38 מכתבים

 

מוקדש באהבה לנעמה, ענבל, אילנה, ורד ודבי, שפתחו כל אחת חדר מיוחד בלבן לילדיי ולכל הילדים בכתה.

מוקדש באהבה לכל הגננות והמורות שזכיתי לעבוד איתן ולהדריך אותן במהלך השנים.

 

תיפתח שנת הלימודים או לא תיפתח שנת הלימודים?

מאבק עובדי ההוראה, הנמצא בשיאו בימים אלו, הוא המאבק של כולנו.

זהו אינו רק מאבק על שכר. זהו מאבק על הכרה.

יש לי הרושם שאף אחד מאלו שיושבים במקומות בו מתקבלות ההחלטות, כולל במשרד החינוך עצמו, אינו מבין באמת מהי המשמעות של להיות מורה או גננת בישראל.

בתוך המאבק הזה מתקיים גם מאבק של קבוצה קטנה בתוך מערכת החינוך והיא קבוצת עובדות מקצועות הבריאות- אותן מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ופיזיותרפיסטיות שעובדות בתוך מערכת החינוך ובכל יום מחדש חוצבות את הדרך, ובוראות הזדמנויות לילדים שזקוקים לאותה יד מושטת כדי להצליח כמו כולם.

מאבקן ראוי וצודק מאין כמוהו- הן ראויות להרבה יותר.

שלשום אמא שלי שלחה לי טור ישן שכתב אבא שלה, סבא שלי, לפני חמישים שנה.

סבא שלי, ויקטור ברלדיאנו (Victor Barladianu), היה סופר, עיתונאי ומחזאי ברומניה. הוא נפטר לפני הרבה שנים והשאיר מאחוריו הרבה ספרים, מחזות, כתבות, מאמרים, טורים וגם אופרה אחת.

בסוף כתה י"ב כתבה המחנכת של אמא שלי, המורה פלורה פופסקו, מכתבים אישיים לכל התלמידים והתלמידות בכתתה.

חלק מהמכתבים האלה הגיעו לידי מערכת העיתון הרומני "Scintea" בו עבד הסבא שלי וזה הטור שפירסם ב- 27.6.72.

המילים המרגשות האלה, שנכתבו לפני חמישים שנה, רלוונטיות היום יותר מאי פעם. ניסינו לתרגם באופן נאמן למקור, ככל האפשר. חלק מהעושר הלשוני אולי קצת הלך לאיבוד אך אני מקווה שבכל זאת הצלחנו:

38 מכתבים

אדם צעיר כותב לאנשים צעירים אחרים. 

מלב אל לב. 

משתף מחשבות, תקוות, שאיפות, הופך אותן לאיחולי עתיד. 

בכנות ובחום אנושי. 

מה יכול להיות טבעי יותר? 

ודאי כך הדברים צריכים להיות. 

אנשים בשל כך הם אנשים-כדי שיתקשרו זה עם זה.  להתבונן, בין השורות המונחות על הדף, ישר אל תוך העיניים. 

אלא שהאדם עליו אני מדבר היום כתב בימים אלו לא פחות מ 38 מכתבים שכאלו. 

כל אחד מהם נכתב ל"מכותב" אחר. כל אחד מהם עם תוכן שונה. כל אחד מהם עונה על שאלות אחרות, צרכים פנימיים שונים, התלבטויות שונות בפרשת הדרכים של החיים. 

מי שכתבה את המכתבים הללו היא מורה. מחנכת. 

בסיום כתה יב, לאחר שלוש שנים בהן כיוונה, השגיחה ודאגה לעיצובם כבני אדם, כנוער המאמינים בכוחותיהם, נושאים אחריות עמוקה, אותם 38 ילדים שהיו אצלה , כפי שהיא רגילה להגיד "בהשגחה רוחנית"- המורה פלורה פופסקו, מביה"ס התיכון " Mihai Viteazul", בעודה אשה צעירה בעצמה, הקרובה בגילה לדור תלמידיה, כתבה לכל אחד מהתלמידים מכתב אישי, מדריך רגשי וטהור, לעתים מעט סנטימנטלי, בדרכי החיים הבוגרים. 

אני מרשה לעצמי לחשוף קטע אחד מתוך אותם מכתבים: 

"מאחלת לך שתגשימי את התקוות של אלו שאוהבים אותך ושמו אותן בתוכך (ביניהם, שתדעי, אני מונה גם את עצמי); מאחלת לך שתגשימי את חלומך מילדות, חלום שאותו, כפי שאת אומרת, חלמת מזה זמן רב, עד שנדמה לך שנולדת איתו. איני יודעת עם אילו זיכרונות את עוזבת את ביה"ס, אני מקווה שהם יפים, כך צריך להיות! 

שתדעי שאת שער בית הספר, אותו תעזבי בקרוב, אינך עוזבת לבדך; מלווה אותך, בשקט, מחשבה מלאה באהבה ודאגה של המחנכת שלך. ולעצמי אני מאחלת דבר מה, שהאדם שתהיי יהיה כמו מי שראיתי בתוכך, בנערה שראיתי בספסל השלישי ליד החלון."

בוודאי אותה נערה מהספסל השלישי שליד החלון – בדיוק כמו שאר 37 חבריה לכתה – לא ישכחו לעולם את טוב לבה וחכמתה של המחנכת, יושרתה ומוסריותה- ואפילו אם פעם זיכרונם יסבול משכחה חולפת, יהיו המכתבים האלו, יהיו המחשבות האצילות האלה והרגשות הללו של אנושיות בהירה, שיניעו ויהפכו את השכחה לבלתי אפשרית. 

אך יש עוד דבר, מעבר לאות הכתובה בהרמוניה, של אותם 38 מכתבים: 

הרוח שיצרה אותם, הרוח שנמצאת בעומק, קשר אורגני של המשכיות המסורות הגדולות של בית הספר שלנו, הרוח באור שמראה שמשימת המחנך לא מתחילה ולא נגמרת בשערי בית הספר. 

לפיכך, יצירתו של המחנך אינה מוגבלת לשולחנו, לספר הלימוד, ליומן המורה: כל מקצוע שילמד, הוא נושא במצפונו שהוא מלמד חומר שאינו כתוב בתכנית הלימודים אלא מורה לחיים. 

ויקטור ברלדיאנו, בוקרשט רומניה,  27.6.72

 

באהבה לפנינה סיפור- פרק ב'

יום שישי  בערב , נכנסת הודעה במסנג'ר:

"היי יעל ערב טוב ושבת שלום. שמי רואי אני הנכד של פנינה פרקש.

ראיתי כתבה שהקדשת לה על שבוע הספר קראנו אותה ביחד ומאוד מאוד התרגשנו ורצינו להגיד לך תודה רבה על המחווה המאוד יפה הזאת 🙂 "

קוראת את ההודעה שוב ושוב ולא מאמינה… הנכד של פנינה סיפור??

כדי להבין את גודל ההתרגשות ולדעת מי זו פנינה סיפור אתם צריכים לעצור כאן ולקרוא את הפוסט "באהבה לפנינה סיפור"

אחרי שתסיימו לקרוא תחזרו בדיוק לנקודה הזו. קבענו?

 

**אזהרת ספויילר לסקרנים-לקרוא אחרי שקראתם את הפוסט "באהבה לפנינה סיפור"**

נחזור ליום שישי 12.2.21:

רואי כותב לי במסנג'ר ואני פשוט קוראת ולא מאמינה: פנינה סיפור?

פנינה סיפור שלי בת 88 , חיה בבאר שבע עם הילדים, הנכדים והנינים והיא קראה עם הנכד שלה את הפוסט שכתבתי עליה בשנת 2013.

המשכנו להתכתב בהתרגשות רואי ואני, וקבענו לדבר עם פנינה ביום ראשון.

ביום ראשון התקשרתי לפנינה וזו היתה שיחה כל כך מרגשת.. הקול שלה נשאר בדיוק אותו הדבר ודברנו על התקופה שבה אני הייתי בכתה א', ב',ג' והיא היתה פנינה סיפור.

פעם בשבוע היתה באה לכתה, יושבת על השולחן עם ספר וחליל (פנינה הזכירה לי שהיה גם חליל) ונותנת לנו סיפורים במתנה.

נזכרנו בנורית זרחי שהיתה באה עם הכלב הקטן שלה למפגשים עם ילדים בספרייה, והזכרתי לה את הפעם ההיא שבא שאלתי ממנה ספר של גלילה רון פדר ומצאתי בו הקדשה לפנינה מגלילה עם מספר הטלפון של גלילה. התקשרתי לפנינה לשאול אם זה הטלפון האמיתי של גלילה רון פדר ואם זה נראה לה בסדר שאתקשר אליה להגיד לה כמה אהבתי את הספר. פנינה היתה מקסימה ונדיבה כתמיד ואמרה לי שכן אבל אם אפשר לא בין שתיים לארבע…

ואתמול בערב נפגשנו בשיחת וידאו- פנינה, רואי ואני.

רואי ואני נזכרנו שוב במדפים הענקיים עמוסי הספרים בחדר הספרים אצל פנינה בבית- אני כמנויה ב"ספריית פנינה" ורואי כנכד שלה.

נזכרתי בכל מיני מפגשים עם סופרים ובסיפורים שפנינה סיפרה לנו בכתה ופנינה סיפרה איך היא הקימה את שעת הסיפור בספרייה העירונית של באר שבע.

דברנו על ילדים ועל סיפורים ועל המתנה הנפלאה שפנינה נתנה לאלפי הילדים בבאר שבע של שנות ה-80 ואולי גם ה-90:

אהבה לספרים, לשפה, לתרבות, לאנשים.

"והילדים הקשיבו? הם לא הפריעו?" שאלה אותי פנינה.

בשיעור סיפור ילד לא צייץ, זבוב לא זמזם. כולם ישבו מרותקים והקשיבו לפנינה סיפור.

ואז פנינה התחילה לדקלם לרואי ולי את "איך זה להיות עץ?" של דתיה בן דור.

מילה במילה בעל פה ושנינו עם דמעות בעיניים.

שעת סיפור פרטית במתנה מפנינה בשביל רואי ובשבילי.

זו היתה פגישה של פעם בחיים ואנחנו עוד נשמור על קשר.

האהבה לספרים ולילדים והנדיבות האינסופית של פנינה ילוו אותי כל חיי ולעולם לא אשכח את האשה הנפלאה הזו וכמה בת מזל אני שזכיתי לעוד סיפור אחד מפנינה סיפור.

ולקינוח: "איך זה להיות עץ" מאת דתיה בן דור.

אם גם אתם גדלתם עם פנינה סיפור אתם מוזמנים לכתוב בתגובות בפוסט בפייסבוק ורואי יראה לה הכל.

בתמונה: "פנינה סיפור" פרקש, רואי הנכד המקסים שלה ואני בפגישה של פעם בחיים

 

על חבל דק

אנחנו יושבים ביחד על השטיח. אתה גוזל בן ארבע ואמא שלך.
45 דקות שבהן מרוכז כל העולם.
 
אתה מנסה להשחיל וו לתוך לולאה במשחק פליימוביל. מנסה ומנסה וכמעט מתייאש. אני לא יכול.
 
כמו ללכת על חבל דק. לעשות עוד צעד או ליפול?
 
ואני חושבת שאתה יכול. תנסה שוב, לאט. אתה כן יכול.
ואז מגיע הרגע הזה שאולי יתפתח ליאוש ובכי ואולי יתפתח לעוד ניסיון  אחד. שבריר שניה של מתח באויר.
יש. הוו נכנס ללולאה. מסוק החילוץ בדרך.
 
לפני כמה חודשים לא היתה בכלל האפשרות של לנסות שוב שלא לומר האפשרות של לנסות בכלל.
 
ואני שם איתך- לפעמים אולי פיה טובה ולפעמים אולי מכשפה. מאפשרת לך לנסות ולהתמודד ולא מיד מושיטה עזרה.
נותנת לך לעשות את הצעד הנוסף על החבל.
 
יושב מול הצורות. מחכה. רואה אותך מסתכל.
 
מנסה לנחש מה עובר לך בראש? מה עובר לך בלב? מה עובר בלב של אמא?
 
סופרת בלב את הרגעים העדינים האלה, השקופים, שזר לעולם לא יבין, אבל אמא ואני מבינות היטב.
 
מחליפות מבטים. מתחת למסכה העיניים מדברות. לא תמיד צריך מילים.
 
 
מחזיקה את עצמי שלא לעזור לך איפה שאתה לא צריך אותי ומצד שני נמצאת שם בשבילך, כדי להחזיק אותך רגע לפני שתרגיש שזה גדול עליך מדי.
 
אתה על חבל דק ואמא ואני רשת הבטחון.
 
 
ואמא שלך איתך, מאד קרובה. עם החיבוק שאולי תצטרך בעוד רגע ועם העינים המבריקות מהתפעלות.
ואולי גם היא צריכה אותי עכשיו? לפעמים גם אמהות צריכות רשת ביטחון. 
 
מאז שנפגשנו לראשונה כבר למדת כל כך הרבה דברים לעשות בעצמך – להתלבש, לגזור, לצייר קצת, להדביק ובעיקר לא לפחד לנסות שוב.
 
זר לא יבין זאת.
יש עוד דרך על החבל אבל אתה כבר יצאת אליה. 
 
הפחד לנסות שוב ולהיכשל הוא פחד משתק. עדיף להימנע. עדיף שמישהו אחר יעשה. 
לוקח זמן והרבה אומץ לב להתגבר על הפחד הזה.
 
אבל האומץ שלך נמצא אצלך, בדיוק כמו אומץ הלב של האריה מארץ עוץ.
רק צריך לתת לו הזדמנות להופיע.
גיבור על קטן. ממשיך לצעוד על חבל דק. 
 
בטיפול בריפוי בעיסוק תמיד יש גיבורי על:
ילדים עם קשיים התפתחותיים, אשה שעברה אירוע מוחי, גבר המשתקם מתאונת דרכים, נערה המתמודדת עם מחלת נפש, פג שנלחם על חייו, אם המתמודדת עם דיכאון אחרי לידה, תלמידים עם הפרעת קשב ולקויות למידה, חיילים המשתקמים אחרי פציעה….
כל אחד מהם גיבור על שהולך על החבל הדק שלו. שצריך למצוא את כוחות מבפנים ועם כל צעד על החבל הם מתגלים.
נשימה עמוקה, פחד מוות שמציף ועוד פסיעה על החבל הדק.
ואנחנו המרפאות בעיסוק?  אנחנו שם בשבילם. רשת ביטחון.
לתפוס אותם כשהם נופלים ולעזור להם לאזור אומץ, לנשום עמוק ולעלות שוב על החבל.
בלי לוותר. עד הסוף.
בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שהוא הולך לריפוי בעיסוק תדעו שעומד בפניכם גיבור על ומאחוריו מרפאה בעיסוק שעוזרת לו למצוא את כוחות העל שלו.
 ב- 27.10.2020 יצויין בכל העולם יום הריפוי בעיסוק הבינלאומי. הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל גיבורי וגיבורות העל ולמרפאות ולמרפאים בעיסוק שלהם.
יום ריפוי בעיסוק שמח!
שלכם,
יעל
 
 
 
 
 

לכל התפוחים באהבה

 

 

לכל התפוחים

למתוקים, לחמוצים,

לתפוחים הקשים ולתפוחים הרכים,

לאלו שנראים מושלמים מבחוץ ואף אחד לא רואה את הפצע שבפנים.

לאלו שיש להם צלקת קטנה או חור קטנטן ואף אחד לא בוחר אותם אצל הירקן,

לאלו שנראים קטנים ומצ'וקמקים אבל כשטועמים אותם מרגישים קווץ' בלב,

ולאלו שהיו מהם ציפיות גבוהות ומישהו התאכזב….

לכל תפוח יש מקום בו הוא יכול להיות התפוח המושלם והכל תלוי במי שבחר בו.

לא תמיד אנחנו יכולים לבחור את התפוחים שלנו אבל אנחנו תמיד יכולים לבחור את האופן שבו אנחנו מסתכלים עליהם, מה אנחנו חושבים עליהם, איך אנחנו מרגישים כלפיהם ומה אנחנו מחליטים לעשות איתם.

ולפעמים בשביל תפוח, זה יכול להיות כל ההבדל.

 

שתהיה לכולנו שנה טובה טובה, שנוכל לראות את הטוב ולעשות את המיטב..

שלכם,

יעל

 

 

ללמוד מרחוק עם הפרעת קשב- כמה דברים שכדאי לנסות

כל השנה הזו הולכת להיות שנה של חוסר ודאות והסתגלות מתמשכת למצבים משתנים- כניסה לבידוד, יציאה מבידוד, סגר, חצי סגר… שגרה בצל הקורונה.

תלמידי כיתות ה'-ו' מתוכננים ללמוד מהבית פעמיים בשבוע לפחות בחלק מבתי הספר, תלמידי העל יסודי ילמדו מרחוק בין פעמיים לשלוש בשבוע וגם זה כנראה עוד ימשיך להשתנות.

הפוסט הזה מיועד למורות ומורים, להורים ולתלמידים, שהולכים ללמוד וללמד מקרוב ומרחוק במציאות משתנה.

בחודשים האחרונים נפגשתי עם ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב שהתנסו בלמידה מרחוק.

הילדים והמתבגרים שאני פוגשת הם המורים הכי טובים שלי ויחד חשבנו על היתרונות והחסרונות של הלמידה מרחוק ובעיקר ניסינו לחשוב מה יכול לעזור.

מתוך הפגישות האלה הגענו לרשימה של כמה דברים שכדאי לנסות בלמידה מרחוק עם הפרעת קשב והמסקנה הבולטת ביותר היתה שבהפרעת קשב כמו באהבה וכמו במלחמה: אין תמיד ואין אף פעם.

כפי שהמאפיינים האישיים של תלמידים עם הפרעת קשב הם שונים ומגוונים כך גם הפתרונות.

מה שמתאים בול לאחד יכול להתאים או לא להתאים לאחר ולכן הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה:

להקשיב לילדים- מה מפריע להם ומה עוזר להם?

להיות פתוחים למגוון פתרונות, גם אם הם שונים ממה שאנחנו המבוגרים מכירים.

כל פתרון יכול להיות רלוונטי ומתאים ובתנאי שעומד בשני כללים בסיסיים:

  1. עוזר לי
  2. לא פוגע או מפריע לי או לאחרים.
  3. כל מה שנשאר הוא לנסות, מקסימום תצליחו 🙂

למידה מתקיימת באינטראקציה בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לבין עצמם: 

הקשר בין מורה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם הוא בין המרכיבים החשובים בתהליך הלמידה ובמיוחד כשמדובר בילדים ונוער עם הפרעת קשב.

לכן אם יש לכם אפשרות- תיזמו שיחה אישית עם המחנכ.ת או המורה המקצועי.ת (או עם ההורים והתלמידים אם אתם מורות ומורים) ותעזרו להם להכיר את הילדים או המתבגרים שלכם:

מה קשה להם בלמידה מרחוק? אולי ממש מפריע להם להיות עם מצלמה פתוחה? אולי מפריע להם הרעש שעושים התלמידים האחרים?

אולי מה שהכי קשה היה להיכנס לשיעור בזמן? אולי היה מאד קשה לשבת מול המחשב 45 דק' בלי להיות ממש מעורבים בשיעור ורק להקשיב?

אולי יש עוד אחים בבית ואין מספיק מחשבים? אולי כל המשימות היו מפוזרות בכל מיני פלטפורמות (ילקוט דיגיטלי, ווטאספ, וובטופ….) והיה קשה לעקוב?

רק עם שיח פתוח בין מורים לתלמידים ולהורים אפשר יהיה להציף את הקשיים ולהציע פתרונות:

אולי כדאי לרכז את כל המשימות במקום אחד?

אולי כדאי לכוון שעון מעורר/ התראה בטלפון הנייד לפני שיעורים מרחוק?

אולי לשלוח את המצגת מראש ואז במהלך השיעור אפשר לסמן או להדגיש?

אולי להסכים עם המורה לשים לב להשתיק את כולם? או לפנות אליה בצ'אט הפרטי אם יש משהו שמפריע באמצע השיעור?

אולי לקצר את משך הזמן שיש הרצאה ולתת יותר זמן למעורבות פעילה?

אולי כדאי להקליט הרצאה קצרה מראש (10 דק'), לשלוח אותה ולתת משימה אישית או קבוצתית בעקבותיה?

(ואם צריך, אפשר לעשות אותה בעזרת הורה או אחים גדולים מאוחר יותר במהלך היום).

אולי בזמן עבודה עצמית ליזום פניה אישית לתלמיד.ה ולראות איך מתקדמים ואם צריכים עזרה?

יש אפשרות ליצור חדרים בתכנת הזום וליצור קבוצות עבודה (אקראיות או מחולקות מראש) וזו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לרענון השיעור ולמידה משותפת.

ולא פחות חשוב: מה עזר בפעם הקודמת?

להתארגן ללימודים מהבית:

כשאנשים עובדים באופן קבוע מהבית בדרך כלל ממליצים להם לארגן גם את עצמם וגם את הסביבה ליום עבודה. למה הכוונה?

לקום, להתארגן, להתלבש, להסתדר, לאכול ולהכין את עצמם ליום עבודה. יש בזה משהו מאד נכון.

להתחיל יום עבודה בפיג'מה זה לא כמו להתחיל יום עבודה בלבוש יותר פורמלי.

אז למרות שמאד מפתה להתחבר לזום מתחת לשמיכה, אני מציעה בכל זאת להתארגן ליום הלימודים כמו אל יום לימודים:

לקום, להתארגן, לשטוף פנים, להסתרק, להשפריץ איזה דאודורנט/בושם, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר (סופר חשוב!), ליטול את התרופות (אם יש טיפול תרופתי)  ואם מספיקים אפשר גם לעשות איזו פעילות גופנית מהנה כדי להכין את הגוף ללמידה.

לאנשים שעובדים מהבית מומלץ גם לארגן לעצמם סביבת עבודה שתהיה להם נוחה, נעימה ו…מעוררת השראה!

מה שכיף בלמידה מרחוק שאפשר לארגן את סביבת הלמידה איך שרוצים:

  • חשוב לשים לב שהציוד תקין וזמין: מחשב, רמקולים, אזניות, עכבר, מטען, מצלמה…
  • שימו לב שהילדים יושבים באופן שנוח להם ולא גורם לכאבים: אם המסך גבוה מדי או נמוך מדי, שולחן גבוה או נמוך מדי עלולים לגרום לכאבים ולנזקים גופניים וחבל.
  • שימו לב שהחדר מואר, מאוורר, שהטמפרטורה נעימה ושכיף להיות שם לאורך זמן.
  • אפשר להכין נשנושים בריאים בצד: ירקות חתוכים, פירות, קרקרים.

ובניגוד לכתה, בבית אפשר לשבת על נדנדה, על כדור, אפשר ללכת תוך כדי, לשחק עם משהו ביד, ללטף את הכלב או החתול, לשרבט, כל דבר שעוזר להתרכז והכיף שזה לא מפריע לאף אחד (אם אתם על mute  כמובן).

נקודה חשובה למבוגרים (מורים והורים): שימו לב למערכת הלימודים ובמידה ויש רצף של למידה הדורשת ישיבה מול המחשב חשוב לתת על כך את הדעת ולדאוג לכך שתהיה הפסקה של פעילות גופנית, אפילו קצרה, בין שיעור לשיעור כדי להימנע מהנזקים של ישיבה ממושכת מול המחשב.

מורים- אפשר להתייעץ עם המורה לחינוך גופני בביה"ס.

הורים- אפשר להעזר באפליקציות יעודיות לפעילות גופנית וכל פעילות גופנית שהילדים אוהבים לעשות ואפשר לעשות בבית.

לפתוח את הראש, את הלב ואת הדמיון לסגנונות שונים של למידה:

לא כולם לומדים במיטבם כשהם יושבים על כסא ליד שולחן. לא כולם מסוגלים לשבת בלי לזוז ולקלוט חומר בלי להיות פעילים בעצמם ולא כולם לומדים היטב בהרצאה שאורכה 30 או 45 דקות.

יש כאלו שזקוקים לתנועה כדי ללמוד ולהתרכז : אולי לשמוע את השיעור מתוך ערסל או על נדנדה, או לשבת על כדור גדול או על כרית פיתה או אפילו תוך כדי דיווש על אופני כושר או שרבוט?

יש כאלו שחייבים להיות פעילים: לשאול שאלות, לעשות משימות, לפתור אתגרים, להסביר לאחרים, לצלם משהו, ליצור משהו, לחפש משהו, לנסות משהו…. לשחק!

בני אדם משחר ההסטוריה למדו ממשחק ודרך משחק עם רעיונות וחומרים נוצרו ההמצאות הגדולות ביותר ששינו את האנושות.

לא סתם סביבות העבודה של מקומות שרוצים לעודד למידה ויצירתיות משקיעים המון כדי שהעובדים יוכלו לשחק עם עצמם ועם הרעיונות שלהם.

הלמידה מרחוק היא הזדמנות פז להכניס יותר משחקיות ללמידה= יותר הנאה= לעודד סקרנות= לעורר מוטיבציה= לתת לתהליך הלמידה משמעות.

לעשות הפסקות בתוך השיעור:

מאד קשה לשבת 45 דק' ולשמור על ריכוז בלי לזוז. אז..

כדאי להכניס הפסקות קטנות של 2-3 דקות שמערבות תנועה, משחק וצחוק.

רק בשיח פתוח בין מורים, תלמידים והורים אפשר יהיה "לתפור את החליפה" הכי מתאימה.

לשים לב לצרכים הרגשיים:

בשיח אישי, פתוח ומכבד אפשר לדבר על כל מה שעוזר וגם על מה שמפריע וקשה: יש ילדים עם הפרעת קשב שיש להם חרדות, יש הורים עם חרדות (וגם עם הפרעת קשב), יש ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עם דכדוך או דיכאון, יש ילדים שמתגעגעים לחברים שלהם, יש ילדים שקשה להם עם מורה מסוימ.ת..

אם אתם הורים ואתם רואים שלילדים שלכם קשה להתמודד? משהו מציק להם? אתם רואים נסיגה בלימודים? נסיגה בכלל בתפקוד?

לפעמים נסיגה קלה בלימודים יכולה להיות חלק מתהליך הסתגלות תקין ולפעמים, אם היא לא "קלה" אלא משמעותית וכוללת נסיגה בתחומים אחרים היא יכולה להיות איתות למצב של מצוקה. צוות ביה"ס יוכל לעזור לכם אם תשתפו: את המחנכת, היועצת, רכזת השכבה…

וכמובן בכל מקרה של חשד למצוקה או נסיגה תפקודית- להתייעץ עם הרופא.ה המטפלים שלכם.

ואם אתם מורים- תשתפו את ההורים. אתם פוגשים את הילדים שלהם בזמנים שהם לא רואים אותם בדרך כלל.

אולי הילד העייף, המצוברח, זו שלא נכנסת לשיעורי הזום, זו שלא מגישה עבודות, זה שנדמה ש"עושה דווקא", זה שעסוק ב"לפרק את השיעור", אולי הם מתמודדים עם קושי שקוף וצריכים שמישהו יראה אותם ויושיט להם יד?

מה שחשוב הוא לא להסס לפנות לעזרה: למחנכת, ליועצת, לרופא.ה המטפל.ת, למרפאה בעיסוק, לפסיכולוג.ית שמלווים אתכם, אל תישארו לבד עם הקושי.

מצרפת קישור לשיח מקוון שנערך ע"י עמותת קווים ומחשבות בנושא למידה מרחוק, בו תמצאו רעיונות נוספים שיוכלו לעזור.

ולקינוח, ביום שלישי הבא, 8.9.2020 אני מרצה בהרצאה מקוונת את ההרצאה:

"אני, ילדי והאיידיאייצ'די עולים לכיתה א'" – כל הפרטים כאן.

ההרצאה מיועדת להורים, מורים, גננות, יועצות חינוכיות, מטפלים ועוד.

בהצלחה מכל הלב,

שלכם,

יעל

 

 

 

 

10 הדרכים לעבור את חופשת הקורונה בשלום

לכאורה החופש הגדול הזה באמצע החיים היה יכול להיות אחלה דבר, רק כמה חבל שזה לא בדיוק ככה.

עם כמה ששיגרה של לימודים יכולה להיות עמוסה ומעיקה ומלחיצה נראה לי שהייתם בכיף חוזרים לחיים הרגילים של לפני הקורונה, לא ככה?

עם כל הסדרות והסרטים והפיפה והטיק טוק החיים בסגר לא פשוטים בכלל וכל ההתמודדות הזו יחד עם הפרעת קשב זה לא בדיוק פיקניק:

כולם בבית כל הזמן, לא תמיד יש פרטיות, מריבות עם ההורים והאחים, הלימודים ממשיכים בזום ויש כל מיני עבודות ומשימות ומבחנים ולדבר עם חברים דרך הזום או הוואטסאפ זה לא ממש זה.

כולם מפחדים מיצור קטן שלא רואים אבל מכניס חצי עולם לבתים, כולם צמודים לחדשות ובחדשות שומעים דברים מפחידים, חלק מההורים לא עובדים  וצריך להתרגל לשגרה חדשה שלא ברור מתי היא תסתיים.

אז איך להצליח לעבור את התקופה הזו כמה שיותר בטוב? 

10 הדרכים לעבור את חופשת הקורונה בשלום:

1. תזכירו לעצמכם שכולנו משתפים פעולה כדי לנצח את זה ביחד- האזרחים, המדינות, המערכות השונות. וגם זה יעבור.
2. תנסו לעשות דברים שעושים לכם טוב בנשמה: לנגן, לבשל, לרקוד, לשמוע מוזיקה, תרגילי כושר, לחזור לתחביבים שאולי קצת הזנחתם כי לא היה לכם זמן, ואם יש אפשרות לעשות את כל אלו עם משפחה או חברים עוד יותר טוב.
3. כבר צחקתם היום? צחוק הוא כמו תרופה בלי תופעות לוואי- מוריד חרדה, משפר מצב רוח ואפילו מגן על המערכת החיסונית. אז תנו לעצמכם מנה גדושה של צחוק בריא: סרטונים, סרטים, סדרות, הופעות סטנד אפ ביוטיוב, אנשים שמצחיקים אתכם, כל דבר שיגלגל אתכם מצחוק .
4. עם כל הקושי תנסו לקבוע לעצמכם "עוגנים" במהלך היום- דברים שאתם עושים באופן קבוע ובשעות די קבועות- כמו לקום, לאכול, לישון, לקחת תרופה (תכף נדבר על זה), לעשות משימות לימודיות (תכף נדבר גם על זה). זו הזדמנות לראות באמת מתי הכי מתאים לכם וטוב לכם לעשות דברים- אולי על לימודים דווקא יותר קל לכם לשבת לפני שש בערב? אולי השעות הטובות שלכם הן בצהריים? או אולי דווקא בבוקר? 
5. תנסו לעשות לעצמכם רשימה של דברים שאתם רוצים או שחשוב לכם לעשות היום:
מה חשוב לכם להספיק? מה היה משמח אתכם אילו הייתם עושים?
זו יכולה להיות רשימה מאד קצרה אבל יש משהו מאד משמח ומספק בזה שהצלחתם לעשות משהו שהיה לכם חשוב.
6. לקחת את הכדור? לא לקחת את הכדור? הרבה מתבגרים לא ממשיכים את הטיפול תרופתי כשהם לא במסגרת בית הספר ואין תשובה אחת נכונה.
לטיפול התרופתי יש מטרה אחת- לשפר את איכות החיים שלכם. אם הטיפול התרופתי עוזר לכם בשגרה להיות יותר רגועים, יותר סבלניים, פחות מתפרצים, יותר מרוכזים, פחות מתווכחים עם אחרים, פחות מתפוצצים- אז שווה להמשיך גם כשאתם לא הולכים לבית הספר.
החיים בסיר לחץ קשים לכולם ואם יש משהו שיכול לעזור ולהקל אז למה לא להשתמש בו? 
7. דווקא עכשיו זה הזמן לבדוק איך הכי מתאים לכם ללמוד: מתי בביה"ס יכולתם לקום באמצע השיעור ולעמוד, להסתובב בחדר, להתמתח,להמשיך להקשיב בעמידה, בישיבה, על אופני כושר, בהליכה, מה שמתאים לכם. מכבים את המצלמה והמיקרופון וממשיכים להקשיב בשיעור תוך כדי שאתם מעוררים את עצמכם ולא מפריעים לאחרים.
8. תחלקו לעצמכם את הזמן שבו אתם לומדים לפרקי זמן קצרים ותבדקו מה משך הזמן הכי יעיל בשבילכם: 20 דקות עבודה ואח"כ 5 דקת הפסקה ושוב 20 דקות? אולי 10 דקות  ואחר כך הפסקה קצרה? שימו טיימר ותראו מה עובד בשבילכם הכי טוב.
9. פעילות גופנית- לגוף וגם לנפש: מה שאפשר במסגרת הבית וההנחיות- כדורסל בגינה, הליכה/ריצה בטווח ה-100 מטרים המותרים, שיעורי ריקוד מקוונים, כל אפשרות שיש לכם להפעיל את השרירים, להעלות את הדופק ואת החיוך- לכו על זה.
10. עם כמה שזה לא פשוט – תנסו לשמור על קשר עם החברים, אחרי הכל תמיד נעים לדעת שיש לנו אלו את אלו.

 

ואם משהו מכל אלה עזר לכם, או אם יש לכם בעיה ורוצים עזרה לפתור אותה אתם מוזמנים לכתוב לי, להגיב ולשאול שאלות.

אני כאן בשבילכם.

תשמרו על עצמכם, נעבור את זה יחד,

יעל

 

 

אהבה בימי קורונה

 

כבר שבוע שכולנו בבית.

כבר היום השלישי שלא יצאנו לשום מקום,למעט גיחה קצרה לכניסה של הקניון כדי לאסוף שקית חשאית מחנות.

כבר שבוע שבו כולנו בבית, סדר היום מאד אינטנסיבי והבן הגדול שלי משתחרר היום מהבידוד הביתי (שזה דבר מוזר בפני עצמו).

בין ניהול השגרה בבית עם שלושה ילדים, לניסיון לשמור על קשר עם המטופלים שהוצאו לחופשה כפויה מהטיפול ברגע שיצאה ההנחיה לשמור על מרחק של שני מטר זה מזה, הדאגה וחוסר הודאות עושים את שלהן.

באחד הערבים התכתבתי עם חברה, שהיא גם מרפאה בעיסוק, ושתינו קיטרנו על המצב הקשה, היומן הריק מפגישות, על החשש מהחוסר בהכנסות לפרק זמן לא ידוע, הצורך להעסיק את הילדים הקטנים והגזרות החדשות שניתנות בכל ערב, ובתוך כל זה אמרתי לה ששמתי לב שאין לי רגע לעצמי וזה כל כך חסר לי.

רגע של שקט, של זמן לדבר עם חברה או פשוט לשמוע את המחשבות של עצמי. שקט.

ואז ברגע של צחוק אמרתי לה שאני אפתח לעצמי "מועדון לילה" באוטו. עם יין או בירה, קצת אורות צבעוניים , מוזיקה טובה ואייצר לעצמי קצת זמן כזה.

קצת אחרי חצות זה מה עשיתי. ירדתי לאוטו והחלטתי שמועדון הלילה שלי נפתח רשמית.

את הסרטונים שאני מצלמת שם אני מעלה בדף הפייסבוק שלי ואתם מוזמנים להיכנס ולהצטרף אליי.

אתמול ירדתי למועדון הלילה שלי קצת יותר מוקדם כי בערב עשיתי הדרכה מרחוק.

עם כל האינטנסיביות של היום הזה היה לי חשוב לקחת את הזמן לעצמי ודברתי עם חברה טובה קצת יותר משעה.

היה לנו הרבה להשלים ואלמלא הקורונה היינו נפגשות כבר השבוע.

אבל לקורונה תכניות משלה והסגר הולך ומתהדק.

המציאות החדשה הזו שמשתנה מרגע לרגע, מפחידה, מתעתעת וסופה לא נראה באופק, היא מתכון לא רע לפגיעה בחוסן הנפשי וביכולת להתמודד עם כל הדרעק הזה, ולדבר עם חברה טובה זו לגמרי תרופה מוצלחת.

אז עד שיפתחו את החיסון לקורונה לפחות ננסה לשמור על החוסן שלנו, כאנשים, כהורים, כחברה.

עם מי יעשה לכם טוב לדבר היום?

מצרפת לכם שתי מתנות:

קישור לראיון מעניין עם שרון שני גונן, מרפאה בעיסוק ופסיכותרפיסטית, על חוסן נפשי.

ועוד משהו לחיזוק המערכת החיסונית, כמו שקרא לזה שחר הורביץ מהמקום למוסיקה.

אם יש נושא שעליו הייתם רוצים שנדבר, שאכתוב לכם, משהו שיעזור להתמודדות בשגרה החדשה עם הילדים בבית-תכתבו לי ואשמח לעזור:

yaelwy@gmail.com

תהיו חזקים ותשמרו על עצמכם וביחד נעבור גם את זה 🙂

שלכם,
יעל

מי נתן לך רישיון?

"זהו הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי מכל הכבישים
זה הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים"
(להקת בנזין)

 

אז הגיע הרגע שחיכיתם לו כבר המון זמן: הגעתם לגיל שאפשר להתחיל ללמוד נהיגה!

יש לא מעט מתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז (והורים למתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז) שנלחצים וחוששים מהרגע הזה:

מה יהיה? איך יהיה? איך הוא יצליח להתרכז בדרך? איך היא תשים לב לכל מה שמסביב? איך הם יוציאו רישיון??

נהיגה היא תפקוד מורכב שדורש יכולות מוטוריות, חשיבתיות וגם רגשיות:

לתפעל את הרכב בצורה נכונה, להתאים את הנהיגה לתנאי הדרך המשתנים, לתכנן את הדרך, להחליט החלטות נכונות ברגע, להגיב באופן רגוע ובטוח,  לפתור בעיות, לנהוג לפי החוקים ועוד ועוד….

כדי להפחית קצת מהלחץ ולענות לכם על שאלות שמטרידות הרבה מתבגרים עם הפרעת קשב שרוצים להתחיל ללמוד נהיגה

הזמנתי לבלוג את יניב גרינברג- מורה ותיק לנהיגה , שלימד כבר מאות תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז:

 

אז לסיכום:
לאנשים עם הפרעת קשב יש אתגרים יחודיים כשהם לומדים לנהוג ובנהיגה עצמה. לכל תלמיד/ה האתגר היחודי שלו/שלה.
מודעות לאתגרים אלו וקבלת כלים להתמודדות איתם במהלך לימוד הנהיגה יאפשרו לכם לנהוג בבטחה.
אין מה להסתיר את הפרעת הקשב שלכם או אם אתם משתמשים בטיפול תרופתי- חובה לדווח על כך בטופס הירוק אחרת תסתבכו מאד מבחינת האחריות הפלילית והביטוחית, ובינינו- דיווח אמת הוא גם חובה על פי חוק וגם נועד לשמור עליכם ועל אחרים בדרך.
חשוב שתהיה לכם מודעות לאיך משפיע עליכם באופן אישי הטיפול התרופתי במהלך הנהיגה ובכל מקרה- חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל שלכם
הרכב המומלץ והבטוח לאנשים עם הפרעת קשב הוא רכב עם גיר הילוכים אוטומטי. 
כדאי להתחיל לקחת כמה שיעורי נהיגה לפני מבחן התיאוריה כי לומדים יותר טוב "דרך הרגליים". אל תקחו יותר מדי שיעורים אם לא עברתם תיאוריה כי לא תוכלו לגשת למבחן המעשי (טסט) בלי שעברתם את המבחן התיאורטי.
חרדה מנהיגה היא חרדה נפוצה ואפשר לעזור. חשוב שתמצאו את המורה שיודע להתאים את עצמו לצרכים שלכם- סובלני, מקצועי, שיתן יחס אישי וילמד אתכם בקצב שלכם.
אין מה להתרגש מתחרות בין החברים על מספר השיעורים או מספר הטסטים- כל אחד לומד בקצב שלו 
סעו בזהירות, שמרו על עצמכם בדרכים ושתהיה לכם שנה טובה!

 

ליצירת קשר עם יניב ניתן לפנות דרך האתר: https://www.safedriver.co.il/
שלכם,
יעל

 

"הכי דחוף זה השרוכים"

"הכי דחוף זה השרוכים".

 

כך אמר לי אביתר בן ה-13 כששאלתי אותו על מה הכי חשוב לו שנעבוד יחד.

 

סביב יום העצמאות מקדישים, בעיקר בגני הילדים וגם קצת בכתה א', זמן לדבר ולעורר מודעות בנושא של עצמאות בתפקודי היומיום: להתלבש בעצמי, להתרחץ בעצמי, ללכת לישון בעצמי, לאכול בעצמי וכו'.

 

לכאורה, פעילויות של תפקודים יומיומיים ילדים אמורים ללמוד לעשות בעצמם כבר בגיל הרך ולהגיע לבית הספר כשהם כבר די עצמאיים ומסוגלים להסתדר בעצמם.  

 

בודאי בכל מה שנוגע לגוף שלהם (למשל להתרחץ, לנקות את עצמם אחרי השירותים, להתלבש ולנעול נעליים), וגם להיות מסוגלים להסתדר כשהם רעבים (לפחות להכין לעצמם כריך או שתיה).

 

אבל כשהרך מגיע לגיל ההתבגרות והוא בן 12, 13 או 15 ועדיין לא יודע לחפוף ראש, לשרוך שרוכים, לאכול עם מזלג וסכין, להכין לעצמו כריך, לחמם לעצמו אוכל או לנסוע באוטובוס- הוא בבעיה רצינית.

 

יש כאן פער משמעותי בין מה שמצופה או נדרש לבין מה שהנער/ה מסוגל/ת לעשות ובמקום שבו מופיע פער כזה בין הדרישה ליכולת- מופיעה בדרך כלל מצוקה גדולה.

 

מעבר לקושי התפקודי היומיומי הגורם לתלות במבוגר, הולך ומצטבר כאן קושי רגשי ולפעמים גם חרדה ודיכאון כשברקע חוסר ההצלחה והפער הבולט בין הנער/ה ובין בני הגיל.

 

איך מרגיש נער בן 12 שצריך שיעזרו לו לחפוף ראש כשאחיו בן השש כבר עושה את זה בעצמו כבר מזמן?

 

איך מרגיש נער בן 13 שצריך מישהו שיקשור לו את השרוכים לפני אימון בחדר הכושר?

 

איך מרגישה נערה שעד גיל 15 עדיין לא למדה לאכול עם סכין ומזלג ומעירים לה על זה לפחות פעם ביום?

 

במקרים רבים מדובר בקשיים שהם "סוחבים" מגיל צעיר- אותם ילדים שלקח המון זמן עד שלמדו (ועדיין מתקשים מאד) להתלבש בעצמם, לגרוב גרביים, לגזור במספריים, לאכול עם כפית, מזלג וסכין, לצייר, לכתוב, לארגן את החפצים שלהם…

 

ישנם מתבגרים (וגם מבוגרים)  ש"סוחבים" איתם מילדות את אותה הפרעה שקופה שנקראת "הפרעת קואורדינציה התפתחותית" או בשם החיבה (DCD (Developmental Coordination Disorder.

 

מדובר בילדים ומתבגרים בריאים, עם אינטליגנציה תקינה, המתקשים מאד ללמוד ולארגן רצפים חדשים של רעיונות ושל תנועה:

לחשוב על רעיון חדש (מה לעשות עכשיו?), לתכנן (איך אני יעשה את זה?) ולהוציא את התכנון אל הפועל (מה בדיוק לעשות עכשיו עם הגוף והמרחב ובאיזה תזמון?)

 

למתבוננים מבחוץ הם יכולים להראות כ"עצלנים", "מניפולטיבים", "מפונקים" ועוד כל מיני שמות תואר שיפוטיים להחריד,  כך שמעבר לקושי התפקודי הולך ונבנה דימוי עצמי שלילי בכל מה שקשור לתחושת המסוגלות העצמית.

 

ה"אני בפעולה" בדרך כלל מנסה ונכשל שוב ושוב עד שמהר מאד לומדים שהכי בטוח זה להימנע.

 

המצוקה סביב חוסר ההצלחה בפעולות היומיומיות הפשוטות היא גדולה ומכילה בתוכה תחושות קשות של בושה וכישלון, במיוחד בגיל ההתבגרות.

 

אל הקושי הזה בפעולות היומיומיות הפשוטות יכולים להתלוות קשיים רגשיים וחברתיים ואף חרדה ודיכאון כתחלואה נלווית.

 

ואם זה לא מספיק מחקרים מראים שכמחצית מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD סובלים גם מ DCD (במבצע 1+1).

 

אבל אפשר לעזור.

 

בטיפול בריפוי בעיסוק אפשר לקבוע עם כל אחד מה היה הכי רוצה ללמוד לעשות ולעבוד על זה!

 

בעבודה תפקודית, בסביבה הטבעית, המשלבת אסטרטגיות קוגניטיביות יחד עם למידה מוטורית והתאמה סביבתית אפשר לעזור למתבגר או למתבגרת להצליח באותן פעילויות יומיומיות שהן מובנות מאליהן לבני גילם ולהתחיל לייצר גלגל של הצלחות.

 

יחד אתי אביתר בן ה-13 למד לקשור שרוכים, סהר בן ה-15 למד לאכול עם סכין ומזלג וגיל בן ה-15 למד לטגן חביתה.

 

האור בעיניים, ה"יש!!!" הנלווה לתחושת ההצלחה – אלו שווים הכל.

 

הפרעת קואורדינציה התפתחותית אינה "נעלמת" אחרי גיל 9 (הגיל בו נגמר סל הבריאות ההתפתחותי) ובמקרים רבים "מתפתחת" וגדלה עם הילד ומדגישה את הפער בינו ובין בני גילו בשל עליית הדרישות והציפיות מהסביבה.

 

הטיפול בריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית מאפשר לעשות העברה קלה יותר מהמפגש הטיפולי לחיים עצמם: הלמידה והתרגול במטבח הביתי, בחדר האמבטיה ובחדר הפרטי מאפשרים חווייה של הצלחה והעברה לחיי היומיום בקלות רבה יותר.

 

כי לכל אחד מגיע להרגיש שהוא יכול.

שלכם,

יעל

טושים

 

"מיכל יושבת  בכתה מקדימה ולפעמים היא מציירת בשיעור. אז המורה צועקת עליה ומחרימה לה את הטושים ומחזירה לה רק בסוף השיעור."

(הדס, חברה של מיכל, תלמידת כתה ה').

מיכל היא ילדה עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מיכל מטופלת בריטלין והולכת אחר הצהריים לשיעורי הוראה מתקנת כדי לצמצם פערים.

בשביל מיכל כל יום בביה"ס הוא מאבק מחדש.

בכל יום מחדש היא יוצאת ונלחמת בקשיים הכי גדולים שלה.

היא לא תקבל ציון בתעודה על הציורים היפים והיצירתיים ולא על הרעיונות המקוריים ולא על העזרה לחברה שבכתה בהפסקה.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להתרכז בשיעור, וכשהיא מציירת זה עוזר לה להתרכז, אבל אף אחד לא שאל.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להבין, כדי לקבל ציונים טובים יותר בתעודה על הדברים שכן מקבלים עליהם ציונים, כדי להרגיש שהיא שווה.

אבל את המלחמה האמיתית של מיכל המורה לא ראתה.

המורה ראתה את הטושים והחליטה לקחת אותם למיכל ולצעוק על מיכל כי היא יכולה.

אילו רק היתה שואלת את מיכל למה היא מציירת ואיך זה עוזר לה?

אילו רק היתה שואלת את מיכל מה יכול לעזור לה להקשיב ולהשתתף בשיעור?

אילו רק היתה מנסה להיכנס לרגע לראש של מיכל ולהיות איתה ולו רק לכמה דקות בשיעור.

אילו רק היתה אומרת למיכל שהיא רואה את המאמצים שלה ואת המלחמה היומיומית שלה ושהיא פשוט גיבורה.

כי מיכל בעצמה ממש לא חושבת שהיא כזו ואם יש משהו שהמורה יכולה לעשות בשביל מיכל, שילווה את מיכל לכל החיים, זה להגיד לה את הדבר הפשוט הזה.

בשביל מיכל זה המון.

מיכל לא רוצה להפריע, מיכל רוצה לשרוד את השיעור הזה. את היום הזה. את השנה זו.

כל מי שלמד כמבוגר בלימודים על-תיכוניים כבר יודע שאין דרך אחת ללמוד ולהתרכז.

זה מצייר וזאת סורגת, זה מתעסק עם מחזיק מפתחות וזאת רק מקשיבה ולא כותבת (כי היא לא מסוגלת לעשות גם וגם אבל אחר כך כבר תצלם). אף מרצה לא מעיר ולא מחרים.

וכל עוד זה לא מפריע לאחרים ומאפשר לה השתתפות טובה יותר- אין סיבה לקחת למיכל את הטושים.

חופשת הפסח הסתימה ונותרו עוד חודשיים לסיום שנת הלימודים.

יש תלמידים, כמו מיכל, שבשבילם החזרה ללימודים זו חזרה ל"שדה קרב".

תפקידנו המבוגרים הוא לוודא שיחזרו עם פק"ל כיסים מלא ולחדש להם את האספקה לפי הצורך שלהם:

לראות את המאמץ שלהם ולהכיר בו, לתת לילד את העזרה לה הוא זקוק (ובלי לחשוב על "מה יגידו"… שיקפצו כל המצקצקים), למצוא בכל יום על מה לומר מילה טובה (ובפני הילד/ה) ואם אתם מורים או גננות- להרים טלפון להורים גם כדי לספר על משהו ממש נחמד שהילד/ה עשת/ה היום.

כי כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו ואת כל הצבעים שלו. ויש ילדים שצריכים בפק"ל שלהם גם כמה טושים.

ולקינוח, קחו במתנה את השיר המופלא של סינדי לאופר: True colors 

But I see your true colors
Shining through
I see your true colors
And that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors
True colors are beautiful
Like a rainbow

שתהיה לנו חזרה רכה לשגרה

שלכם,

יעל