מי נתן לך רישיון?

"זהו הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי מכל הכבישים
זה הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים"
(להקת בנזין)

 

אז הגיע הרגע שחיכיתם לו כבר המון זמן: הגעתם לגיל שאפשר להתחיל ללמוד נהיגה!

יש לא מעט מתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז (והורים למתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז) שנלחצים וחוששים מהרגע הזה:

מה יהיה? איך יהיה? איך הוא יצליח להתרכז בדרך? איך היא תשים לב לכל מה שמסביב? איך הם יוציאו רישיון??

נהיגה היא תפקוד מורכב שדורש יכולות מוטוריות, חשיבתיות וגם רגשיות:

לתפעל את הרכב בצורה נכונה, להתאים את הנהיגה לתנאי הדרך המשתנים, לתכנן את הדרך, להחליט החלטות נכונות ברגע, להגיב באופן רגוע ובטוח,  לפתור בעיות, לנהוג לפי החוקים ועוד ועוד….

כדי להפחית קצת מהלחץ ולענות לכם על שאלות שמטרידות הרבה מתבגרים עם הפרעת קשב שרוצים להתחיל ללמוד נהיגה

הזמנתי לבלוג את יניב גרינברג- מורה ותיק לנהיגה , שלימד כבר מאות תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז:

 

אז לסיכום:
לאנשים עם הפרעת קשב יש אתגרים יחודיים כשהם לומדים לנהוג ובנהיגה עצמה. לכל תלמיד/ה האתגר היחודי שלו/שלה.
מודעות לאתגרים אלו וקבלת כלים להתמודדות איתם במהלך לימוד הנהיגה יאפשרו לכם לנהוג בבטחה.
אין מה להסתיר את הפרעת הקשב שלכם או אם אתם משתמשים בטיפול תרופתי- חובה לדווח על כך בטופס הירוק אחרת תסתבכו מאד מבחינת האחריות הפלילית והביטוחית, ובינינו- דיווח אמת הוא גם חובה על פי חוק וגם נועד לשמור עליכם ועל אחרים בדרך.
חשוב שתהיה לכם מודעות לאיך משפיע עליכם באופן אישי הטיפול התרופתי במהלך הנהיגה ובכל מקרה- חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל שלכם
הרכב המומלץ והבטוח לאנשים עם הפרעת קשב הוא רכב עם גיר הילוכים אוטומטי. 
כדאי להתחיל לקחת כמה שיעורי נהיגה לפני מבחן התיאוריה כי לומדים יותר טוב "דרך הרגליים". אל תקחו יותר מדי שיעורים אם לא עברתם תיאוריה כי לא תוכלו לגשת למבחן המעשי (טסט) בלי שעברתם את המבחן התיאורטי.
חרדה מנהיגה היא חרדה נפוצה ואפשר לעזור. חשוב שתמצאו את המורה שיודע להתאים את עצמו לצרכים שלכם- סובלני, מקצועי, שיתן יחס אישי וילמד אתכם בקצב שלכם.
אין מה להתרגש מתחרות בין החברים על מספר השיעורים או מספר הטסטים- כל אחד לומד בקצב שלו 
סעו בזהירות, שמרו על עצמכם בדרכים ושתהיה לכם שנה טובה!

 

ליצירת קשר עם יניב ניתן לפנות דרך האתר: https://www.safedriver.co.il/
שלכם,
יעל

 

"הכי דחוף זה השרוכים"

"הכי דחוף זה השרוכים".

 

כך אמר לי אביתר בן ה-13 כששאלתי אותו על מה הכי חשוב לו שנעבוד יחד.

 

סביב יום העצמאות מקדישים, בעיקר בגני הילדים וגם קצת בכתה א', זמן לדבר ולעורר מודעות בנושא של עצמאות בתפקודי היומיום: להתלבש בעצמי, להתרחץ בעצמי, ללכת לישון בעצמי, לאכול בעצמי וכו'.

 

לכאורה, פעילויות של תפקודים יומיומיים ילדים אמורים ללמוד לעשות בעצמם כבר בגיל הרך ולהגיע לבית הספר כשהם כבר די עצמאיים ומסוגלים להסתדר בעצמם.  

 

בודאי בכל מה שנוגע לגוף שלהם (למשל להתרחץ, לנקות את עצמם אחרי השירותים, להתלבש ולנעול נעליים), וגם להיות מסוגלים להסתדר כשהם רעבים (לפחות להכין לעצמם כריך או שתיה).

 

אבל כשהרך מגיע לגיל ההתבגרות והוא בן 12, 13 או 15 ועדיין לא יודע לחפוף ראש, לשרוך שרוכים, לאכול עם מזלג וסכין, להכין לעצמו כריך, לחמם לעצמו אוכל או לנסוע באוטובוס- הוא בבעיה רצינית.

 

יש כאן פער משמעותי בין מה שמצופה או נדרש לבין מה שהנער/ה מסוגל/ת לעשות ובמקום שבו מופיע פער כזה בין הדרישה ליכולת- מופיעה בדרך כלל מצוקה גדולה.

 

מעבר לקושי התפקודי היומיומי הגורם לתלות במבוגר, הולך ומצטבר כאן קושי רגשי ולפעמים גם חרדה ודיכאון כשברקע חוסר ההצלחה והפער הבולט בין הנער/ה ובין בני הגיל.

 

איך מרגיש נער בן 12 שצריך שיעזרו לו לחפוף ראש כשאחיו בן השש כבר עושה את זה בעצמו כבר מזמן?

 

איך מרגיש נער בן 13 שצריך מישהו שיקשור לו את השרוכים לפני אימון בחדר הכושר?

 

איך מרגישה נערה שעד גיל 15 עדיין לא למדה לאכול עם סכין ומזלג ומעירים לה על זה לפחות פעם ביום?

 

במקרים רבים מדובר בקשיים שהם "סוחבים" מגיל צעיר- אותם ילדים שלקח המון זמן עד שלמדו (ועדיין מתקשים מאד) להתלבש בעצמם, לגרוב גרביים, לגזור במספריים, לאכול עם כפית, מזלג וסכין, לצייר, לכתוב, לארגן את החפצים שלהם…

 

ישנם מתבגרים (וגם מבוגרים)  ש"סוחבים" איתם מילדות את אותה הפרעה שקופה שנקראת "הפרעת קואורדינציה התפתחותית" או בשם החיבה (DCD (Developmental Coordination Disorder.

 

מדובר בילדים ומתבגרים בריאים, עם אינטליגנציה תקינה, המתקשים מאד ללמוד ולארגן רצפים חדשים של רעיונות ושל תנועה:

לחשוב על רעיון חדש (מה לעשות עכשיו?), לתכנן (איך אני יעשה את זה?) ולהוציא את התכנון אל הפועל (מה בדיוק לעשות עכשיו עם הגוף והמרחב ובאיזה תזמון?)

 

למתבוננים מבחוץ הם יכולים להראות כ"עצלנים", "מניפולטיבים", "מפונקים" ועוד כל מיני שמות תואר שיפוטיים להחריד,  כך שמעבר לקושי התפקודי הולך ונבנה דימוי עצמי שלילי בכל מה שקשור לתחושת המסוגלות העצמית.

 

ה"אני בפעולה" בדרך כלל מנסה ונכשל שוב ושוב עד שמהר מאד לומדים שהכי בטוח זה להימנע.

 

המצוקה סביב חוסר ההצלחה בפעולות היומיומיות הפשוטות היא גדולה ומכילה בתוכה תחושות קשות של בושה וכישלון, במיוחד בגיל ההתבגרות.

 

אל הקושי הזה בפעולות היומיומיות הפשוטות יכולים להתלוות קשיים רגשיים וחברתיים ואף חרדה ודיכאון כתחלואה נלווית.

 

ואם זה לא מספיק מחקרים מראים שכמחצית מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD סובלים גם מ DCD (במבצע 1+1).

 

אבל אפשר לעזור.

 

בטיפול בריפוי בעיסוק אפשר לקבוע עם כל אחד מה היה הכי רוצה ללמוד לעשות ולעבוד על זה!

 

בעבודה תפקודית, בסביבה הטבעית, המשלבת אסטרטגיות קוגניטיביות יחד עם למידה מוטורית והתאמה סביבתית אפשר לעזור למתבגר או למתבגרת להצליח באותן פעילויות יומיומיות שהן מובנות מאליהן לבני גילם ולהתחיל לייצר גלגל של הצלחות.

 

יחד אתי אביתר בן ה-13 למד לקשור שרוכים, סהר בן ה-15 למד לאכול עם סכין ומזלג וגיל בן ה-15 למד לטגן חביתה.

 

האור בעיניים, ה"יש!!!" הנלווה לתחושת ההצלחה – אלו שווים הכל.

 

הפרעת קואורדינציה התפתחותית אינה "נעלמת" אחרי גיל 9 (הגיל בו נגמר סל הבריאות ההתפתחותי) ובמקרים רבים "מתפתחת" וגדלה עם הילד ומדגישה את הפער בינו ובין בני גילו בשל עליית הדרישות והציפיות מהסביבה.

 

הטיפול בריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית מאפשר לעשות העברה קלה יותר מהמפגש הטיפולי לחיים עצמם: הלמידה והתרגול במטבח הביתי, בחדר האמבטיה ובחדר הפרטי מאפשרים חווייה של הצלחה והעברה לחיי היומיום בקלות רבה יותר.

 

כי לכל אחד מגיע להרגיש שהוא יכול.

שלכם,

יעל

טושים

 

"מיכל יושבת  בכתה מקדימה ולפעמים היא מציירת בשיעור. אז המורה צועקת עליה ומחרימה לה את הטושים ומחזירה לה רק בסוף השיעור."

(הדס, חברה של מיכל, תלמידת כתה ה').

מיכל היא ילדה עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מיכל מטופלת בריטלין והולכת אחר הצהריים לשיעורי הוראה מתקנת כדי לצמצם פערים.

בשביל מיכל כל יום בביה"ס הוא מאבק מחדש.

בכל יום מחדש היא יוצאת ונלחמת בקשיים הכי גדולים שלה.

היא לא תקבל ציון בתעודה על הציורים היפים והיצירתיים ולא על הרעיונות המקוריים ולא על העזרה לחברה שבכתה בהפסקה.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להתרכז בשיעור, וכשהיא מציירת זה עוזר לה להתרכז, אבל אף אחד לא שאל.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להבין, כדי לקבל ציונים טובים יותר בתעודה על הדברים שכן מקבלים עליהם ציונים, כדי להרגיש שהיא שווה.

אבל את המלחמה האמיתית של מיכל המורה לא ראתה.

המורה ראתה את הטושים והחליטה לקחת אותם למיכל ולצעוק על מיכל כי היא יכולה.

אילו רק היתה שואלת את מיכל למה היא מציירת ואיך זה עוזר לה?

אילו רק היתה שואלת את מיכל מה יכול לעזור לה להקשיב ולהשתתף בשיעור?

אילו רק היתה מנסה להיכנס לרגע לראש של מיכל ולהיות איתה ולו רק לכמה דקות בשיעור.

אילו רק היתה אומרת למיכל שהיא רואה את המאמצים שלה ואת המלחמה היומיומית שלה ושהיא פשוט גיבורה.

כי מיכל בעצמה ממש לא חושבת שהיא כזו ואם יש משהו שהמורה יכולה לעשות בשביל מיכל, שילווה את מיכל לכל החיים, זה להגיד לה את הדבר הפשוט הזה.

בשביל מיכל זה המון.

מיכל לא רוצה להפריע, מיכל רוצה לשרוד את השיעור הזה. את היום הזה. את השנה זו.

כל מי שלמד כמבוגר בלימודים על-תיכוניים כבר יודע שאין דרך אחת ללמוד ולהתרכז.

זה מצייר וזאת סורגת, זה מתעסק עם מחזיק מפתחות וזאת רק מקשיבה ולא כותבת (כי היא לא מסוגלת לעשות גם וגם אבל אחר כך כבר תצלם). אף מרצה לא מעיר ולא מחרים.

וכל עוד זה לא מפריע לאחרים ומאפשר לה השתתפות טובה יותר- אין סיבה לקחת למיכל את הטושים.

חופשת הפסח הסתימה ונותרו עוד חודשיים לסיום שנת הלימודים.

יש תלמידים, כמו מיכל, שבשבילם החזרה ללימודים זו חזרה ל"שדה קרב".

תפקידנו המבוגרים הוא לוודא שיחזרו עם פק"ל כיסים מלא ולחדש להם את האספקה לפי הצורך שלהם:

לראות את המאמץ שלהם ולהכיר בו, לתת לילד את העזרה לה הוא זקוק (ובלי לחשוב על "מה יגידו"… שיקפצו כל המצקצקים), למצוא בכל יום על מה לומר מילה טובה (ובפני הילד/ה) ואם אתם מורים או גננות- להרים טלפון להורים גם כדי לספר על משהו ממש נחמד שהילד/ה עשת/ה היום.

כי כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו ואת כל הצבעים שלו. ויש ילדים שצריכים בפק"ל שלהם גם כמה טושים.

ולקינוח, קחו במתנה את השיר המופלא של סינדי לאופר: True colors 

But I see your true colors
Shining through
I see your true colors
And that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors
True colors are beautiful
Like a rainbow

שתהיה לנו חזרה רכה לשגרה

שלכם,

יעל

 

 

מי מפחד מפסיכיאטרים?

 

כשאומרים לכם את המילה "פסיכיאטר" מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש?

פסיכיאטר זה לפסיכים? מה הקשר פסיכיאטר לקשב וריכוז?

ישנם רופאים שונים שיכולים לאבחן הפרעת קשב וריכוז: נוירולוגים, פסיכיאטרים ורופאי ילדים או משפחה שעברו הכשרה מיוחדת של משרד הבריאות.

הורים ומתבגרים רבים חוששים מאד לפנות לפסיכיאטר, הרבה בגלל דעות קדומות וחוסר ידע.

אז לכבוד כל מי שחושש לפנות לפסיכיאטר הזמנתי לכאן את ד"ר איריס כהן-יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער, מנהלת מרפאת ילדים ונוער בקופת חולים מכבי במודיעין:

אז לסיכום:
כדאי לפנות לפסיכיאטר כשיש גם קושי רגשי או התנהגותי יחד עם הפרעת הקשב
כשיש חרדה או דיכאון יחד עם הפרעת קשב הפסיכיאטרית יכולה מאד לעזור
אבחנה של הפרעת קשב וריכוז אינה פוגעת בשירות הצבאי וכדאי שהצבא יהיה מודע אם יש קושי רגשי או התנהגותי כדי לסייע בהקלות בגיוס ובהמשך טיפול במסגרת הצבא.
תודה רבה לד"ר איריס, ואני מחכה לשאלות ולתגובות שלכם: yaelwy@gmail.com
כמה מילים להורים:
ניתן לפנות לד"ר איריס כהן יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער בקופת חולים מכבי, ליעוץ ולטיפול:
לחברי מכבי: 08-9735666
מרפאה פרטית במודיעין: 08-9701109

 

 

 

 

מה עוזר לשפר תפקודים ניהוליים?

בפוסט הקודם דברנו על תפקודים ניהוליים ואיך הם משפיעים על ההתנהגות שלנו, של כולנו.

הזכרתי את העובדה שקשיים בתפקודים הניהוליים מאפיינים אנשים עם הפרעת קשב וריכוז.

חשוב במיוחד להבין שהקושי הזה הוא חלק מהפרעת הקשב וזה לא קשור בכלל לעצלנות או לחכמה או לטוב לב.

מדובר בקושי אמיתי ואפשר לטפל ולעזור.

 

בפוסט הקודם כתבתי שעייפות, רעב ומצב רוח רע מחריפים את הקושי בתפקודים הניהוליים:

אנשים עייפים ורעבים עצבניים יותר, מתוחים יותר, אימפולסיבים יותר ופחות מסוגלים לגלות גמישות ולפתור בעיות.

אנשים עייפים, רעבים או במצב רוח רע מתקשים יותר לשלוט בעצמם: מתקשים לשלוט בהתנהגות, ברגשות ובמחשבות.

זה קורה לכולם.

לכן חשוב לישון מספיק, לאכול ארוחות מסודרות ומאוזנות ולא להגיע למצב שאתם מאד רעבים.

אם יש לכם תחושות של מתח, חרדה או דיכאון אל תישארו איתן לבד. כדאי לשתף את ההורים, המורה או כל מבוגר אחר שאתם מרגישים איתו בנוח ולגשת לקבל עזרה.

זה הבסיס ועם זה מתחילים: שינה, אוכל, מצב רוח.

כשהגוף והנפש מוכנים ופנויים ללמידה אפשר ללמוד כל מיני שיטות שיעזרו לכם להתגבר על חלק מהקשיים בתפקודים הניהוליים.

החכמה בשיטות היא שלא צריך המון שיטות. מספיק שתיים או שלוש שממש עובדות לכם ועוזרות לכם וזהו.

בפוסטים הבאים נדבר על שיטות שיכולות לעזור ואם בא לכם לשתף במה הכי עוזר לכם, אשמח אם תשלחו לי ואוכל לכתוב כאן (בעילום שם כמובן) ונעזור גם לאחרים.

 

מצורף סרטון קצר, באנגלית, שמתאר מהם תפקודים ניהוליים ואיך הם משפיעים לנו על החיים:

https://youtu.be/FzjBnvH3c0Y

שלכם

יעל

 

 

 

 

 

 

 

מי מטיס את המטוס?

 

שוב לא הצלחת להגיע בזמן לכתה בבוקר

ושוב נכנסת והיית בשוק לגלות שבעוד שעה יש בוחן (מתי הודיעו עליו??)

שוב דיברת קצת יותר ממה שהתכוונת ואמרת דברים שאחר כך הצטערת עליהם

שוב אבדת את המשקפיים ושכחת לגמרי שהבטחת להוריד את הכלב

ודחית את העבודה שצריך להגיש עד לשניה האחרונה וצריך להגיש עד מחר (אחרי הארכה)

ושוב חטפת על הראש מההורים….

נשמע מוכר?

כל מה שתיארתי כאן עובר על עוד הרבה מתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז.

 

היכולת להתחיל, לגייס מאמץ, לנהל את הזמן, לזכור הוראות, לתכנן קדימה, להגיב באופן מתאים ולא מוגזם, כל אלו הן מיומנויות קוגניטיביות גבוהות ומשוכללות שנקראות "תפקודים ניהוליים".

התפקודים הניהוליים מאפשרים לבני אדם לפעול מתוך שליטה עצמית לעבר מטרה מסוימת.

הם כמו הטייס הראשי במטוס: הוא מקבל את ההחלטות ופועל מתוך שיקול דעת והתחשבות בכל הנתונים שלפניו.

אם הדרך עוברת ללא תקלות אפשר לסמוך על הטייס האוטומטי, נכון?

הטייס הראשי, כמו התפקודים הניהוליים, נכנס לשיא הפעולה כשמשהו חדש או לא צפוי קורה או כשמשהו משתבש:

כשצריך לעצור לרגע, להירגע, להתחשב בכל הנתונים, לגייס מאמץ, לזכור אירועים שקרו בעבר ולבחור את הפתרון הטוב ביותר, ואם צריך אז להיות מוכנים לגלות גמישות ולשנות.

 זהו בדיוק תפקידם של התפקודים הניהוליים: לאפשר לנו שליטה עצמית.

לתכנן קדימה, לשלוט בהתנהגות וברגש שלנו ולאפשר לנו קשרים חברתיים עם אנשים אחרים.

הרבה מאד מחקרים הראו שאצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז יש קשיים באותם תפקודים ניהוליים.

קשיים אלו הם ממש מאפיין של הפרעת הקשב, בדיוק כמו הקושי להתרכז לאורך זמן או הצורך בהרבה תנועה.

 

לכן אחד הדברים שהכי חשוב להבין  הוא שמי שיש לו קשיים בתפקודים הניהוליים הוא ממש לא "עצלן" או "חלש" או "רע" או "טיפש".
יש לו קושי וצריך לעזור לו.

 

התוצאה של הקושי הזה בתפקודים הניהוליים היא המצבים שהזכרתי קודם:

הקושי לגייס מאמץ ומוטיבציה, להתחיל משימה ולתכנן קדימה יכול להוביל לדחיית כתיבת העבודה עד לרגע האחרון ממש,

הקושי לעצור ולווסת רגשות יכול להוביל להסתבכויות עם חברים, מורים והורים,

הקושי בזיכרון העבודה יכול להוביל לכך ששכחת לגמרי מה בקשו ממך לפני רגע כמו לצאת עם הכלב או הודעות חשובות, הוראות וכל דבר שצריך לעשות איתו משהו.

 

מה עוד יכול להשפיע על התפקודים הניהוליים אצל כולם?

האזור שבו נמצאים התפקודים הניהוליים במח הוא בקדמת המח, ממש מעל המצח. המח הוא איבר שרגיש מאד לשינויים.

מצבים כמו עייפות, רעב, מתח נפשי כמו עצבנות או עצבות מאד מאד משפיעים על התפקודים הניהוליים ויכולים לגרום לנו לקושי לשלוט בעצמנו:

להיות יותר אימפולסיביים, יותר רגישים ועצבניים, פחות זוכרים מה לעשות ופחות מסוגלים להיות יצירתיים וגמישים בפתרון בעיות.

לסיכום:

תפקודים ניהוליים הם יכולות קוגניטיביות משוכללות שיש לבני אדם, המאפשרות לנו לשלוט בעצמנו.

הם כוללים את היכולות לעצור לפני שמגיבים, לתכנן, לזכור הוראות וחוקים, לשלוט ברגשות ובהתנהגות, ליזום ולהתחיל משימות ולהתמיד בהן, היכולת לבקרה עצמית ולפתרון בעיות.

אנחנו זקוקים להם במיוחד במצבים חדשים או לא שגרתיים

להרבה אנשים עם הפרעת קשב יש קשיים בתפקודים הניהוליים

עייפות, רעב ומתח נפשי משפיעים מאד על התפקודים הניהוליים אצל כולם ויכולים לגרום לקשיים בשליטה העצמית

 

אז מה אפשר לעשות?

על כך בפוסט הבא….

אהבתם? שתפו בכיף.

לשאלות ותגובות ניתן לפנות אליי: yaelwy@gmail.com או בדף הפייסבוק: החדר של יעל-ריפוי בעיסוק לילדים ונוער בסביבה הטבעית

רק מילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

 

אני זוכרת את הישיבה הראשונה בכיתה א. יועצת מנהלת סגנית והמורה. התחושה הייתה שהרגשתי כל כך קטנה ויש לי עכשיו אחרי החופש שיחה עם היועצת והמורה לא אוהבת את התחושה הזאת בכלל.

 

כהורה לילד עם הפרעת קשב, כלל לא משנה מאיזה רקע ועם איזה ניסיון אני מגיעה – כל מפגש בבית הספר מערער אותי. תמיד אני אהיה זו שמצויה תחת זכוכית מגדלת, דברי עלולים להתפרש שלא כהלכה, או לא כפי שהתכוונתי, החדירה לפרטיות שלי אינה נעימה כלל וכלל – וככל שהפורום גדול כך המבוכה מתעצמת.
נזכרת בפגישה עם פסיכולוגית (צעירה יש לציין) שיתפתי אותה בתחושה שלי שהילד מפתח חרדות, כיוון שבמקצועי מתחום בריאות הנפש דברתי בשפה מקצועית. הרגשתי שזה מאיים עליה ובמקום לנסות להבין את דברי היא אמרה שאני משליכה על הילד פחדים שלי. באותו רגע איבדתי בה אמון.

 

אני רוצה גם לספר על חוויה חיובית עם פסיכולוגית בגן, שלא פחדה להסתכל לי בעיניים, שהבינה עניין ולא ניסתה להקטין אותי. לקחה ברצינות כל דבר שאמרתי, השיחה זרמה באוירה טובה ומחוייכת. יצאתי בהרגשה מצויינת, הייתי צד בשיחה שיוויונית בגובה העיניים


אני זוכרת את הישיבה הראשונה עוד בגן, כשביקשנו עבורו גננת שי"ח.
הגננת אמרה לי לפני, "תדעי שהועדות האלה מדגישים את השלילי, את הקשיים. זה לא שאני לא רואה את החיובי אבל אם אדבר עליו לא יאשרו לנו שעות….אז אל תקחי את זה קשה….."
ולמרות שידעתי מראש, ולמרות שהבנתי, זה היה קשה…….לא יודעת אם אפשר אחרת

 

זה לא על רגל אחת… אבל כללית החוויה של רוב ימי ההורים ,במיוחד בתיכון, היתה של ללכת עם שכפ"ץ.

 

הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית בגן. היא הייתה מאוד צעירה ויהירה, הסתכלה דרכינו בהתנשאות בלי שום חמלה או חסד. חייבת להגיד שהיום התחושה שונה לחלוטין, אני מרגישה שכל צוות בית הספר איתנו, אוהבים את גור אדם מעריכים את היכולות של כולנו להתמודד עם הקושי ויודעים כמונו שרק ביחד אפשר.

 

גם אני הרגשתי קטנה ומצומקת ולא ממש הבנתי מה רוצים שאני אעשה. לא נתנו משהו מעשי, התקשרתי לקופה והתחלתי לחפש ולשאול ודי התברברתי בבירוקרטיה.

 

לפני מספר שבועות היתה לי פגישה בביה"ס שיצאתי ממנה בתחושה שעברתי אירוע טראומטי.
בפגישה ישב הצוות המוביל שכלל גם פסיכולוגית חדשה שלא מכירה אותנו. הפגישה היתה קשה. שמעתי דברים שלא היה לי מושג עליהם – אולי כי איש לא טרח לעדכן אותנו על כך למרות שהייתי בקשר עם ביה"ס. ילד שפשוט לא עושה כלום וויתר על עצמו לחלוטין בכל הנוגע להיות תלמיד.
תוך זמן קצרצר כשאני כבר עם דמעות מגודל מצוקתו של הילד הזרקור הופנה אליי עם הערות בלתי מקצועיות בעליל. מקטינות. מזלזלות. שלא לומר משפילות. כל זאת מצד הפסיכולוגית שכביכול אמורה להביא את הצד המקצועי.

העדויות הללו הם של הורים אמיתיים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הם לא חזרו משדה הקרב  ולא מפרק של "הישרדות".

החוויה המטלטלת והקשה הזו היא של הורים שבסך הכל חזרו מפגישות בבית הספר ורצו להגיע הביתה בשלום.

ואם זו התחושה שאיתה חוזרים הורים הביתה, אנחנו, כמטפלים וכצוותים חינוכיים, צריכים לחשב מסלול מחדש.

כשאנחנו, צוותים חינוכיים וטיפוליים, פוגשים הורים אנחנו חייבים לזכור:

שכל הורה אוהב את הילד שלו ועושה את הכי טוב שהוא יכול ויודע עבור הילד שלו בכל רגע נתון.

שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים חווים ביומיום שלהם תחושות של דחק, כשלון, אשמה וחרדה, יותר מהורים לילדים טיפוסיים. הספרות מלאה במחקרים המצביעים על דחק הורי מוגבר, חרדה ודכאון אצל הורים לילדים עם ADHD, והדחק הזה אינו שונה מהורים לילדים עם צרכים מיוחדים אחרים. הם לא צריכים אותנו כדי להוסיף לכל זה.

שאנחנו, אנשי המקצוע, זמניים וחולפים בחיי המשפחה.

אנחנו נכנסים להם באמצע החיים ויוצאים מהם לאחר תקופה קצרה. בתקופה הזו תפקידנו ללוות, לבנות, לחזק, לחבק ולתת כוחות להמשך הדרך.

תפקידנו כאנשי טיפול וחינוך הוא להיות עבור ההורים שותפים לדרך במסע הארוך והמפרך הזה, שנקרא החיים:

תפקידנו ללכת לצידם, לתת להם הדרכה ומידע, לעזור להם לתכנן את המסלול ולנווט בו, להיות שם איתם כשהם עייפים ומותשים ומיואשים ולהראות להם את האור בקצה הדרך.

תפקידנו להציע להם את העזרה לה הם זקוקים באותו הרגע:

לפעמים זו כוס מים, לפעמים זה חיבוק, לפעמים זו תזכורת לאיזו דרך ארוכה הם עברו עד עכשיו וכמה התקדמו בה.

לפעמים הם זקוקים רק להקשבה, לפעמים להדרכה ספציפית למי או לאן לפנות עכשיו בדרך ולפעמים הם צריכים שנגיד להם שהם הורים מספיק טובים.

מה שבטוח הוא, שהם לא צריכים שינזפו בהם, שיחלישו אותם, שישפטו אותם, שיערערו להם את הבטחון בהורות שלהם. אין לאף אחד שום זכות לעשות זאת.

האשמה ושיפוטיות מחלישות. אמפטיה וחמלה מחזקות ומאפשרות להשתמש בכוחות.

הם אלו שמפקידים בידיים שלנו את הגוף והנפש של הדבר היקר להם ביותר בעולם ואנחנו חייבים להיות שם, בשבילו ובשבילם.

"אבל הם לא משתפים פעולה….", "אבל הוא אף פעם לא מגיע עם הציוד….", "אבל בבית לא שמים לו גבולות…הם לא מתפקדים כהורים!!"

תפקידנו כאנשי מקצוע, במפגש עם ההורים, הוא לשים בצד את השיפוטיות והתסכול שלנו. בשביל זה בדיוק יש הדרכה וזה המקום לעבוד בו על התחושות הקשות שלנו כמטפלים.

אם עזרנו לילד לקרוא טוב יותר, לכתוב טוב יותר, לארגן את הציוד שלו טוב יותר ועל הדרך גרמנו להורים שלו להרגיש שהם לא מספיק טובים – עשינו יותר נזק מתועלת.

תפקידנו להשתמש בעצמנו באופן מודע ולהתייחס להורים, בדיוק כמו אל הילד, עם הרבה רגישות וחמלה:

להקשיב, להבין, לחזק, לעודד ולראות את מה שהם כן עושים, והם עושים המון. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך או השיטה אותה בחרו.

לשקף את מה שאתם רואים, כאנשי מקצוע, בלי שיפוטיות, ולהציע עזרה אמיתית ממקום מכבד ותומך, שרואה ומבין את הקושי.

אלו הורים שמתמודדים 24/7 עם הילד והקשיים שלו.

הרבה פעמים הוא לא הילד היחיד עם קשיים במשפחה, הרבה פעמים ההורה עצמו סובל מ ADHD, יחד עם חרדה ו/או דיכאון (או קושי נפשי או גופני אחר) והוא בעצמו מטופל או זקוק לטיפול, ומתמודד עם הקשיים שלו עצמו.

הלחץ המשפחתי היומיומי, הנטל הכלכלי העצום (תרופות, שיעורים פרטיים, טיפולים פרטיים, חוגים), ההתמודדות היא יומיומית ואינסופית.

מחקרים רבים מתארים את הדחק (סטרס) העצום שהורים לילדים עם ADHD חווים באופן יומיומי, את הקושי בניהול המשפחתי היומיומי, התסכול והתשישות ואת המחיר הכבד שהורים משלמים בחייהם במונחים של בריאות פיזית ונפשית, יחסים זוגיים ותפקוד עיסוקי שלהם כהורים.

ועוד לא כתבתי מילה על משפחות חד הוריות ואובדנים באמצע החיים.

הורים מותשים לא תמיד מסוגלים לזהות בעצמם את הכוחות שיש להם ולילדם.

בישיבה הקרובה, בשיחה הבאה עם הורים כולנו חייבים לזכור שזה בדיוק המקום שבו הם הכי זקוקים לנו.

זה המקום שבו אנחנו, אנשי הטיפול והחינוך, יכולים לסייע מנקודת מבט מבוססת כוחות.

במקום להאשים הורים שהם "לא מספיק" בתפקידם כהורים אנחנו מחויבים לתמוך בהם, להראות להם את נקודות החוזק ולתת מידע אמין.

הם זקוקים לנו כדי שנבין, נתמוך, נרגיע, נחזק, נראה את הטוב וניתן להם צידה להמשך הדרך.

אסור לנו לוותר על החמלה. כולנו זקוקים לה כמו אויר לנשימה.

הם צריכים שדווקא בימים הכי קשים, נחפש מתחת לבלטות סיבה לומר מילה טובה לילד שלהם ולדאוג שהם יידעו מזה-  במייל, מסרון או אפילו להרים טלפון בשביל הדבר הטוב הקטן הזה. הילד זקוק לזה וההורים שלו לא פחות.

גם הורים זקוקים למילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

ולקינוח, קחו שיר במתנה, של יהודית רביץ המופלאה: רק מילה טובה, או שתיים. לא יותר מזה.

שלכם,

יעל

 

מי שמעוניינים להרחיב את הידע המקצועי בנושא:

Corcoran, J., Schildt, B., Hochbrueckner, R. , & Abell, J. (2017). Parents of children with Attention Deficit/Hyperactivity Disrder: A Meta-Synthesis, Part I. Child Adolesc Soc Work J, 34: 281-335.

להרצאות שלי לצוותים חינוכיים וטיפוליים: http://yaelsroom.com/workshops/

אתם שואלים וד"ר אורנה עונה!

שלום לכולם,
איך התחילה שנת הלימודים שלכם?
מאז שהבלוג נפתח פנו אלינו מתבגרים עם שאלות מאד מעניינות על הפרעת קשב וריכוז.
אחת השאלות היתה מה זה ראשי תיבות ADHD ?
Attention-  באנגלית = קשב
Deficit-  באנגלית=חוסר או ליקוי
Hyperactivity-  באנגלית= פעלתנות יתר
Disorder-  באנגלית= הפרעה
כלומר, הפרעה שכוללת קושי בקשב ולפעמים גם פעלתנות יתר (קפיציות, תזזיתיות, היפר אקטיביות, מה שמתאים לכם).
יש להפרעת הקשב כל מיני מאפיינים, ואצל כל אחד שיש לו ADHD היא מתבטאת קצת אחרת.
הזמנתי היום את  ד"ר אורנה אפשטיין, שהיא רופאה מומחית בנוירולוגיה של הילד והתפתחות הילד, כדי לענות לשאלות שלכם:

 

אז מה למדנו בעצם ?
שהמח של אנשים שיש להם הפרעת קשב וריכוז (ADHD באנגלית) פשוט עובד קצת אחרת
שהרבה פעמים יש גם לאחד ההורים הפרעת קשב וריכוז
שכדאי להגיע לבדיקה של הנוירולוג/ית עם השאלונים וכל החומר שצריך מוכן (וגם כדאי לרשום לעצמכם שאלות שהייתם רוצים לשאול את הרופא/ה)
שכדאי לספר לנוירולוג/ית על עצמכם- גם מה שאתם מצליחים בו וגם מה שהכי קשה לכם
שאתם חכמים ונבונים בדיוק כמו כולם ואם קשה לכם בלימודים זה לא אומר שאתם לא יכולים להצליח בהרבה תחומים אחרים!
החשיבה המיוחדת שלכם והשונה מהאחרים יכולה להביא אתכם להמצאות ותגליות מדהימות, כמו הרבה אנשים חשובים בהסטוריה האנושית, שלכולם היתה הפרעת קשב, ביניהם: אלברט איינשטיין, ביל גייטס, מייקל פלפס, וולט דיסני ותומס אדיסון!

 

בפוסטים הבאים נארח שוב את ד"ר אורנה, ובפעם הבאה נדבר איתה על תרופות.
מחכות לשאלות החכמות שלכם!

 

כמה מילים להורים:
ניתן לפנות לד"ר אורנה אפשטיין ליעוץ ולטיפול במרפאה בנוף איילון, טל' לתיאום: 0526822881

 

ילדי, אני והאיידיאייצ'די מתחילים את שנת הלימודים

 

 

 

 

 

 

 

 

הימים האחרונים של אוגוסט כבר כאן וכולנו נפגוש את הראשון בספטמבר ממש בעוד כמה ימים.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לכל המשפחות עם ADHD, אלו שאחרי אבחון, אלו שממתינים ואלו שעדיין בסימני שאלה.

לאלו שעולים לכתה א', לאלו שעולים לגן חובה, לאלו שעולים כתה ולאלו שעולים לחטיבה.

אז כמה נקודות למחשבה כדי שתתחילו את שנת הלימודים הכי טוב שאפשר:

 

1. כבר דברתם עם הילד שלכם על הפרעת הקשב שלו?

בגובה העינים ובשפה שהוא מבין. הוא לא רע, הוא לא עצלן, הוא לא מקולקל, הוא לא טיפש.

יש לו הפרעת קשב וריכוז והמח שלו פועל אחרת.

הוא מוכשר, נבון, רגיש וסקרן ויש לו קשיים שהם חלק מהפרעת הקשב שלו. הקשיים שלו אינם הוא אלא חלק ממנו.

אילו הילד שלכם היה חולה בסוכרת או סובל מצליאק הייתם מסבירים לו ומשתפים אותו, נכון? אותו דבר גם כאן.

 

2. אל תפחדו מדעות קדומות ואל תשלחו את הבת שלכם למורה או גננת שלא יודעת מי היא ומה היא צריכה:

אל תחששו לשתף את המורה או הגננת ורצוי אפילו לפני יום שישי: מה הבת שלכם צריכה? במה היא אלופה? מה קשה לה? מה יכול לעזור לה?

אל תצפו שכל המידע שמסרתם דרך טפסים ושאלונים יגיע במלואו אל מי שצריך בזמן הנכון.

מהנסיון שלי לאורך 15 שנה, אני יכולה לומר לכם ששיתוף המורה במידע רק היטיב עם הילדים: היא ידעה למה לצפות, איך לדבר, איך לעורר מוטיבציה ואיך לא להיכנס "ראש בראש".תנו לילדה שלכם הזדמנות להתחיל את היום הראשון ללימודים הכי טוב שאפשר: עם כמה שפחות היתקלויות מיותרות. זה יהיה אפשרי אם תקבל אותה מורה שיודעת עליה דבר אחד או שניים. אפילו יהיה לה סיכוי לקבל מחמאות!

המורים  ישמחו לשתף איתכם פעולה!

3. תהיו הורים פרו-אקטיבים:

תזמו אתם את הפגישות עם הצוות החינוכי, בגן או בביה"ס: אל תחכו לטלפון הדחוף מהיועצת שחייבים להיפגש השבוע כי המצב בלתי אפשרי.

תזמו אתם את הפגישה הראשונה עם המחנכת, תזמו אתם פגישות רב מקצועיות, מתוך מקום של הורים שמומחים לילד שלהם ומכירים אותו יום או יומיים.

תהיו עם האצבע על הדופק ותזמו עדכון שוטף מהמורה.

יחד עם זאת (ותודה לאמא לביאה על הדברים החשובים האלה):

תקחו בחשבון שהמערכת הרבה פעמים מסורבלת, איטית ועמוסה ולפעמים אתם מאד תתאמצו, ותיפגשו או תרצו לקיים פגישות ולקדם תהליכים וזה יקח זמן ולא יילך כל כך בקלות.

זו המערכת. מסורבלת וקשה ואפילו אכזרית לפעמים, גם לתלמידים וגם למורים. איתה קמים כל בוקר ואיתה הולכים לישון תלמידים ומורים והורים, שמנסים בכל בוקר מחדש לעשות הכי טוב שהם יכולים.

לא הכל בשליטה שלכם. תבונה, נחישות ואורך רוח הם כלי המשחק.

 

 

4. תהיו אתם המנהלים של ה"תיק" של הילד שלכם (או באנגלית case managers):

תהיו מעורבים בקביעת הפגישות, תבקשו להזמין את אנשי המקצוע שמלווים אתכם, תארגנו את החומר בצורה מסודרת, תשאלו כל דבר שכתוב באבחון ואתם לא מבינים. אין שאלה טפשית.

תדאגו שכולם יהיו בקשר עם כולם. אל תצפו שמישהו יעשה את זה טוב יותר מכם.

כולם חולפים בחיי הילד שלכם אתם אלו שנשארים איתו ומלווים אותו ואצלכם נמצא הידע.

5. אל תחששו לתת לילד שלכם את כל התמיכה והעזרה לה הוא זקוק. ילד עם ADHD צריך כפר שלם בעדו:

אל תחששו מטיפול תרופתי, גם אם המידע מהתקשורת והרשתות החברתיות מציף אתכם. תבדקו את הדברים עם אנשי מקצוע ולא עם ה"מומחים" בפייסבוק.

אל תחששו מטיפול פסיכולוגי אם זה מה שהילד שלכם צריך. הסוסים לא יטפלו בילד שלכם ורכיבה טיפולית אינה מחליפה טיפול רגשי והדרכת הורים טובה.

אל תחששו מאבחון פסיכודידקטי או אבחון דידקטי. אם תדעו מה הקושי של הילד שלכם בלמידה (והפרעת קשב מגיעה הרבה פעמים עם "צ'ופר" נוסף של לקות למידה) ותדעו מהן ההתאמות שיכולות לעזור לו, אתם תעזרו לו להביע את היכולות שלו.

ואל תשכחו שכולנו מאותו הכפר: הורים, מורים, גננות, מטפלים – כולנו רוצים בטובת הילד ולכן חשוב שתהיה תקשורת פתוחה ומכבדת.

6. תלמדו, תקראו, תתעדכנו: 

בין אם מדובר בתרופות חדשות או בטיפולים יעילים אחרים, שהוכחו מחקרית למשל טיפולים בריפוי בעיסוק.

יש היום מענה בטיפול בריפוי בעיסוק לשיפור תפקוד ותפקודים ניהוליים של ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD, החל מגיל ארבע שנים!

מדובר בשיטות התערבות שפותחו בישראל והוכחו כיעילות במחקרים רבי משתתפים. מידע על שיטות התערבות אלו ניתן לקרוא כאן: טיפולים יעודיים בריפוי בעיסוק לילדים ולמתבגרים.

 

7. אל תחששו לסנגר על הילדה שלכם ותלמדו אותה לסנגר על עצמה, מול כל מי שיעמוד מולה:

מה הקושי שלה, במה היא מצוינת, מה היא צריכה כדי להצליח, מהן ההתאמות שנקבעו לה.

 

8. אל תהפכו את הבית לשדה קרב סביב שיעורי הבית

אם יש קושי תשתפו את המורים ותחשבו יחד עם אנשי המקצוע המלווים אתכם על פתרון:

אולי יש קושי בלמידה שצריך להתייחס אליו? אולי יש צורך לשנות סוג תרופה או מינון? אולי צריך לשנות את משך הזמן שיושבים להכין שיעורים או לחלק את הזמן הזה ולשלב בו גם פעילות גופנית? אולי צריך להפחית גורמים מסיחים? אולי צריך להתאים את המשימות לילד ולא את הילד למשימות?

הכל פתוח והמטרה היא שהילד ילמד בלי לפגוע בדימוי העצמי שלו וביחסים במשפחה.

 

9. תתאמו ציפיות מראש:

מהם הכללים, מה מותר ומה אסור. הפסיכיאטר האמריקאי הידוע, ראסל בארקלי, כבר כתב פעם שלאנשים עם ADHD יש שני מצבי זמן: עכשיו ולא עכשיו.

 

לכן, מה שהיה אתמול או בשבוע שעבר כבר לא רלוונטי. הילד שלכם צריך לדעת מה מצופה ממנו עכשיו ולקבל חיזוקים על המאמץ שהוא משקיע בלהיות בסדר עכשיו.

הרבה יותר קל להעיר על התנהגות שלילית מאשר לחפש מתחת לבלטות את החיובית ולהתייחס אליה בזמן אמת. לזה אנחנו צריכים לשאוף.

 

10. תנסו אתם ראשונים ואח"כ תציעו גם לאחרים: להסתכל על הילד שלכם, עם כל הקשיים שלו, דרך משקפיים חיוביים

מה הוא כן עושה? מה הוא כן מנסה? במה הוא כן מצליח ואיפה הוא כן עושה מאמצים? גם אם זה מעט, גם אם זה כמעט, בשבילו זה המון ומגיע לו שנשים לב.

ולא לשכוח ש"אתמול זה אתמול והיום זה היום" וכל יום הוא יום חדש עם אלפי הזדמנויות חדשות.

 

ולקינוח המלצה חמה על ספר לא חדש אבל מקסים מקסים, להורים ולילדים שעדיין לא דיברו על הפרעת הקשב שלהם:

"האיידיאייצ'די שלי" מאת לאורה וולמר, הוצאת אמציה.

למה נעלבו בממלכת בלגניה ומה קרה לשוטרים בממלכת סדריה? מה עשתה להם המכשפה ברדקולה ולמה הילדים בממלכת סדריה התחילו לצעוק "מ'כפתלי!!!!" ? ?

הספר מספר באופן ידידותי להפליא ומותאם לילדים ולהורים מהי הפרעת קשב וריכוז ומה קורה במח ובגוף של ילדים עם ADHD.

אז אם עדיין לא דיברתם עם הילד שלכם על ה ADHD שלו (ואולי גם שלכם), זה הספר שהולך לעזור לכם לעשות את זה בכיף.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת!

אהבתם את הפוסט? קיבלתם נקודה למחשבה? שתפו באהבה.

שלכם,

יעל

בגובה העיניים- להתבגר עם ADHD

 

 

היי וברוכים הבאים לבלוג למתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז!

הבלוג שבו נדבר על הפרעת קשב וריכוז ADHD בגובה העיניים, מקום בו אני מקווה שתמצאו תשובות לשאלות שמטרידות אתכם ומקום בו אני מזמינה אתכם לשאול שאלות שלא היה לכם את מי לשאול.

אני יעל ויסוצקי, אמא לשלושה ומרפאה בעיסוק.

כשפונים אליי הורים למתבגרים אני שואלת אותם מה הבן או הבת שלהם יודעים על הפרעת הקשב שלהם. לעתים קרובות הם מתחילים להתבלבל: "לא ממש דברנו על זה…. לא יצא לנו…. אני לא יודע מה הוא כן יודע או לא…."

כשאני פוגשת את המתבגרים הם גם לא תמיד יודעים מה זה בדיוק ומופתעים לגלות על עצמם כל מיני דברים, שחלקם קשורים להפרעה הכל כך מתוקשרת הזו. והרי, כל שבועיים יוצאת כתבה מפוצצת בעיתון שקשורה בהפרעת קשב וריכוז, בה כותבים כל מיני דברים, שחלקם לא בדוקים ולא נכונים, ורק נראים טוב בכותרות העיתונים.

אז בדיוק זו הסיבה שפתחתי את הבלוג הזה. כדי לדבר איתכם הכי פתוח על ה ADHD הזה:

מה זה הפרעת קשב וריכוז?  איך מאבחנים? מה קורה בפגישות אצל רופאים או פסיכולוגים? איך להערך למבחני נהיגה? איך להערך לצבא?  מה יכול לעזור לי?

ועוד שאלות שאני מקווה שאתם תשלחו אליי במייל ואני אעשה כל מאמץ כדי לתת לכם את התשובה הכי מדויקת שיש.

אפשר לשלוח לי שאלות בדוא"ל yaelwy@gmail.com.

או במסר בדף הפייסבוק שלי: יעל ויסוצקי-ריפוי בעיסוק לילדים ונוער בסביבה הטבעית.

ואתם?

פשוט מוזמנים להיכנס לכאן, לקרוא ולשאול, להזמין את ההורים או חברים, אני כאן בשבילכם.

אז לכבוד פתיחת הבלוג אני מצרפת לכם קישור לאתר עוגן מט"ח שהוא באמת אתר מצוין עם הרבה מידע בכל הקשור להתמודדות עם הפרעת קשב ולקויות למידה (והמון פעמים זה בא ביחד).

בקישור יש סרטון קצרצר ומצוין בו מסביר ד"ר איתי ברגר, נוירולוג ילדים ונוער מהדסה בירושלים, מהי הפרעת קשב וריכוז?

תהנו!

עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג אפשר לקבל בדף הפייסבוק שלי.

שתהיה לכם שנה מעולה ולהתראות בקרוב בפוסט הבא 🙂

שלכם,

יעל