ללמוד מרחוק עם הפרעת קשב- כמה דברים שכדאי לנסות

כל השנה הזו הולכת להיות שנה של חוסר ודאות והסתגלות מתמשכת למצבים משתנים- כניסה לבידוד, יציאה מבידוד, סגר, חצי סגר… שגרה בצל הקורונה.

תלמידי כיתות ה'-ו' מתוכננים ללמוד מהבית פעמיים בשבוע לפחות בחלק מבתי הספר, תלמידי העל יסודי ילמדו מרחוק בין פעמיים לשלוש בשבוע וגם זה כנראה עוד ימשיך להשתנות.

הפוסט הזה מיועד למורות ומורים, להורים ולתלמידים, שהולכים ללמוד וללמד מקרוב ומרחוק במציאות משתנה.

בחודשים האחרונים נפגשתי עם ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב שהתנסו בלמידה מרחוק.

הילדים והמתבגרים שאני פוגשת הם המורים הכי טובים שלי ויחד חשבנו על היתרונות והחסרונות של הלמידה מרחוק ובעיקר ניסינו לחשוב מה יכול לעזור.

מתוך הפגישות האלה הגענו לרשימה של כמה דברים שכדאי לנסות בלמידה מרחוק עם הפרעת קשב והמסקנה הבולטת ביותר היתה שבהפרעת קשב כמו באהבה וכמו במלחמה: אין תמיד ואין אף פעם.

כפי שהמאפיינים האישיים של תלמידים עם הפרעת קשב הם שונים ומגוונים כך גם הפתרונות.

מה שמתאים בול לאחד יכול להתאים או לא להתאים לאחר ולכן הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה:

להקשיב לילדים- מה מפריע להם ומה עוזר להם?

להיות פתוחים למגוון פתרונות, גם אם הם שונים ממה שאנחנו המבוגרים מכירים.

כל פתרון יכול להיות רלוונטי ומתאים ובתנאי שעומד בשני כללים בסיסיים:

  1. עוזר לי
  2. לא פוגע או מפריע לי או לאחרים.
  3. כל מה שנשאר הוא לנסות, מקסימום תצליחו 🙂

למידה מתקיימת באינטראקציה בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לבין עצמם: 

הקשר בין מורה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם הוא בין המרכיבים החשובים בתהליך הלמידה ובמיוחד כשמדובר בילדים ונוער עם הפרעת קשב.

לכן אם יש לכם אפשרות- תיזמו שיחה אישית עם המחנכ.ת או המורה המקצועי.ת (או עם ההורים והתלמידים אם אתם מורות ומורים) ותעזרו להם להכיר את הילדים או המתבגרים שלכם:

מה קשה להם בלמידה מרחוק? אולי ממש מפריע להם להיות עם מצלמה פתוחה? אולי מפריע להם הרעש שעושים התלמידים האחרים?

אולי מה שהכי קשה היה להיכנס לשיעור בזמן? אולי היה מאד קשה לשבת מול המחשב 45 דק' בלי להיות ממש מעורבים בשיעור ורק להקשיב?

אולי יש עוד אחים בבית ואין מספיק מחשבים? אולי כל המשימות היו מפוזרות בכל מיני פלטפורמות (ילקוט דיגיטלי, ווטאספ, וובטופ….) והיה קשה לעקוב?

רק עם שיח פתוח בין מורים לתלמידים ולהורים אפשר יהיה להציף את הקשיים ולהציע פתרונות:

אולי כדאי לרכז את כל המשימות במקום אחד?

אולי כדאי לכוון שעון מעורר/ התראה בטלפון הנייד לפני שיעורים מרחוק?

אולי לשלוח את המצגת מראש ואז במהלך השיעור אפשר לסמן או להדגיש?

אולי להסכים עם המורה לשים לב להשתיק את כולם? או לפנות אליה בצ'אט הפרטי אם יש משהו שמפריע באמצע השיעור?

אולי לקצר את משך הזמן שיש הרצאה ולתת יותר זמן למעורבות פעילה?

אולי כדאי להקליט הרצאה קצרה מראש (10 דק'), לשלוח אותה ולתת משימה אישית או קבוצתית בעקבותיה?

(ואם צריך, אפשר לעשות אותה בעזרת הורה או אחים גדולים מאוחר יותר במהלך היום).

אולי בזמן עבודה עצמית ליזום פניה אישית לתלמיד.ה ולראות איך מתקדמים ואם צריכים עזרה?

יש אפשרות ליצור חדרים בתכנת הזום וליצור קבוצות עבודה (אקראיות או מחולקות מראש) וזו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לרענון השיעור ולמידה משותפת.

ולא פחות חשוב: מה עזר בפעם הקודמת?

להתארגן ללימודים מהבית:

כשאנשים עובדים באופן קבוע מהבית בדרך כלל ממליצים להם לארגן גם את עצמם וגם את הסביבה ליום עבודה. למה הכוונה?

לקום, להתארגן, להתלבש, להסתדר, לאכול ולהכין את עצמם ליום עבודה. יש בזה משהו מאד נכון.

להתחיל יום עבודה בפיג'מה זה לא כמו להתחיל יום עבודה בלבוש יותר פורמלי.

אז למרות שמאד מפתה להתחבר לזום מתחת לשמיכה, אני מציעה בכל זאת להתארגן ליום הלימודים כמו אל יום לימודים:

לקום, להתארגן, לשטוף פנים, להסתרק, להשפריץ איזה דאודורנט/בושם, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר (סופר חשוב!), ליטול את התרופות (אם יש טיפול תרופתי)  ואם מספיקים אפשר גם לעשות איזו פעילות גופנית מהנה כדי להכין את הגוף ללמידה.

לאנשים שעובדים מהבית מומלץ גם לארגן לעצמם סביבת עבודה שתהיה להם נוחה, נעימה ו…מעוררת השראה!

מה שכיף בלמידה מרחוק שאפשר לארגן את סביבת הלמידה איך שרוצים:

  • חשוב לשים לב שהציוד תקין וזמין: מחשב, רמקולים, אזניות, עכבר, מטען, מצלמה…
  • שימו לב שהילדים יושבים באופן שנוח להם ולא גורם לכאבים: אם המסך גבוה מדי או נמוך מדי, שולחן גבוה או נמוך מדי עלולים לגרום לכאבים ולנזקים גופניים וחבל.
  • שימו לב שהחדר מואר, מאוורר, שהטמפרטורה נעימה ושכיף להיות שם לאורך זמן.
  • אפשר להכין נשנושים בריאים בצד: ירקות חתוכים, פירות, קרקרים.

ובניגוד לכתה, בבית אפשר לשבת על נדנדה, על כדור, אפשר ללכת תוך כדי, לשחק עם משהו ביד, ללטף את הכלב או החתול, לשרבט, כל דבר שעוזר להתרכז והכיף שזה לא מפריע לאף אחד (אם אתם על mute  כמובן).

נקודה חשובה למבוגרים (מורים והורים): שימו לב למערכת הלימודים ובמידה ויש רצף של למידה הדורשת ישיבה מול המחשב חשוב לתת על כך את הדעת ולדאוג לכך שתהיה הפסקה של פעילות גופנית, אפילו קצרה, בין שיעור לשיעור כדי להימנע מהנזקים של ישיבה ממושכת מול המחשב.

מורים- אפשר להתייעץ עם המורה לחינוך גופני בביה"ס.

הורים- אפשר להעזר באפליקציות יעודיות לפעילות גופנית וכל פעילות גופנית שהילדים אוהבים לעשות ואפשר לעשות בבית.

לפתוח את הראש, את הלב ואת הדמיון לסגנונות שונים של למידה:

לא כולם לומדים במיטבם כשהם יושבים על כסא ליד שולחן. לא כולם מסוגלים לשבת בלי לזוז ולקלוט חומר בלי להיות פעילים בעצמם ולא כולם לומדים היטב בהרצאה שאורכה 30 או 45 דקות.

יש כאלו שזקוקים לתנועה כדי ללמוד ולהתרכז : אולי לשמוע את השיעור מתוך ערסל או על נדנדה, או לשבת על כדור גדול או על כרית פיתה או אפילו תוך כדי דיווש על אופני כושר או שרבוט?

יש כאלו שחייבים להיות פעילים: לשאול שאלות, לעשות משימות, לפתור אתגרים, להסביר לאחרים, לצלם משהו, ליצור משהו, לחפש משהו, לנסות משהו…. לשחק!

בני אדם משחר ההסטוריה למדו ממשחק ודרך משחק עם רעיונות וחומרים נוצרו ההמצאות הגדולות ביותר ששינו את האנושות.

לא סתם סביבות העבודה של מקומות שרוצים לעודד למידה ויצירתיות משקיעים המון כדי שהעובדים יוכלו לשחק עם עצמם ועם הרעיונות שלהם.

הלמידה מרחוק היא הזדמנות פז להכניס יותר משחקיות ללמידה= יותר הנאה= לעודד סקרנות= לעורר מוטיבציה= לתת לתהליך הלמידה משמעות.

לעשות הפסקות בתוך השיעור:

מאד קשה לשבת 45 דק' ולשמור על ריכוז בלי לזוז. אז..

כדאי להכניס הפסקות קטנות של 2-3 דקות שמערבות תנועה, משחק וצחוק.

רק בשיח פתוח בין מורים, תלמידים והורים אפשר יהיה "לתפור את החליפה" הכי מתאימה.

לשים לב לצרכים הרגשיים:

בשיח אישי, פתוח ומכבד אפשר לדבר על כל מה שעוזר וגם על מה שמפריע וקשה: יש ילדים עם הפרעת קשב שיש להם חרדות, יש הורים עם חרדות (וגם עם הפרעת קשב), יש ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עם דכדוך או דיכאון, יש ילדים שמתגעגעים לחברים שלהם, יש ילדים שקשה להם עם מורה מסוימ.ת..

אם אתם הורים ואתם רואים שלילדים שלכם קשה להתמודד? משהו מציק להם? אתם רואים נסיגה בלימודים? נסיגה בכלל בתפקוד?

לפעמים נסיגה קלה בלימודים יכולה להיות חלק מתהליך הסתגלות תקין ולפעמים, אם היא לא "קלה" אלא משמעותית וכוללת נסיגה בתחומים אחרים היא יכולה להיות איתות למצב של מצוקה. צוות ביה"ס יוכל לעזור לכם אם תשתפו: את המחנכת, היועצת, רכזת השכבה…

וכמובן בכל מקרה של חשד למצוקה או נסיגה תפקודית- להתייעץ עם הרופא.ה המטפלים שלכם.

ואם אתם מורים- תשתפו את ההורים. אתם פוגשים את הילדים שלהם בזמנים שהם לא רואים אותם בדרך כלל.

אולי הילד העייף, המצוברח, זו שלא נכנסת לשיעורי הזום, זו שלא מגישה עבודות, זה שנדמה ש"עושה דווקא", זה שעסוק ב"לפרק את השיעור", אולי הם מתמודדים עם קושי שקוף וצריכים שמישהו יראה אותם ויושיט להם יד?

מה שחשוב הוא לא להסס לפנות לעזרה: למחנכת, ליועצת, לרופא.ה המטפל.ת, למרפאה בעיסוק, לפסיכולוג.ית שמלווים אתכם, אל תישארו לבד עם הקושי.

מצרפת קישור לשיח מקוון שנערך ע"י עמותת קווים ומחשבות בנושא למידה מרחוק, בו תמצאו רעיונות נוספים שיוכלו לעזור.

ולקינוח, ביום שלישי הבא, 8.9.2020 אני מרצה בהרצאה מקוונת את ההרצאה:

"אני, ילדי והאיידיאייצ'די עולים לכיתה א'" – כל הפרטים כאן.

ההרצאה מיועדת להורים, מורים, גננות, יועצות חינוכיות, מטפלים ועוד.

בהצלחה מכל הלב,

שלכם,

יעל

 

 

 

 

10 הדרכים לעבור את חופשת הקורונה בשלום

לכאורה החופש הגדול הזה באמצע החיים היה יכול להיות אחלה דבר, רק כמה חבל שזה לא בדיוק ככה.

עם כמה ששיגרה של לימודים יכולה להיות עמוסה ומעיקה ומלחיצה נראה לי שהייתם בכיף חוזרים לחיים הרגילים של לפני הקורונה, לא ככה?

עם כל הסדרות והסרטים והפיפה והטיק טוק החיים בסגר לא פשוטים בכלל וכל ההתמודדות הזו יחד עם הפרעת קשב זה לא בדיוק פיקניק:

כולם בבית כל הזמן, לא תמיד יש פרטיות, מריבות עם ההורים והאחים, הלימודים ממשיכים בזום ויש כל מיני עבודות ומשימות ומבחנים ולדבר עם חברים דרך הזום או הוואטסאפ זה לא ממש זה.

כולם מפחדים מיצור קטן שלא רואים אבל מכניס חצי עולם לבתים, כולם צמודים לחדשות ובחדשות שומעים דברים מפחידים, חלק מההורים לא עובדים  וצריך להתרגל לשגרה חדשה שלא ברור מתי היא תסתיים.

אז איך להצליח לעבור את התקופה הזו כמה שיותר בטוב? 

10 הדרכים לעבור את חופשת הקורונה בשלום:

1. תזכירו לעצמכם שכולנו משתפים פעולה כדי לנצח את זה ביחד- האזרחים, המדינות, המערכות השונות. וגם זה יעבור.
2. תנסו לעשות דברים שעושים לכם טוב בנשמה: לנגן, לבשל, לרקוד, לשמוע מוזיקה, תרגילי כושר, לחזור לתחביבים שאולי קצת הזנחתם כי לא היה לכם זמן, ואם יש אפשרות לעשות את כל אלו עם משפחה או חברים עוד יותר טוב.
3. כבר צחקתם היום? צחוק הוא כמו תרופה בלי תופעות לוואי- מוריד חרדה, משפר מצב רוח ואפילו מגן על המערכת החיסונית. אז תנו לעצמכם מנה גדושה של צחוק בריא: סרטונים, סרטים, סדרות, הופעות סטנד אפ ביוטיוב, אנשים שמצחיקים אתכם, כל דבר שיגלגל אתכם מצחוק .
4. עם כל הקושי תנסו לקבוע לעצמכם "עוגנים" במהלך היום- דברים שאתם עושים באופן קבוע ובשעות די קבועות- כמו לקום, לאכול, לישון, לקחת תרופה (תכף נדבר על זה), לעשות משימות לימודיות (תכף נדבר גם על זה). זו הזדמנות לראות באמת מתי הכי מתאים לכם וטוב לכם לעשות דברים- אולי על לימודים דווקא יותר קל לכם לשבת לפני שש בערב? אולי השעות הטובות שלכם הן בצהריים? או אולי דווקא בבוקר? 
5. תנסו לעשות לעצמכם רשימה של דברים שאתם רוצים או שחשוב לכם לעשות היום:
מה חשוב לכם להספיק? מה היה משמח אתכם אילו הייתם עושים?
זו יכולה להיות רשימה מאד קצרה אבל יש משהו מאד משמח ומספק בזה שהצלחתם לעשות משהו שהיה לכם חשוב.
6. לקחת את הכדור? לא לקחת את הכדור? הרבה מתבגרים לא ממשיכים את הטיפול תרופתי כשהם לא במסגרת בית הספר ואין תשובה אחת נכונה.
לטיפול התרופתי יש מטרה אחת- לשפר את איכות החיים שלכם. אם הטיפול התרופתי עוזר לכם בשגרה להיות יותר רגועים, יותר סבלניים, פחות מתפרצים, יותר מרוכזים, פחות מתווכחים עם אחרים, פחות מתפוצצים- אז שווה להמשיך גם כשאתם לא הולכים לבית הספר.
החיים בסיר לחץ קשים לכולם ואם יש משהו שיכול לעזור ולהקל אז למה לא להשתמש בו? 
7. דווקא עכשיו זה הזמן לבדוק איך הכי מתאים לכם ללמוד: מתי בביה"ס יכולתם לקום באמצע השיעור ולעמוד, להסתובב בחדר, להתמתח,להמשיך להקשיב בעמידה, בישיבה, על אופני כושר, בהליכה, מה שמתאים לכם. מכבים את המצלמה והמיקרופון וממשיכים להקשיב בשיעור תוך כדי שאתם מעוררים את עצמכם ולא מפריעים לאחרים.
8. תחלקו לעצמכם את הזמן שבו אתם לומדים לפרקי זמן קצרים ותבדקו מה משך הזמן הכי יעיל בשבילכם: 20 דקות עבודה ואח"כ 5 דקת הפסקה ושוב 20 דקות? אולי 10 דקות  ואחר כך הפסקה קצרה? שימו טיימר ותראו מה עובד בשבילכם הכי טוב.
9. פעילות גופנית- לגוף וגם לנפש: מה שאפשר במסגרת הבית וההנחיות- כדורסל בגינה, הליכה/ריצה בטווח ה-100 מטרים המותרים, שיעורי ריקוד מקוונים, כל אפשרות שיש לכם להפעיל את השרירים, להעלות את הדופק ואת החיוך- לכו על זה.
10. עם כמה שזה לא פשוט – תנסו לשמור על קשר עם החברים, אחרי הכל תמיד נעים לדעת שיש לנו אלו את אלו.

 

ואם משהו מכל אלה עזר לכם, או אם יש לכם בעיה ורוצים עזרה לפתור אותה אתם מוזמנים לכתוב לי, להגיב ולשאול שאלות.

אני כאן בשבילכם.

תשמרו על עצמכם, נעבור את זה יחד,

יעל

 

 

מי נתן לך רישיון?

"זהו הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי מכל הכבישים
זה הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים"
(להקת בנזין)

 

אז הגיע הרגע שחיכיתם לו כבר המון זמן: הגעתם לגיל שאפשר להתחיל ללמוד נהיגה!

יש לא מעט מתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז (והורים למתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז) שנלחצים וחוששים מהרגע הזה:

מה יהיה? איך יהיה? איך הוא יצליח להתרכז בדרך? איך היא תשים לב לכל מה שמסביב? איך הם יוציאו רישיון??

נהיגה היא תפקוד מורכב שדורש יכולות מוטוריות, חשיבתיות וגם רגשיות:

לתפעל את הרכב בצורה נכונה, להתאים את הנהיגה לתנאי הדרך המשתנים, לתכנן את הדרך, להחליט החלטות נכונות ברגע, להגיב באופן רגוע ובטוח,  לפתור בעיות, לנהוג לפי החוקים ועוד ועוד….

כדי להפחית קצת מהלחץ ולענות לכם על שאלות שמטרידות הרבה מתבגרים עם הפרעת קשב שרוצים להתחיל ללמוד נהיגה

הזמנתי לבלוג את יניב גרינברג- מורה ותיק לנהיגה , שלימד כבר מאות תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז:

 

אז לסיכום:
לאנשים עם הפרעת קשב יש אתגרים יחודיים כשהם לומדים לנהוג ובנהיגה עצמה. לכל תלמיד/ה האתגר היחודי שלו/שלה.
מודעות לאתגרים אלו וקבלת כלים להתמודדות איתם במהלך לימוד הנהיגה יאפשרו לכם לנהוג בבטחה.
אין מה להסתיר את הפרעת הקשב שלכם או אם אתם משתמשים בטיפול תרופתי- חובה לדווח על כך בטופס הירוק אחרת תסתבכו מאד מבחינת האחריות הפלילית והביטוחית, ובינינו- דיווח אמת הוא גם חובה על פי חוק וגם נועד לשמור עליכם ועל אחרים בדרך.
חשוב שתהיה לכם מודעות לאיך משפיע עליכם באופן אישי הטיפול התרופתי במהלך הנהיגה ובכל מקרה- חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל שלכם
הרכב המומלץ והבטוח לאנשים עם הפרעת קשב הוא רכב עם גיר הילוכים אוטומטי. 
כדאי להתחיל לקחת כמה שיעורי נהיגה לפני מבחן התיאוריה כי לומדים יותר טוב "דרך הרגליים". אל תקחו יותר מדי שיעורים אם לא עברתם תיאוריה כי לא תוכלו לגשת למבחן המעשי (טסט) בלי שעברתם את המבחן התיאורטי.
חרדה מנהיגה היא חרדה נפוצה ואפשר לעזור. חשוב שתמצאו את המורה שיודע להתאים את עצמו לצרכים שלכם- סובלני, מקצועי, שיתן יחס אישי וילמד אתכם בקצב שלכם.
אין מה להתרגש מתחרות בין החברים על מספר השיעורים או מספר הטסטים- כל אחד לומד בקצב שלו 
סעו בזהירות, שמרו על עצמכם בדרכים ושתהיה לכם שנה טובה!

 

ליצירת קשר עם יניב ניתן לפנות דרך האתר: https://www.safedriver.co.il/
שלכם,
יעל

 

"הכי דחוף זה השרוכים"

"הכי דחוף זה השרוכים".

 

כך אמר לי אביתר בן ה-13 כששאלתי אותו על מה הכי חשוב לו שנעבוד יחד.

 

סביב יום העצמאות מקדישים, בעיקר בגני הילדים וגם קצת בכתה א', זמן לדבר ולעורר מודעות בנושא של עצמאות בתפקודי היומיום: להתלבש בעצמי, להתרחץ בעצמי, ללכת לישון בעצמי, לאכול בעצמי וכו'.

 

לכאורה, פעילויות של תפקודים יומיומיים ילדים אמורים ללמוד לעשות בעצמם כבר בגיל הרך ולהגיע לבית הספר כשהם כבר די עצמאיים ומסוגלים להסתדר בעצמם.  

 

בודאי בכל מה שנוגע לגוף שלהם (למשל להתרחץ, לנקות את עצמם אחרי השירותים, להתלבש ולנעול נעליים), וגם להיות מסוגלים להסתדר כשהם רעבים (לפחות להכין לעצמם כריך או שתיה).

 

אבל כשהרך מגיע לגיל ההתבגרות והוא בן 12, 13 או 15 ועדיין לא יודע לחפוף ראש, לשרוך שרוכים, לאכול עם מזלג וסכין, להכין לעצמו כריך, לחמם לעצמו אוכל או לנסוע באוטובוס- הוא בבעיה רצינית.

 

יש כאן פער משמעותי בין מה שמצופה או נדרש לבין מה שהנער/ה מסוגל/ת לעשות ובמקום שבו מופיע פער כזה בין הדרישה ליכולת- מופיעה בדרך כלל מצוקה גדולה.

 

מעבר לקושי התפקודי היומיומי הגורם לתלות במבוגר, הולך ומצטבר כאן קושי רגשי ולפעמים גם חרדה ודיכאון כשברקע חוסר ההצלחה והפער הבולט בין הנער/ה ובין בני הגיל.

 

איך מרגיש נער בן 12 שצריך שיעזרו לו לחפוף ראש כשאחיו בן השש כבר עושה את זה בעצמו כבר מזמן?

 

איך מרגיש נער בן 13 שצריך מישהו שיקשור לו את השרוכים לפני אימון בחדר הכושר?

 

איך מרגישה נערה שעד גיל 15 עדיין לא למדה לאכול עם סכין ומזלג ומעירים לה על זה לפחות פעם ביום?

 

במקרים רבים מדובר בקשיים שהם "סוחבים" מגיל צעיר- אותם ילדים שלקח המון זמן עד שלמדו (ועדיין מתקשים מאד) להתלבש בעצמם, לגרוב גרביים, לגזור במספריים, לאכול עם כפית, מזלג וסכין, לצייר, לכתוב, לארגן את החפצים שלהם…

 

ישנם מתבגרים (וגם מבוגרים)  ש"סוחבים" איתם מילדות את אותה הפרעה שקופה שנקראת "הפרעת קואורדינציה התפתחותית" או בשם החיבה (DCD (Developmental Coordination Disorder.

 

מדובר בילדים ומתבגרים בריאים, עם אינטליגנציה תקינה, המתקשים מאד ללמוד ולארגן רצפים חדשים של רעיונות ושל תנועה:

לחשוב על רעיון חדש (מה לעשות עכשיו?), לתכנן (איך אני יעשה את זה?) ולהוציא את התכנון אל הפועל (מה בדיוק לעשות עכשיו עם הגוף והמרחב ובאיזה תזמון?)

 

למתבוננים מבחוץ הם יכולים להראות כ"עצלנים", "מניפולטיבים", "מפונקים" ועוד כל מיני שמות תואר שיפוטיים להחריד,  כך שמעבר לקושי התפקודי הולך ונבנה דימוי עצמי שלילי בכל מה שקשור לתחושת המסוגלות העצמית.

 

ה"אני בפעולה" בדרך כלל מנסה ונכשל שוב ושוב עד שמהר מאד לומדים שהכי בטוח זה להימנע.

 

המצוקה סביב חוסר ההצלחה בפעולות היומיומיות הפשוטות היא גדולה ומכילה בתוכה תחושות קשות של בושה וכישלון, במיוחד בגיל ההתבגרות.

 

אל הקושי הזה בפעולות היומיומיות הפשוטות יכולים להתלוות קשיים רגשיים וחברתיים ואף חרדה ודיכאון כתחלואה נלווית.

 

ואם זה לא מספיק מחקרים מראים שכמחצית מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD סובלים גם מ DCD (במבצע 1+1).

 

אבל אפשר לעזור.

 

בטיפול בריפוי בעיסוק אפשר לקבוע עם כל אחד מה היה הכי רוצה ללמוד לעשות ולעבוד על זה!

 

בעבודה תפקודית, בסביבה הטבעית, המשלבת אסטרטגיות קוגניטיביות יחד עם למידה מוטורית והתאמה סביבתית אפשר לעזור למתבגר או למתבגרת להצליח באותן פעילויות יומיומיות שהן מובנות מאליהן לבני גילם ולהתחיל לייצר גלגל של הצלחות.

 

יחד אתי אביתר בן ה-13 למד לקשור שרוכים, סהר בן ה-15 למד לאכול עם סכין ומזלג וגיל בן ה-15 למד לטגן חביתה.

 

האור בעיניים, ה"יש!!!" הנלווה לתחושת ההצלחה – אלו שווים הכל.

 

הפרעת קואורדינציה התפתחותית אינה "נעלמת" אחרי גיל 9 (הגיל בו נגמר סל הבריאות ההתפתחותי) ובמקרים רבים "מתפתחת" וגדלה עם הילד ומדגישה את הפער בינו ובין בני גילו בשל עליית הדרישות והציפיות מהסביבה.

 

הטיפול בריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית מאפשר לעשות העברה קלה יותר מהמפגש הטיפולי לחיים עצמם: הלמידה והתרגול במטבח הביתי, בחדר האמבטיה ובחדר הפרטי מאפשרים חווייה של הצלחה והעברה לחיי היומיום בקלות רבה יותר.

 

כי לכל אחד מגיע להרגיש שהוא יכול.

שלכם,

יעל

טושים

 

"מיכל יושבת  בכתה מקדימה ולפעמים היא מציירת בשיעור. אז המורה צועקת עליה ומחרימה לה את הטושים ומחזירה לה רק בסוף השיעור."

(הדס, חברה של מיכל, תלמידת כתה ה').

מיכל היא ילדה עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מיכל מטופלת בריטלין והולכת אחר הצהריים לשיעורי הוראה מתקנת כדי לצמצם פערים.

בשביל מיכל כל יום בביה"ס הוא מאבק מחדש.

בכל יום מחדש היא יוצאת ונלחמת בקשיים הכי גדולים שלה.

היא לא תקבל ציון בתעודה על הציורים היפים והיצירתיים ולא על הרעיונות המקוריים ולא על העזרה לחברה שבכתה בהפסקה.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להתרכז בשיעור, וכשהיא מציירת זה עוזר לה להתרכז, אבל אף אחד לא שאל.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להבין, כדי לקבל ציונים טובים יותר בתעודה על הדברים שכן מקבלים עליהם ציונים, כדי להרגיש שהיא שווה.

אבל את המלחמה האמיתית של מיכל המורה לא ראתה.

המורה ראתה את הטושים והחליטה לקחת אותם למיכל ולצעוק על מיכל כי היא יכולה.

אילו רק היתה שואלת את מיכל למה היא מציירת ואיך זה עוזר לה?

אילו רק היתה שואלת את מיכל מה יכול לעזור לה להקשיב ולהשתתף בשיעור?

אילו רק היתה מנסה להיכנס לרגע לראש של מיכל ולהיות איתה ולו רק לכמה דקות בשיעור.

אילו רק היתה אומרת למיכל שהיא רואה את המאמצים שלה ואת המלחמה היומיומית שלה ושהיא פשוט גיבורה.

כי מיכל בעצמה ממש לא חושבת שהיא כזו ואם יש משהו שהמורה יכולה לעשות בשביל מיכל, שילווה את מיכל לכל החיים, זה להגיד לה את הדבר הפשוט הזה.

בשביל מיכל זה המון.

מיכל לא רוצה להפריע, מיכל רוצה לשרוד את השיעור הזה. את היום הזה. את השנה זו.

כל מי שלמד כמבוגר בלימודים על-תיכוניים כבר יודע שאין דרך אחת ללמוד ולהתרכז.

זה מצייר וזאת סורגת, זה מתעסק עם מחזיק מפתחות וזאת רק מקשיבה ולא כותבת (כי היא לא מסוגלת לעשות גם וגם אבל אחר כך כבר תצלם). אף מרצה לא מעיר ולא מחרים.

וכל עוד זה לא מפריע לאחרים ומאפשר לה השתתפות טובה יותר- אין סיבה לקחת למיכל את הטושים.

חופשת הפסח הסתימה ונותרו עוד חודשיים לסיום שנת הלימודים.

יש תלמידים, כמו מיכל, שבשבילם החזרה ללימודים זו חזרה ל"שדה קרב".

תפקידנו המבוגרים הוא לוודא שיחזרו עם פק"ל כיסים מלא ולחדש להם את האספקה לפי הצורך שלהם:

לראות את המאמץ שלהם ולהכיר בו, לתת לילד את העזרה לה הוא זקוק (ובלי לחשוב על "מה יגידו"… שיקפצו כל המצקצקים), למצוא בכל יום על מה לומר מילה טובה (ובפני הילד/ה) ואם אתם מורים או גננות- להרים טלפון להורים גם כדי לספר על משהו ממש נחמד שהילד/ה עשת/ה היום.

כי כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו ואת כל הצבעים שלו. ויש ילדים שצריכים בפק"ל שלהם גם כמה טושים.

ולקינוח, קחו במתנה את השיר המופלא של סינדי לאופר: True colors 

But I see your true colors
Shining through
I see your true colors
And that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors
True colors are beautiful
Like a rainbow

שתהיה לנו חזרה רכה לשגרה

שלכם,

יעל

 

 

מי מפחד מפסיכיאטרים?

 

כשאומרים לכם את המילה "פסיכיאטר" מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש?

פסיכיאטר זה לפסיכים? מה הקשר פסיכיאטר לקשב וריכוז?

ישנם רופאים שונים שיכולים לאבחן הפרעת קשב וריכוז: נוירולוגים, פסיכיאטרים ורופאי ילדים או משפחה שעברו הכשרה מיוחדת של משרד הבריאות.

הורים ומתבגרים רבים חוששים מאד לפנות לפסיכיאטר, הרבה בגלל דעות קדומות וחוסר ידע.

אז לכבוד כל מי שחושש לפנות לפסיכיאטר הזמנתי לכאן את ד"ר איריס כהן-יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער, מנהלת מרפאת ילדים ונוער בקופת חולים מכבי במודיעין:

אז לסיכום:
כדאי לפנות לפסיכיאטר כשיש גם קושי רגשי או התנהגותי יחד עם הפרעת הקשב
כשיש חרדה או דיכאון יחד עם הפרעת קשב הפסיכיאטרית יכולה מאד לעזור
אבחנה של הפרעת קשב וריכוז אינה פוגעת בשירות הצבאי וכדאי שהצבא יהיה מודע אם יש קושי רגשי או התנהגותי כדי לסייע בהקלות בגיוס ובהמשך טיפול במסגרת הצבא.
תודה רבה לד"ר איריס, ואני מחכה לשאלות ולתגובות שלכם: yaelwy@gmail.com
כמה מילים להורים:
ניתן לפנות לד"ר איריס כהן יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער בקופת חולים מכבי, ליעוץ ולטיפול:
לחברי מכבי: 08-9735666
מרפאה פרטית במודיעין: 08-9701109

 

 

 

 

מה עוזר לשפר תפקודים ניהוליים?

בפוסט הקודם דברנו על תפקודים ניהוליים ואיך הם משפיעים על ההתנהגות שלנו, של כולנו.

הזכרתי את העובדה שקשיים בתפקודים הניהוליים מאפיינים אנשים עם הפרעת קשב וריכוז.

חשוב במיוחד להבין שהקושי הזה הוא חלק מהפרעת הקשב וזה לא קשור בכלל לעצלנות או לחכמה או לטוב לב.

מדובר בקושי אמיתי ואפשר לטפל ולעזור.

 

בפוסט הקודם כתבתי שעייפות, רעב ומצב רוח רע מחריפים את הקושי בתפקודים הניהוליים:

אנשים עייפים ורעבים עצבניים יותר, מתוחים יותר, אימפולסיבים יותר ופחות מסוגלים לגלות גמישות ולפתור בעיות.

אנשים עייפים, רעבים או במצב רוח רע מתקשים יותר לשלוט בעצמם: מתקשים לשלוט בהתנהגות, ברגשות ובמחשבות.

זה קורה לכולם.

לכן חשוב לישון מספיק, לאכול ארוחות מסודרות ומאוזנות ולא להגיע למצב שאתם מאד רעבים.

אם יש לכם תחושות של מתח, חרדה או דיכאון אל תישארו איתן לבד. כדאי לשתף את ההורים, המורה או כל מבוגר אחר שאתם מרגישים איתו בנוח ולגשת לקבל עזרה.

זה הבסיס ועם זה מתחילים: שינה, אוכל, מצב רוח.

כשהגוף והנפש מוכנים ופנויים ללמידה אפשר ללמוד כל מיני שיטות שיעזרו לכם להתגבר על חלק מהקשיים בתפקודים הניהוליים.

החכמה בשיטות היא שלא צריך המון שיטות. מספיק שתיים או שלוש שממש עובדות לכם ועוזרות לכם וזהו.

בפוסטים הבאים נדבר על שיטות שיכולות לעזור ואם בא לכם לשתף במה הכי עוזר לכם, אשמח אם תשלחו לי ואוכל לכתוב כאן (בעילום שם כמובן) ונעזור גם לאחרים.

 

מצורף סרטון קצר, באנגלית, שמתאר מהם תפקודים ניהוליים ואיך הם משפיעים לנו על החיים:

https://youtu.be/FzjBnvH3c0Y

שלכם

יעל

 

 

 

 

 

 

 

מי מטיס את המטוס?

 

שוב לא הצלחת להגיע בזמן לכתה בבוקר

ושוב נכנסת והיית בשוק לגלות שבעוד שעה יש בוחן (מתי הודיעו עליו??)

שוב דיברת קצת יותר ממה שהתכוונת ואמרת דברים שאחר כך הצטערת עליהם

שוב אבדת את המשקפיים ושכחת לגמרי שהבטחת להוריד את הכלב

ודחית את העבודה שצריך להגיש עד לשניה האחרונה וצריך להגיש עד מחר (אחרי הארכה)

ושוב חטפת על הראש מההורים….

נשמע מוכר?

כל מה שתיארתי כאן עובר על עוד הרבה מתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז.

 

היכולת להתחיל, לגייס מאמץ, לנהל את הזמן, לזכור הוראות, לתכנן קדימה, להגיב באופן מתאים ולא מוגזם, כל אלו הן מיומנויות קוגניטיביות גבוהות ומשוכללות שנקראות "תפקודים ניהוליים".

התפקודים הניהוליים מאפשרים לבני אדם לפעול מתוך שליטה עצמית לעבר מטרה מסוימת.

הם כמו הטייס הראשי במטוס: הוא מקבל את ההחלטות ופועל מתוך שיקול דעת והתחשבות בכל הנתונים שלפניו.

אם הדרך עוברת ללא תקלות אפשר לסמוך על הטייס האוטומטי, נכון?

הטייס הראשי, כמו התפקודים הניהוליים, נכנס לשיא הפעולה כשמשהו חדש או לא צפוי קורה או כשמשהו משתבש:

כשצריך לעצור לרגע, להירגע, להתחשב בכל הנתונים, לגייס מאמץ, לזכור אירועים שקרו בעבר ולבחור את הפתרון הטוב ביותר, ואם צריך אז להיות מוכנים לגלות גמישות ולשנות.

 זהו בדיוק תפקידם של התפקודים הניהוליים: לאפשר לנו שליטה עצמית.

לתכנן קדימה, לשלוט בהתנהגות וברגש שלנו ולאפשר לנו קשרים חברתיים עם אנשים אחרים.

הרבה מאד מחקרים הראו שאצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז יש קשיים באותם תפקודים ניהוליים.

קשיים אלו הם ממש מאפיין של הפרעת הקשב, בדיוק כמו הקושי להתרכז לאורך זמן או הצורך בהרבה תנועה.

 

לכן אחד הדברים שהכי חשוב להבין  הוא שמי שיש לו קשיים בתפקודים הניהוליים הוא ממש לא "עצלן" או "חלש" או "רע" או "טיפש".
יש לו קושי וצריך לעזור לו.

 

התוצאה של הקושי הזה בתפקודים הניהוליים היא המצבים שהזכרתי קודם:

הקושי לגייס מאמץ ומוטיבציה, להתחיל משימה ולתכנן קדימה יכול להוביל לדחיית כתיבת העבודה עד לרגע האחרון ממש,

הקושי לעצור ולווסת רגשות יכול להוביל להסתבכויות עם חברים, מורים והורים,

הקושי בזיכרון העבודה יכול להוביל לכך ששכחת לגמרי מה בקשו ממך לפני רגע כמו לצאת עם הכלב או הודעות חשובות, הוראות וכל דבר שצריך לעשות איתו משהו.

 

מה עוד יכול להשפיע על התפקודים הניהוליים אצל כולם?

האזור שבו נמצאים התפקודים הניהוליים במח הוא בקדמת המח, ממש מעל המצח. המח הוא איבר שרגיש מאד לשינויים.

מצבים כמו עייפות, רעב, מתח נפשי כמו עצבנות או עצבות מאד מאד משפיעים על התפקודים הניהוליים ויכולים לגרום לנו לקושי לשלוט בעצמנו:

להיות יותר אימפולסיביים, יותר רגישים ועצבניים, פחות זוכרים מה לעשות ופחות מסוגלים להיות יצירתיים וגמישים בפתרון בעיות.

לסיכום:

תפקודים ניהוליים הם יכולות קוגניטיביות משוכללות שיש לבני אדם, המאפשרות לנו לשלוט בעצמנו.

הם כוללים את היכולות לעצור לפני שמגיבים, לתכנן, לזכור הוראות וחוקים, לשלוט ברגשות ובהתנהגות, ליזום ולהתחיל משימות ולהתמיד בהן, היכולת לבקרה עצמית ולפתרון בעיות.

אנחנו זקוקים להם במיוחד במצבים חדשים או לא שגרתיים

להרבה אנשים עם הפרעת קשב יש קשיים בתפקודים הניהוליים

עייפות, רעב ומתח נפשי משפיעים מאד על התפקודים הניהוליים אצל כולם ויכולים לגרום לקשיים בשליטה העצמית

 

אז מה אפשר לעשות?

על כך בפוסט הבא….

אהבתם? שתפו בכיף.

לשאלות ותגובות ניתן לפנות אליי: yaelwy@gmail.com או בדף הפייסבוק: החדר של יעל-ריפוי בעיסוק לילדים ונוער בסביבה הטבעית

רק מילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

 

אני זוכרת את הישיבה הראשונה בכיתה א. יועצת מנהלת סגנית והמורה. התחושה הייתה שהרגשתי כל כך קטנה ויש לי עכשיו אחרי החופש שיחה עם היועצת והמורה לא אוהבת את התחושה הזאת בכלל.

 

כהורה לילד עם הפרעת קשב, כלל לא משנה מאיזה רקע ועם איזה ניסיון אני מגיעה – כל מפגש בבית הספר מערער אותי. תמיד אני אהיה זו שמצויה תחת זכוכית מגדלת, דברי עלולים להתפרש שלא כהלכה, או לא כפי שהתכוונתי, החדירה לפרטיות שלי אינה נעימה כלל וכלל – וככל שהפורום גדול כך המבוכה מתעצמת.
נזכרת בפגישה עם פסיכולוגית (צעירה יש לציין) שיתפתי אותה בתחושה שלי שהילד מפתח חרדות, כיוון שבמקצועי מתחום בריאות הנפש דברתי בשפה מקצועית. הרגשתי שזה מאיים עליה ובמקום לנסות להבין את דברי היא אמרה שאני משליכה על הילד פחדים שלי. באותו רגע איבדתי בה אמון.

 

אני רוצה גם לספר על חוויה חיובית עם פסיכולוגית בגן, שלא פחדה להסתכל לי בעיניים, שהבינה עניין ולא ניסתה להקטין אותי. לקחה ברצינות כל דבר שאמרתי, השיחה זרמה באוירה טובה ומחוייכת. יצאתי בהרגשה מצויינת, הייתי צד בשיחה שיוויונית בגובה העיניים


אני זוכרת את הישיבה הראשונה עוד בגן, כשביקשנו עבורו גננת שי"ח.
הגננת אמרה לי לפני, "תדעי שהועדות האלה מדגישים את השלילי, את הקשיים. זה לא שאני לא רואה את החיובי אבל אם אדבר עליו לא יאשרו לנו שעות….אז אל תקחי את זה קשה….."
ולמרות שידעתי מראש, ולמרות שהבנתי, זה היה קשה…….לא יודעת אם אפשר אחרת

 

זה לא על רגל אחת… אבל כללית החוויה של רוב ימי ההורים ,במיוחד בתיכון, היתה של ללכת עם שכפ"ץ.

 

הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית בגן. היא הייתה מאוד צעירה ויהירה, הסתכלה דרכינו בהתנשאות בלי שום חמלה או חסד. חייבת להגיד שהיום התחושה שונה לחלוטין, אני מרגישה שכל צוות בית הספר איתנו, אוהבים את גור אדם מעריכים את היכולות של כולנו להתמודד עם הקושי ויודעים כמונו שרק ביחד אפשר.

 

גם אני הרגשתי קטנה ומצומקת ולא ממש הבנתי מה רוצים שאני אעשה. לא נתנו משהו מעשי, התקשרתי לקופה והתחלתי לחפש ולשאול ודי התברברתי בבירוקרטיה.

 

לפני מספר שבועות היתה לי פגישה בביה"ס שיצאתי ממנה בתחושה שעברתי אירוע טראומטי.
בפגישה ישב הצוות המוביל שכלל גם פסיכולוגית חדשה שלא מכירה אותנו. הפגישה היתה קשה. שמעתי דברים שלא היה לי מושג עליהם – אולי כי איש לא טרח לעדכן אותנו על כך למרות שהייתי בקשר עם ביה"ס. ילד שפשוט לא עושה כלום וויתר על עצמו לחלוטין בכל הנוגע להיות תלמיד.
תוך זמן קצרצר כשאני כבר עם דמעות מגודל מצוקתו של הילד הזרקור הופנה אליי עם הערות בלתי מקצועיות בעליל. מקטינות. מזלזלות. שלא לומר משפילות. כל זאת מצד הפסיכולוגית שכביכול אמורה להביא את הצד המקצועי.

העדויות הללו הם של הורים אמיתיים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הם לא חזרו משדה הקרב  ולא מפרק של "הישרדות".

החוויה המטלטלת והקשה הזו היא של הורים שבסך הכל חזרו מפגישות בבית הספר ורצו להגיע הביתה בשלום.

ואם זו התחושה שאיתה חוזרים הורים הביתה, אנחנו, כמטפלים וכצוותים חינוכיים, צריכים לחשב מסלול מחדש.

כשאנחנו, צוותים חינוכיים וטיפוליים, פוגשים הורים אנחנו חייבים לזכור:

שכל הורה אוהב את הילד שלו ועושה את הכי טוב שהוא יכול ויודע עבור הילד שלו בכל רגע נתון.

שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים חווים ביומיום שלהם תחושות של דחק, כשלון, אשמה וחרדה, יותר מהורים לילדים טיפוסיים. הספרות מלאה במחקרים המצביעים על דחק הורי מוגבר, חרדה ודכאון אצל הורים לילדים עם ADHD, והדחק הזה אינו שונה מהורים לילדים עם צרכים מיוחדים אחרים. הם לא צריכים אותנו כדי להוסיף לכל זה.

שאנחנו, אנשי המקצוע, זמניים וחולפים בחיי המשפחה.

אנחנו נכנסים להם באמצע החיים ויוצאים מהם לאחר תקופה קצרה. בתקופה הזו תפקידנו ללוות, לבנות, לחזק, לחבק ולתת כוחות להמשך הדרך.

תפקידנו כאנשי טיפול וחינוך הוא להיות עבור ההורים שותפים לדרך במסע הארוך והמפרך הזה, שנקרא החיים:

תפקידנו ללכת לצידם, לתת להם הדרכה ומידע, לעזור להם לתכנן את המסלול ולנווט בו, להיות שם איתם כשהם עייפים ומותשים ומיואשים ולהראות להם את האור בקצה הדרך.

תפקידנו להציע להם את העזרה לה הם זקוקים באותו הרגע:

לפעמים זו כוס מים, לפעמים זה חיבוק, לפעמים זו תזכורת לאיזו דרך ארוכה הם עברו עד עכשיו וכמה התקדמו בה.

לפעמים הם זקוקים רק להקשבה, לפעמים להדרכה ספציפית למי או לאן לפנות עכשיו בדרך ולפעמים הם צריכים שנגיד להם שהם הורים מספיק טובים.

מה שבטוח הוא, שהם לא צריכים שינזפו בהם, שיחלישו אותם, שישפטו אותם, שיערערו להם את הבטחון בהורות שלהם. אין לאף אחד שום זכות לעשות זאת.

האשמה ושיפוטיות מחלישות. אמפטיה וחמלה מחזקות ומאפשרות להשתמש בכוחות.

הם אלו שמפקידים בידיים שלנו את הגוף והנפש של הדבר היקר להם ביותר בעולם ואנחנו חייבים להיות שם, בשבילו ובשבילם.

"אבל הם לא משתפים פעולה….", "אבל הוא אף פעם לא מגיע עם הציוד….", "אבל בבית לא שמים לו גבולות…הם לא מתפקדים כהורים!!"

תפקידנו כאנשי מקצוע, במפגש עם ההורים, הוא לשים בצד את השיפוטיות והתסכול שלנו. בשביל זה בדיוק יש הדרכה וזה המקום לעבוד בו על התחושות הקשות שלנו כמטפלים.

אם עזרנו לילד לקרוא טוב יותר, לכתוב טוב יותר, לארגן את הציוד שלו טוב יותר ועל הדרך גרמנו להורים שלו להרגיש שהם לא מספיק טובים – עשינו יותר נזק מתועלת.

תפקידנו להשתמש בעצמנו באופן מודע ולהתייחס להורים, בדיוק כמו אל הילד, עם הרבה רגישות וחמלה:

להקשיב, להבין, לחזק, לעודד ולראות את מה שהם כן עושים, והם עושים המון. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך או השיטה אותה בחרו.

לשקף את מה שאתם רואים, כאנשי מקצוע, בלי שיפוטיות, ולהציע עזרה אמיתית ממקום מכבד ותומך, שרואה ומבין את הקושי.

אלו הורים שמתמודדים 24/7 עם הילד והקשיים שלו.

הרבה פעמים הוא לא הילד היחיד עם קשיים במשפחה, הרבה פעמים ההורה עצמו סובל מ ADHD, יחד עם חרדה ו/או דיכאון (או קושי נפשי או גופני אחר) והוא בעצמו מטופל או זקוק לטיפול, ומתמודד עם הקשיים שלו עצמו.

הלחץ המשפחתי היומיומי, הנטל הכלכלי העצום (תרופות, שיעורים פרטיים, טיפולים פרטיים, חוגים), ההתמודדות היא יומיומית ואינסופית.

מחקרים רבים מתארים את הדחק (סטרס) העצום שהורים לילדים עם ADHD חווים באופן יומיומי, את הקושי בניהול המשפחתי היומיומי, התסכול והתשישות ואת המחיר הכבד שהורים משלמים בחייהם במונחים של בריאות פיזית ונפשית, יחסים זוגיים ותפקוד עיסוקי שלהם כהורים.

ועוד לא כתבתי מילה על משפחות חד הוריות ואובדנים באמצע החיים.

הורים מותשים לא תמיד מסוגלים לזהות בעצמם את הכוחות שיש להם ולילדם.

בישיבה הקרובה, בשיחה הבאה עם הורים כולנו חייבים לזכור שזה בדיוק המקום שבו הם הכי זקוקים לנו.

זה המקום שבו אנחנו, אנשי הטיפול והחינוך, יכולים לסייע מנקודת מבט מבוססת כוחות.

במקום להאשים הורים שהם "לא מספיק" בתפקידם כהורים אנחנו מחויבים לתמוך בהם, להראות להם את נקודות החוזק ולתת מידע אמין.

הם זקוקים לנו כדי שנבין, נתמוך, נרגיע, נחזק, נראה את הטוב וניתן להם צידה להמשך הדרך.

אסור לנו לוותר על החמלה. כולנו זקוקים לה כמו אויר לנשימה.

הם צריכים שדווקא בימים הכי קשים, נחפש מתחת לבלטות סיבה לומר מילה טובה לילד שלהם ולדאוג שהם יידעו מזה-  במייל, מסרון או אפילו להרים טלפון בשביל הדבר הטוב הקטן הזה. הילד זקוק לזה וההורים שלו לא פחות.

גם הורים זקוקים למילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

ולקינוח, קחו שיר במתנה, של יהודית רביץ המופלאה: רק מילה טובה, או שתיים. לא יותר מזה.

שלכם,

יעל

 

מי שמעוניינים להרחיב את הידע המקצועי בנושא:

Corcoran, J., Schildt, B., Hochbrueckner, R. , & Abell, J. (2017). Parents of children with Attention Deficit/Hyperactivity Disrder: A Meta-Synthesis, Part I. Child Adolesc Soc Work J, 34: 281-335.

להרצאות שלי לצוותים חינוכיים וטיפוליים: http://yaelsroom.com/workshops/

אתם שואלים וד"ר אורנה עונה!

שלום לכולם,
איך התחילה שנת הלימודים שלכם?
מאז שהבלוג נפתח פנו אלינו מתבגרים עם שאלות מאד מעניינות על הפרעת קשב וריכוז.
אחת השאלות היתה מה זה ראשי תיבות ADHD ?
Attention-  באנגלית = קשב
Deficit-  באנגלית=חוסר או ליקוי
Hyperactivity-  באנגלית= פעלתנות יתר
Disorder-  באנגלית= הפרעה
כלומר, הפרעה שכוללת קושי בקשב ולפעמים גם פעלתנות יתר (קפיציות, תזזיתיות, היפר אקטיביות, מה שמתאים לכם).
יש להפרעת הקשב כל מיני מאפיינים, ואצל כל אחד שיש לו ADHD היא מתבטאת קצת אחרת.
הזמנתי היום את  ד"ר אורנה אפשטיין, שהיא רופאה מומחית בנוירולוגיה של הילד והתפתחות הילד, כדי לענות לשאלות שלכם:

 

אז מה למדנו בעצם ?
שהמח של אנשים שיש להם הפרעת קשב וריכוז (ADHD באנגלית) פשוט עובד קצת אחרת
שהרבה פעמים יש גם לאחד ההורים הפרעת קשב וריכוז
שכדאי להגיע לבדיקה של הנוירולוג/ית עם השאלונים וכל החומר שצריך מוכן (וגם כדאי לרשום לעצמכם שאלות שהייתם רוצים לשאול את הרופא/ה)
שכדאי לספר לנוירולוג/ית על עצמכם- גם מה שאתם מצליחים בו וגם מה שהכי קשה לכם
שאתם חכמים ונבונים בדיוק כמו כולם ואם קשה לכם בלימודים זה לא אומר שאתם לא יכולים להצליח בהרבה תחומים אחרים!
החשיבה המיוחדת שלכם והשונה מהאחרים יכולה להביא אתכם להמצאות ותגליות מדהימות, כמו הרבה אנשים חשובים בהסטוריה האנושית, שלכולם היתה הפרעת קשב, ביניהם: אלברט איינשטיין, ביל גייטס, מייקל פלפס, וולט דיסני ותומס אדיסון!

 

בפוסטים הבאים נארח שוב את ד"ר אורנה, ובפעם הבאה נדבר איתה על תרופות.
מחכות לשאלות החכמות שלכם!

 

כמה מילים להורים:
ניתן לפנות לד"ר אורנה אפשטיין ליעוץ ולטיפול במרפאה בנוף איילון, טל' לתיאום: 0526822881