נפלאות החמלה

מוקדש באהבה רבה לכל הגננות והמורות העושות את מלאכתן מתוך אהבה אמיתית וכנה לילדים.

הוא הגיע בכל בוקר לגן עם אחיו ואחותו.

בדרך כלל מוזנח, מלוכלך ובעיקר רעב. הסייעת שקיבלה אותם ב-7:30 כבר ידעה שאם האחות אינה מסורקת, זה אומר שהם גם לא אכלו.

הוא עלה הרבה בשיחות שלנו. מסוג הילדים שהולכים לישון איתם בלילה וקמים איתם בבוקר:

הקשיים המשפחתיים, הבעיות ההתנהגותיות, ההתנהגות ה"בריונית" בזמן ארוחת הבוקר כשהוא לוקח הרבה לעצמו ולא מתחשב בחברים, ההתפרצויות והבכי ויחד עם את החום והאהבה להם הוא כל כך זקוק ואליהם הוא כל כך מתמסר.

כל אנשי המקצוע הרלוונטים פעלו כמיטב יכולתם אולם גלגלי הבירוקרטיה איטיים הם וב-7:30 בכל בוקר פגשו שלושת האחים את הסייעת הזו המדהימה, לעתים קרובות עם בטן ריקה.

"לפני הכל", אמרתי לצוות, "הוא רעב. תנו לו לאכול- כמה שהוא צריך. תנו לראות שיש מספיק במקרר ושאם יגמר יהיה לו כמה שיצטרך. אם נשארות שאריות- תשלחו איתו הביתה. לפני הגבולות, לפני ההרגלים, לפני הישיבה במפגש, לפני אחיזת העפרון ולפני כתיבת האותיות והמספרים."

שלושת האחים התחילו לקבל מדי בוקר פרוסה עבה ל"עכשיו"  והגדולים קיבלו עוד כריך לתיק, להפסקת עשר בבית הספר. הסייעת סרקה את האחות ועשתה לה קוקיות.

אמרתי לה: "הם בחיים לא ישכחו לך את זה".

בשבילה זו רק פרוסת לחם- בשבילם זו ההוכחה שיש חמלה בעולם.

ילד צריך שיראו אותו. ילד צריך להרגיש שלמישהו אכפת ממנו באמת. אחר כך אפשר יהיה להיות פנוי לכל היתר.

באחד הימים פנתה אליי מורה ובקשה שאציץ לרגע במחברת של אחד התלמידים בכתתה:

"תראי את הכתב שלו, אין בכלל רווחים, הוא כל הזמן מבלבל בין ג' ל-ז'".

"הפנית את ההורים לאבחון  ולטיפול ?" שאלתי.

היא התחילה לספר לי על המצוקה המשפחתית, על האם החד-הורית שמתמודדת עם ילדה חולה בבית.

"הרווחה בתמונה ? " שאלתי.

"אני חושבת שכן, היועצת אמרה".

ואז היה צלצול. "זה הוא" היא לוחשת לי בזמן שכולם מוציאים את הסנדויצ'ים והוא מסתובב וניגש.

"אין לך אוכל ?" , שאלה. "תיגש לתיק שלי ותיקח לך את השקית עם הקורנפלקס".

הסתכלתי עליה עם דמעות בעינים ואמרתי לה: "זה מה שהוא צריך עכשיו. בכל בוקר כשאת באה תכיני כריך אחד לך וכריך אחד לו. לפני הרווחים, לפני האותיות לפני הכל."

אחר כך דיברנו על כיצד היא יכולה לעזור לו בכתה, אבל זה כבר סיפור אחר.

יש ילדים שהולכים לישון אתם בלילה וקמים איתם בבוקר…

לפני שנים, בתחילת דרכי, עבדתי כמרפאה בעיסוק בבי"ס לבנות.

אחת ילדות בהן טיפלתי הגיעה ממשפחה קשת יום, עם הורים אוהבים מאד אך חסרי יכולת לטפל בילדיהם.

היא היתה ילדה מקסימה עם לב זהב בכתה ג', שהבנות דחו אותה כל הזמן "כי היא מסריחה".

היא היתה מאד מוזנחת ואף ילדה לא הסכימה לשבת לידה בכיתה או לשחק איתה בגלל הכינים.

במשך שבועות ארוכים הטיפול בריפוי בעיסוק היה שתינו במקלחת עם סבון, שמפו ומסרק סמיך.

בבית הספר היו "גמ"ח בגדים ולבנים" ו- "גמ"ח מגבות" שתרמו המורות.

היינו בוחרות בגדים ולבנים ונכנסות אחר כבוד למקלחת (שדרך אגב, הותקנה שם במיוחד בשבילה ובשביל מקרים דומים).

הייתי עולה על "מדי ב'", היא היתה פושטת את "מדי א'" ושם, יחד איתי, במקלחת בית הספר, היא התרחצה לראשונה מזה מספר שבועות, החליפה תחתונים וטיפלנו בכינים. פעמיים בשבוע.

היה זה אחד הטיפולים המרגשים שחויתי כמרפאה בעיסוק.

שם במקלחת, עשינו "כרבולות" משער מלא בשמפו, ציירנו וכתבנו עם האצבע על האדים במראה, צחקנו על "מפעל הכינים" שיש לה על הראש ודמיינו מה היינו עושות אם על כל כינה היא היתה מקבלת שקל..

בסוף המקלחת נתתי לה במתנה קוקיות חדשות וסיכות והיא יצאה כולה זורחת ומאושרת.

לא היתה שם מבוכה, לא היתה שם אי נעימות. היתה שם הרבה אהבה, חמלה והנאה גדולה.

בטיפול אחר נסענו יחד ל"גמ"ח נעליים" לבחור נעליים לימי חול ולשבת. אחרי שבחרה נעליים יפיפיות (שילדה אחרת כבר מזמן שכחה..) התברברנו כהוגן בדרך חזרה לבית הספר בכבישי העיר (ומי שמכירים אותי יודעים שזה יכול לקחת הרבה זמן…).

כל הדרך פטפטנו, קשקשנו וצחקנו. זה היה טיול נהדר והזדמנות פז לשיחה, לשאול שאלות וללמוד על דברים שלא לומדים בבית הספר).

היא כבר לא היתה ה"מסריחה" והבנות חיפשו את קרבתה.

אחת המורות שהיתה ספרית בעברה עשתה לה תספורת חדשה.

בשלב מסויים היא עברה לסוג של "בית אמנה" בעיר מגוריה וכבר לא נזקקה למקלחות השבועיות שלנו. המשכנו לעבוד יחד על דברים אחרים. עם זאת, בכל בוקר קבענו שהיא מגיעה לומר לי בוקר טוב ואם אני רואה שהיא שטפה פנים, צחצחה שיניים והסתרקה היא מקבלת ממני קוקיות או סיכות במתנה. ואם לא- היא הולכת, מתארגנת ומחכה לה אצלי המתנה.

עד היום יש לי בבית את אחד מהנרתיקים של הקוקיות שנתתי לה, אז.

הנרתיק הזה תלוי אצלנו באמבטיה והיום אני מסרקת ובודקת כינים ועושה קוקיות לילדה הפרטית שלי.

הילדה המדהימה הזו, שעם כל המצוקה ועם כל הקושי התפקודי של הוריה, היתה ילדה שיודעת לקבל אהבה ויודעת לתת אהבה וזה ייאמר לזכות הוריה. היא היתה חברה טובה שתמיד עזרה לחברות, שתמיד שיחקה בהנאה ולא חששה מלנסות ולנסות עד שמצליחים.

האם לעשות לילדה מקלחת זוהי עבודתה של מרפאה בעיסוק ?

לצערי הרב אני שומעת קולות רבים, שרואים את מקצועה של המרפאה בעיסוק כעולם צר המתרכז כולו ב"מוטוריקה עדינה" או "מוטוריקה גסה" או "תחושה".

זו תפיסה צרה, רדודה וחסרת כל הבנה של מהו מטפל בכלל ומהי מרפאה בעיסוק בפרט.

במקלחת בבית הספר לא עבדתי עם הילדה המקסימה הזו על "אחיזת עפרון", לא עבדתי על "לכתוב עם רווחים בין המילים" ולא על "שיפור התפיסה החזותית".

שם במקלחת בבית הספר עבדנו יחד על "שיפור התפיסה העצמית האנושית".

וזה מה שהכי חשוב.

"אהבה וחמלה הם צורך ולא מותרות. בלעדיהם האנושות לא יכולה לשרוד" ( דאלי לאמה).

ולקינוח: המלצה על ספר, אמנם לנוער אך כל מבוגר יוכל להנות ממנו:

"הלב" מאת אדמונדו דה-אמיצ'יס. סיפורים על חמלה, גבורה, ניצחון הרוח ואהבת האדם.

יעל ויסוצקי-ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…