להם איזה מסר להעביר לכם.

במקרים רבים, ילדים מתנהגים את המצוקה שלהם ודרך ההתנהגות מעבירים מסרים למבוגרים סביבם.

שכיחות באוכלוסיה:

המחקרים מראים לנו שבין 5-16% מהילדים בגילאי גן וביה"ס סובלים מהפרעה בויסות החושי, תלוי במחקר.

בקרב ילדים ומבוגרים עם הפרעות שונות (כגון אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, מוגבלות שכלית התפתחותית, הפרעת קואורדינציה התפתחותית והפרעות נפשיות) השכיחות הרבה יותר גבוהה ונעה בין 40-90%. מדובר על הפרעה שנמשכת לאורך החיים, וישנם הורים רבים שמדווחים על קשיים דומים שהיו להם כילדים ועד היום, כמבוגרים.

ביחד ולחוד: 

במקרים רבים של הפרעה בויסות החושי נראה שילוב של הפרעה נוספת ולכן האבחון והטיפול חייבים להתייחס לכלל הקשיים של הילד ומשפחתו על מנת לתת להם מענה מתאים ולהביא לשיפור בתפקוד ובהשתתפות.

זה כולל במקרים רבים עבודה בשיתוף אנשי מקצוע מתחומים שונים, כגון- מרפאה בעיסוק, רופא, פסיכולוג, קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסט ואנשי הצוות החינוכי.

לכן, בתהליך ההערכה חשובה הראיה המקצועית הרחבה והמעמיקה כדי לדעת להפנות לאנשי מקצוע נוספים כשיש חשד לקיומה של הפרעה נוספת.

כבר קרה לי מספר פעמים שילד הופנה אליי בגלל "בעיה בויסות החושי" ולאחר תהליך של אבחון מעמיק, שכלל שאלונים, ראיונות עם ההורים ותצפיות עלתה שאלה לגבי הפרעה בתקשורת והילד הופנה על ידי לרופא ההתפתחותי ואכן אובחן על הרצף האוטיסטי. זה כמובן שינה לגמרי את מסלול הטיפול בו, בכל ההיבטים.

זו רק דוגמא לכך שמי שמאבחן צריך לדעת בדיוק מה הוא עושה, וצריך לדעת על התפתחות של ילדים ועל תפקוד ועל בריאות וחולי. לכן משרד הבריאות הסמיך מרפאות בעיסוק לאבחן ולטפל בנושא זה.

מרפאות ומרפאים בעיסוק הם היחידים המוסמכים מטעם משרד הבריאות לאבחן ולטפל בליקויים/הפרעות בויסות חושי

גם בתחום זה, כמו בתחומים רבים אחרים, יש המון "מטפלים", יועצים ומאמנים המציגים את עצמם כ"מומחים לויסות חושי" . לכן, כמו שתקחו את הרכב שלכם רק למוסך מורשה ותטפלו בשיניים שלכם רק אצל רופא מומחה אל תתפשרו גם כאן:

אם יש לכם חשד לקיומה של הפרעה בויסות החושי לכו לאבחון ולטיפול אצל מרפא/ה בעיסוק (ותדרשו לראות תעודת הכרה ממשרד הבריאות).

לא קיים שאלון אחד או אבחון אחד שמאבחן הפרעה בויסות החושי. לכן, "מטפלים" שמציעים לכם לאבחן את עצמכם בשאלון קצר באינטרנט פשוט עובדים עליכם בעיניים

מצטערת, אין לי דרך עדינה יותר לומר זאת.

תהליך ההערכה כולל קודם כל בדיקה של הפרופיל העיסוקי של האדם, ובמילים אחרות- מה הוא עושה בחיים? טוב לו? רע לו? איפה מצליח יותר ואיפה יש קושי משמעותי?

אחר כך משתמשים בכלי אבחון פורמליים (כמו שאלונים) ובכלי אבחון נוספים (כמו ראיונות ותצפיות בסביבה הטבעית של הילד ובסביבה קלינית מובנית).

המידע שנאסף, מאפשר למרפאה בעיסוק המאבחנת להכיר את הפרופיל העיסוקי והחושי של האדם, כיצד מושפעים התפקוד וההשתתפות וכיצד הסביבה מאפשרת או מעכבת.

בסיום תהליך ההערכה, שיכול לקחת מספר פגישות, המטרה היא לקבוע האם ניתן להסביר את הקשיים בתפקוד ע"י קיומה של הפרעה בויסות החושי ואז לבנות תכנית התערבות יחד עם המטופל (או משפחתו) או שניתן להסביר את הקושי התפקודי ע"י קיומם של קשיים אחרים (התנהגותיים, רגשיים, קוגניטיביים) ובהתאם לכך להמליץ על קבלת טיפול מתאים.

אבחון לא נכון ושימוש בתכנית טיפול "גנרית" ולא מותאמת אישית

לא רק שלא יועילו ולא ייטיבו עם המטופל אלא עלולים גם למנוע מהמטופל את הטיפול המתאים ואף להזיק.

טיפול באנשים עם הפרעה בויסות חושי אינו רשימת מכולת.

יש ברשת המון "מומחים" ורשימות אינסופיות של כל מיני רעיונות ל"טיפולים" בהפרעת ויסות חושי, כל מיני רעיונות לפעילויות שונות ומשונות כגון קפיצות בטרמפולינה, עיסויים, הברשות ועוד ועוד.

חשוב להבין: הטיפול באנשים עם הפרעה בויסות החושי כולל שיטות שונות המותאמות אישית למטופל ולמשפחתו בהתאם לסיבות הפניה, לקושי התפקודי, למאפיינים האישיים, להעדפות האישיות, לגיל ועוד.

הטיפול יכול לכלול התאמה של הסביבה, התאמה של הפעילות, אסטרטגיות ספציפיות ופעילויות שונות.

לכן, תכנית הטיפול "נתפרת" באופן אישי, היא דינמית ונתונה לשינויים, בהתאם לצרכים. מה שנכון לאחד לא נכון לאחר.

ולקינוח:

למי שמעוניינים להעמיק את הידע, הנה רשימת קריאה מומלצת בעברית:

  1. נייר עמדה "ריפוי בעיסוק בקרב אוכלוסיה עם הפרעת ויסות חושי SMD" בתוך אתר משרד הבריאות

2."ילד, מה הוא צריך? ריפוי בעיסוק לפי גישת האינטגרציה הבין-חושית, להורים, למחנכים ולמטפלים", מאת ג'רי האן-מרקוביץ. הוצאת אחיאסף.

  1. "לחיות דרך החושים", מאת וויני דאן. הוצאת אח.
  2. "הילד הלא מתואם", מאת קרול סטוק קרנוביץ. הוצאת אמציה.
שלכם,
יעל