שנת 82', אני בכתה ב'. כל הילדים מכינים חבילות לחיילים הנלחמים בלבנון. אז קראו לזה "מבצע של"ג", אחר כך המבצע הפך למלחמת לבנון, ועוד כמה שנים עברו והיא הפכה למלחמת לבנון הראשונה.
גם אני, כמו כולם, צרפתי מכתב לחבילה. אני חושבת שכתבתי לחייל שאני אוהבת לשיר ושאני רוצה להיות זמרת כשאהיה גדולה.
אחרי כמה שבועות קבלתי מכתב תשובה מחייל ששמו אליעזר. הוא הזמין אותי לשיר בפני החיילים בגדוד. הסמקתי ממבוכה.
שלושים שנה אחרי, אני והילדים מכינים חבילות של אוכל מבושל וממתקים לחיילים. גם הם כותבים מכתבים:
"חיילים יקרים תשמרו על עצמכם ועל ארץ ישראל מהטילים. כל הכבוד על העבודה הרבה ותודה." (בתי בת השש)
"אתם צבא טוב וחזר ותוכלו לנצח את החמאס" (בני בן ה-10).
ביום שישי האחרון הייתי שותפה למפגן אהבה ונתינה מרגש מאין כמוהו בעירי, מודיעין. מג"ד במילואים, מיכאל בן שטרית, מנהל ביה"ס ברנקו וייס בעיר, פרסם בפייסבוק סטטוס בו הוא מבקש להביא קצת אוכל חם וצ'ופרים לחיילי הגדוד שלו, שהוקפצו בצו שמונה.
אין הרבה זמן, תגיע משאית בשעה 16:30 לרחבת החניה מול היכל התרבות.
ההודעה פשטה כמו אש בשדות הוואטסאפ והפייסבוק. כשבאנו לנקודת האיסוף, בתי ואני, עיניי מלאו דמעות: עשרות אנשים, אם לא יותר, מקיפים את המשאית הקטנה וידיהם מלאות בתבניות של אוכל ביתי, חבילות, ממתקים, חלות, דגלים, מכתבים, ציורים, תור ענק של אנשים שבאו רק לתת באהבה.
המשאית הקטנה התמלאה במהירות ולא הספיקה לכל המשלוחים. הזמינו עוד שתי משאיות ופתחו נקודת איסוף נוספת בבנין העיריה.
רק אחרי שחזרתי הביתה והסתכלתי בתמונות שצלמתי, קלטתי את השלט, המתנוסס לו על בנין היכל התרבות, שתיאר במדויק את הרגע הזה: להתרגש. להתחבר. לאהוב.
כל העיר מודיעין, שבד"כ מאד מנומנמת ביום שישי אחה"צ, פקק אחד גדול וכל המכוניות נוסעות להביא חבילות לנקודות האיסוף.
מה שהלך מול היכל התרבות זה כלום לעומת מה שהיה בעיריה- כל המבואה של מבנה העיריה היתה מלאה בחבילות ואנשים.
התמלאו עוד שתי משאיות. 10 יחידות צבאיות קיבלו שפע של אוכל חם, ממתקים ובעיקר אהבה ביום שישי האחרון.
בימים הקשים האלה, בהם ילדים בונים ממ"דים מקוביות ומקלטים ב Miner Craft, האפשרות שלהם לקחת חלק פעיל בעשיה ובהתנדבות יכולה להקל קצת על תחושת חוסר האונים.
הזדמנות לקחת חלק ולהשתתף בבישול, אפיה, לצייר ולכתוב לחיילים – עשיה משמעותית וערכית.
שובו בשלום חיילים יקרים, אנחנו איתכם תמיד, יודעים מי שומר עלינו שם בחוץ.
