רק מילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

 

אני זוכרת את הישיבה הראשונה בכיתה א. יועצת מנהלת סגנית והמורה. התחושה הייתה שהרגשתי כל כך קטנה ויש לי עכשיו אחרי החופש שיחה עם היועצת והמורה לא אוהבת את התחושה הזאת בכלל.

 

כהורה לילד עם הפרעת קשב, כלל לא משנה מאיזה רקע ועם איזה ניסיון אני מגיעה – כל מפגש בבית הספר מערער אותי. תמיד אני אהיה זו שמצויה תחת זכוכית מגדלת, דברי עלולים להתפרש שלא כהלכה, או לא כפי שהתכוונתי, החדירה לפרטיות שלי אינה נעימה כלל וכלל – וככל שהפורום גדול כך המבוכה מתעצמת.
נזכרת בפגישה עם פסיכולוגית (צעירה יש לציין) שיתפתי אותה בתחושה שלי שהילד מפתח חרדות, כיוון שבמקצועי מתחום בריאות הנפש דברתי בשפה מקצועית. הרגשתי שזה מאיים עליה ובמקום לנסות להבין את דברי היא אמרה שאני משליכה על הילד פחדים שלי. באותו רגע איבדתי בה אמון.

 

אני רוצה גם לספר על חוויה חיובית עם פסיכולוגית בגן, שלא פחדה להסתכל לי בעיניים, שהבינה עניין ולא ניסתה להקטין אותי. לקחה ברצינות כל דבר שאמרתי, השיחה זרמה באוירה טובה ומחוייכת. יצאתי בהרגשה מצויינת, הייתי צד בשיחה שיוויונית בגובה העיניים


אני זוכרת את הישיבה הראשונה עוד בגן, כשביקשנו עבורו גננת שי"ח.
הגננת אמרה לי לפני, "תדעי שהועדות האלה מדגישים את השלילי, את הקשיים. זה לא שאני לא רואה את החיובי אבל אם אדבר עליו לא יאשרו לנו שעות….אז אל תקחי את זה קשה….."
ולמרות שידעתי מראש, ולמרות שהבנתי, זה היה קשה…….לא יודעת אם אפשר אחרת

 

זה לא על רגל אחת… אבל כללית החוויה של רוב ימי ההורים ,במיוחד בתיכון, היתה של ללכת עם שכפ"ץ.

 

הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית בגן. היא הייתה מאוד צעירה ויהירה, הסתכלה דרכינו בהתנשאות בלי שום חמלה או חסד. חייבת להגיד שהיום התחושה שונה לחלוטין, אני מרגישה שכל צוות בית הספר איתנו, אוהבים את גור אדם מעריכים את היכולות של כולנו להתמודד עם הקושי ויודעים כמונו שרק ביחד אפשר.

 

גם אני הרגשתי קטנה ומצומקת ולא ממש הבנתי מה רוצים שאני אעשה. לא נתנו משהו מעשי, התקשרתי לקופה והתחלתי לחפש ולשאול ודי התברברתי בבירוקרטיה.

 

לפני מספר שבועות היתה לי פגישה בביה"ס שיצאתי ממנה בתחושה שעברתי אירוע טראומטי.
בפגישה ישב הצוות המוביל שכלל גם פסיכולוגית חדשה שלא מכירה אותנו. הפגישה היתה קשה. שמעתי דברים שלא היה לי מושג עליהם – אולי כי איש לא טרח לעדכן אותנו על כך למרות שהייתי בקשר עם ביה"ס. ילד שפשוט לא עושה כלום וויתר על עצמו לחלוטין בכל הנוגע להיות תלמיד.
תוך זמן קצרצר כשאני כבר עם דמעות מגודל מצוקתו של הילד הזרקור הופנה אליי עם הערות בלתי מקצועיות בעליל. מקטינות. מזלזלות. שלא לומר משפילות. כל זאת מצד הפסיכולוגית שכביכול אמורה להביא את הצד המקצועי.

העדויות הללו הם של הורים אמיתיים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הם לא חזרו משדה הקרב  ולא מפרק של "הישרדות".

החוויה המטלטלת והקשה הזו היא של הורים שבסך הכל חזרו מפגישות בבית הספר ורצו להגיע הביתה בשלום.

ואם זו התחושה שאיתה חוזרים הורים הביתה, אנחנו, כמטפלים וכצוותים חינוכיים, צריכים לחשב מסלול מחדש.

כשאנחנו, צוותים חינוכיים וטיפוליים, פוגשים הורים אנחנו חייבים לזכור:

שכל הורה אוהב את הילד שלו ועושה את הכי טוב שהוא יכול ויודע עבור הילד שלו בכל רגע נתון.

שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים חווים ביומיום שלהם תחושות של דחק, כשלון, אשמה וחרדה, יותר מהורים לילדים טיפוסיים. הספרות מלאה במחקרים המצביעים על דחק הורי מוגבר, חרדה ודכאון אצל הורים לילדים עם ADHD, והדחק הזה אינו שונה מהורים לילדים עם צרכים מיוחדים אחרים. הם לא צריכים אותנו כדי להוסיף לכל זה.

שאנחנו, אנשי המקצוע, זמניים וחולפים בחיי המשפחה.

אנחנו נכנסים להם באמצע החיים ויוצאים מהם לאחר תקופה קצרה. בתקופה הזו תפקידנו ללוות, לבנות, לחזק, לחבק ולתת כוחות להמשך הדרך.

תפקידנו כאנשי טיפול וחינוך הוא להיות עבור ההורים שותפים לדרך במסע הארוך והמפרך הזה, שנקרא החיים:

תפקידנו ללכת לצידם, לתת להם הדרכה ומידע, לעזור להם לתכנן את המסלול ולנווט בו, להיות שם איתם כשהם עייפים ומותשים ומיואשים ולהראות להם את האור בקצה הדרך.

תפקידנו להציע להם את העזרה לה הם זקוקים באותו הרגע:

לפעמים זו כוס מים, לפעמים זה חיבוק, לפעמים זו תזכורת לאיזו דרך ארוכה הם עברו עד עכשיו וכמה התקדמו בה.

לפעמים הם זקוקים רק להקשבה, לפעמים להדרכה ספציפית למי או לאן לפנות עכשיו בדרך ולפעמים הם צריכים שנגיד להם שהם הורים מספיק טובים.

מה שבטוח הוא, שהם לא צריכים שינזפו בהם, שיחלישו אותם, שישפטו אותם, שיערערו להם את הבטחון בהורות שלהם. אין לאף אחד שום זכות לעשות זאת.

האשמה ושיפוטיות מחלישות. אמפטיה וחמלה מחזקות ומאפשרות להשתמש בכוחות.

הם אלו שמפקידים בידיים שלנו את הגוף והנפש של הדבר היקר להם ביותר בעולם ואנחנו חייבים להיות שם, בשבילו ובשבילם.

"אבל הם לא משתפים פעולה….", "אבל הוא אף פעם לא מגיע עם הציוד….", "אבל בבית לא שמים לו גבולות…הם לא מתפקדים כהורים!!"

תפקידנו כאנשי מקצוע, במפגש עם ההורים, הוא לשים בצד את השיפוטיות והתסכול שלנו. בשביל זה בדיוק יש הדרכה וזה המקום לעבוד בו על התחושות הקשות שלנו כמטפלים.

אם עזרנו לילד לקרוא טוב יותר, לכתוב טוב יותר, לארגן את הציוד שלו טוב יותר ועל הדרך גרמנו להורים שלו להרגיש שהם לא מספיק טובים – עשינו יותר נזק מתועלת.

תפקידנו להשתמש בעצמנו באופן מודע ולהתייחס להורים, בדיוק כמו אל הילד, עם הרבה רגישות וחמלה:

להקשיב, להבין, לחזק, לעודד ולראות את מה שהם כן עושים, והם עושים המון. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך או השיטה אותה בחרו.

לשקף את מה שאתם רואים, כאנשי מקצוע, בלי שיפוטיות, ולהציע עזרה אמיתית ממקום מכבד ותומך, שרואה ומבין את הקושי.

אלו הורים שמתמודדים 24/7 עם הילד והקשיים שלו.

הרבה פעמים הוא לא הילד היחיד עם קשיים במשפחה, הרבה פעמים ההורה עצמו סובל מ ADHD, יחד עם חרדה ו/או דיכאון (או קושי נפשי או גופני אחר) והוא בעצמו מטופל או זקוק לטיפול, ומתמודד עם הקשיים שלו עצמו.

הלחץ המשפחתי היומיומי, הנטל הכלכלי העצום (תרופות, שיעורים פרטיים, טיפולים פרטיים, חוגים), ההתמודדות היא יומיומית ואינסופית.

מחקרים רבים מתארים את הדחק (סטרס) העצום שהורים לילדים עם ADHD חווים באופן יומיומי, את הקושי בניהול המשפחתי היומיומי, התסכול והתשישות ואת המחיר הכבד שהורים משלמים בחייהם במונחים של בריאות פיזית ונפשית, יחסים זוגיים ותפקוד עיסוקי שלהם כהורים.

ועוד לא כתבתי מילה על משפחות חד הוריות ואובדנים באמצע החיים.

הורים מותשים לא תמיד מסוגלים לזהות בעצמם את הכוחות שיש להם ולילדם.

בישיבה הקרובה, בשיחה הבאה עם הורים כולנו חייבים לזכור שזה בדיוק המקום שבו הם הכי זקוקים לנו.

זה המקום שבו אנחנו, אנשי הטיפול והחינוך, יכולים לסייע מנקודת מבט מבוססת כוחות.

במקום להאשים הורים שהם "לא מספיק" בתפקידם כהורים אנחנו מחויבים לתמוך בהם, להראות להם את נקודות החוזק ולתת מידע אמין.

הם זקוקים לנו כדי שנבין, נתמוך, נרגיע, נחזק, נראה את הטוב וניתן להם צידה להמשך הדרך.

אסור לנו לוותר על החמלה. כולנו זקוקים לה כמו אויר לנשימה.

הם צריכים שדווקא בימים הכי קשים, נחפש מתחת לבלטות סיבה לומר מילה טובה לילד שלהם ולדאוג שהם יידעו מזה-  במייל, מסרון או אפילו להרים טלפון בשביל הדבר הטוב הקטן הזה. הילד זקוק לזה וההורים שלו לא פחות.

גם הורים זקוקים למילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

ולקינוח, קחו שיר במתנה, של יהודית רביץ המופלאה: רק מילה טובה, או שתיים. לא יותר מזה.

שלכם,

יעל

 

מי שמעוניינים להרחיב את הידע המקצועי בנושא:

Corcoran, J., Schildt, B., Hochbrueckner, R. , & Abell, J. (2017). Parents of children with Attention Deficit/Hyperactivity Disrder: A Meta-Synthesis, Part I. Child Adolesc Soc Work J, 34: 281-335.

להרצאות שלי לצוותים חינוכיים וטיפוליים: http://yaelsroom.com/workshops/

*לא דברנו עוד על אהבה

מוקדש לד"ר שגית ארבל-אלון באהבה

 

כל הזכויות שמורות ללידור ויסוצקי

כל הזכויות שמורות ללידור ויסוצקי

תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים וכשסיימתי את לימודי הריפוי בעיסוק היה לי ברור שאמשיך בתחום הילדים.

את דרכי המקצועית התחלתי בגן לילדים עם שיתוק מוחין, שם הייתי גם במהלך ההכשרה הקלינית כסטודנטית. אז, כבר בהכשרה, אמרה לי קלינאית תקשורת אחת: "איך הם אוהבים אותך". ואני אמרתי לה: "אני מאד אוהבת אותם".

מאז חלפתי בחייהם של המון ילדים (ודאי אלפים, אבל מי סופר), למדתי, השתלמתי, קראתי, חקרתי, הודרכתי, אבל אף אחד לא מלמד אותך לאהוב את המטופלים שלך.

כשאני נפגשת עם ילד בטיפול המטרה הראשונה שלי היא לאהוב אותו.

כשילד נכנס לטיפול הוא יודע שאני שמחה לפגוש אותו, שאחכה לו ואקבל אותו בכל מצב-גם כשלא ירצה, גם כשיכעס, גם כשיתפרץ, גם כשישגה, גם כשייכנס מתחת לשולחן או יתחבא מתחת לשמיכה, גם כשיזרוק חפצים, גם כשיצעק שהוא לא רוצה לראות אותי יותר.

הוא יידע שאני נמצאת כאן ועכשיו בשבילו.

וזה מה שיביא אותו לנסות.

לנסות להתמודד, לנסות להתגבר, לנסות את מה שהכי מפחיד עבורו.

הוא יודע שאהיה שם בשבילו באמת. במאה אחוז.

כולנו זקוקים לדעת שאוהבים אותנו, ששמחים שבאנו, שמכירים בערך שלנו.

הילדים שמגיעים לטיפול זקוקים לכך גם ויותר.

אותם ילדים עם בעיות התנהגות, קשיים רגשיים, לקויות למידה, קשיי תקשורת, הפרעת קשב, שלעתים קרובות מדי כועסים עליהם, גוערים בהם, לא מבינים אותם, מאשימים אותם, מעירים להם, מטיפים להם, משווים אותם לאחרים ומענישים אותם.

לפעמים קשה יותר לסביבה להראות להם אהבה.

וזה קורה לנו המון, להורים, לאנשי חינוך ומטפלים- שהתגובה שלנו לילדים שונים, על אותו מעשה, היא שונה. גם אם אפילו הכוונה היתה זהה.

יש ילדים שיותר סבלניים כלפיהם, יותר סלחנים, יותר קל לסביבה לאהוב אותם ויש כאלו שפחות. יש גם מבוגרים כאלה.

במצבים שבהם אני מוצאת את עצמי מתאמצת לאהוב ילד בטיפול ורואה שגם לאחרים (הורים, גננת, ילדים אחרים) לא קל, אני חושבת למה?

מה יש בילד הזה שזו התגובה של הסביבה כלפיו? מה הוא עושה? מה הוא יודע? מה הוא לא יודע? מה המוטיבציה שלו?

והמשימה הראשונה היא שלי: לבוא מאהבה.

אפשר לקרוא לזה אמפטיה, חמלה, הכלה, הקשבה, אך אני מרגישה שזה הרבה מעבר.

אנשים, ולא משנה גילם, מרגישים מתי באים אליהם מאהבה.

חלקכם אולי זוכרים את המורה שהכי אהבתם ביסודי? זאת שהיה לה רגש מיוחד כלפיכם? שהרגשתם שהיא פשוט רואה אתכם? כמה הייתם מוכנים להתאמץ בשבילה?

רופאה שהרגשתם שאכפת לה מכם יותר מרופאים אחרים? שהקשיבה לכם באמת, שהיתה זמינה בשבילכם ומרגיעה? שעשתה עבורכם דברים שהם מעבר לנדרש? שנתנה לכם את המבט הנכון, את המילה הנכונה, החיבוק הנכון, בזמן הנכון? בדיוק ברגע שהייתם צריכים?

את המסע המרגש והמופלא הזה אני עוברת יחד עם ילדים ומתבגרים כבר למעלה מ-13 שנה. ואם יש דבר שלמדתי כמה חשוב הוא בתהליך של טיפול, זה לאהוב את המטופלים שלך.

עם האהבה הזו אנחנו מתחילים את המסע בתהליך הטיפולי: יש עליות ומורדות, נכשלים ומצליחים ושוב מנסים, נופלים וקמים ושוב מנסים ומגלים יחד בדרך, שמה שהיה כל כך קשה וגדול ומפחיד, הוא בעצם לא כל כך נורא ושהם לגמרי יכולים.

ולקינוח המלצה חמה על ספר מקסים ומרגש על אהבה:

"סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק" מאת שלומית כהן אסיף.

מאחלת לכם חג חנוכה מלא אהבה ואור!

שלכם,

יעל

 

*"לא דברנו עוד על אהבה"/ אהוד מנור ומתי כספי

 

 

נפלאות החמלה

מוקדש באהבה רבה לכל הגננות והמורות העושות את מלאכתן מתוך אהבה אמיתית וכנה לילדים.

הוא הגיע בכל בוקר לגן עם אחיו ואחותו.

בדרך כלל מוזנח, מלוכלך ובעיקר רעב. הסייעת שקיבלה אותם ב-7:30 כבר ידעה שאם האחות אינה מסורקת, זה אומר שהם גם לא אכלו.

הוא עלה הרבה בשיחות שלנו. מסוג הילדים שהולכים לישון איתם בלילה וקמים איתם בבוקר:

הקשיים המשפחתיים, הבעיות ההתנהגותיות, ההתנהגות ה"בריונית" בזמן ארוחת הבוקר כשהוא לוקח הרבה לעצמו ולא מתחשב בחברים, ההתפרצויות והבכי ויחד עם את החום והאהבה להם הוא כל כך זקוק ואליהם הוא כל כך מתמסר.

כל אנשי המקצוע הרלוונטים פעלו כמיטב יכולתם אולם גלגלי הבירוקרטיה איטיים הם וב-7:30 בכל בוקר פגשו שלושת האחים את הסייעת הזו המדהימה, לעתים קרובות עם בטן ריקה.

"לפני הכל", אמרתי לצוות, "הוא רעב. תנו לו לאכול- כמה שהוא צריך. תנו לראות שיש מספיק במקרר ושאם יגמר יהיה לו כמה שיצטרך. אם נשארות שאריות- תשלחו איתו הביתה. לפני הגבולות, לפני ההרגלים, לפני הישיבה במפגש, לפני אחיזת העפרון ולפני כתיבת האותיות והמספרים."

שלושת האחים התחילו לקבל מדי בוקר פרוסה עבה ל"עכשיו"  והגדולים קיבלו עוד כריך לתיק, להפסקת עשר בבית הספר. הסייעת סרקה את האחות ועשתה לה קוקיות.

אמרתי לה: "הם בחיים לא ישכחו לך את זה".

בשבילה זו רק פרוסת לחם- בשבילם זו ההוכחה שיש חמלה בעולם.

ילד צריך שיראו אותו. ילד צריך להרגיש שלמישהו אכפת ממנו באמת. אחר כך אפשר יהיה להיות פנוי לכל היתר.

באחד הימים פנתה אליי מורה ובקשה שאציץ לרגע במחברת של אחד התלמידים בכתתה:

"תראי את הכתב שלו, אין בכלל רווחים, הוא כל הזמן מבלבל בין ג' ל-ז'".

"הפנית את ההורים לאבחון  ולטיפול ?" שאלתי.

היא התחילה לספר לי על המצוקה המשפחתית, על האם החד-הורית שמתמודדת עם ילדה חולה בבית.

"הרווחה בתמונה ? " שאלתי.

"אני חושבת שכן, היועצת אמרה".

ואז היה צלצול. "זה הוא" היא לוחשת לי בזמן שכולם מוציאים את הסנדויצ'ים והוא מסתובב וניגש.

"אין לך אוכל ?" , שאלה. "תיגש לתיק שלי ותיקח לך את השקית עם הקורנפלקס".

הסתכלתי עליה עם דמעות בעינים ואמרתי לה: "זה מה שהוא צריך עכשיו. בכל בוקר כשאת באה תכיני כריך אחד לך וכריך אחד לו. לפני הרווחים, לפני האותיות לפני הכל."

אחר כך דיברנו על כיצד היא יכולה לעזור לו בכתה, אבל זה כבר סיפור אחר.

יש ילדים שהולכים לישון אתם בלילה וקמים איתם בבוקר…

לפני שנים, בתחילת דרכי, עבדתי כמרפאה בעיסוק בבי"ס לבנות.

אחת ילדות בהן טיפלתי הגיעה ממשפחה קשת יום, עם הורים אוהבים מאד אך חסרי יכולת לטפל בילדיהם.

היא היתה ילדה מקסימה עם לב זהב בכתה ג', שהבנות דחו אותה כל הזמן "כי היא מסריחה".

היא היתה מאד מוזנחת ואף ילדה לא הסכימה לשבת לידה בכיתה או לשחק איתה בגלל הכינים.

במשך שבועות ארוכים הטיפול בריפוי בעיסוק היה שתינו במקלחת עם סבון, שמפו ומסרק סמיך.

בבית הספר היו "גמ"ח בגדים ולבנים" ו- "גמ"ח מגבות" שתרמו המורות.

היינו בוחרות בגדים ולבנים ונכנסות אחר כבוד למקלחת (שדרך אגב, הותקנה שם במיוחד בשבילה ובשביל מקרים דומים).

הייתי עולה על "מדי ב'", היא היתה פושטת את "מדי א'" ושם, יחד איתי, במקלחת בית הספר, היא התרחצה לראשונה מזה מספר שבועות, החליפה תחתונים וטיפלנו בכינים. פעמיים בשבוע.

היה זה אחד הטיפולים המרגשים שחויתי כמרפאה בעיסוק.

שם במקלחת, עשינו "כרבולות" משער מלא בשמפו, ציירנו וכתבנו עם האצבע על האדים במראה, צחקנו על "מפעל הכינים" שיש לה על הראש ודמיינו מה היינו עושות אם על כל כינה היא היתה מקבלת שקל..

בסוף המקלחת נתתי לה במתנה קוקיות חדשות וסיכות והיא יצאה כולה זורחת ומאושרת.

לא היתה שם מבוכה, לא היתה שם אי נעימות. היתה שם הרבה אהבה, חמלה והנאה גדולה.

בטיפול אחר נסענו יחד ל"גמ"ח נעליים" לבחור נעליים לימי חול ולשבת. אחרי שבחרה נעליים יפיפיות (שילדה אחרת כבר מזמן שכחה..) התברברנו כהוגן בדרך חזרה לבית הספר בכבישי העיר (ומי שמכירים אותי יודעים שזה יכול לקחת הרבה זמן…).

כל הדרך פטפטנו, קשקשנו וצחקנו. זה היה טיול נהדר והזדמנות פז לשיחה, לשאול שאלות וללמוד על דברים שלא לומדים בבית הספר).

היא כבר לא היתה ה"מסריחה" והבנות חיפשו את קרבתה.

אחת המורות שהיתה ספרית בעברה עשתה לה תספורת חדשה.

בשלב מסויים היא עברה לסוג של "בית אמנה" בעיר מגוריה וכבר לא נזקקה למקלחות השבועיות שלנו. המשכנו לעבוד יחד על דברים אחרים. עם זאת, בכל בוקר קבענו שהיא מגיעה לומר לי בוקר טוב ואם אני רואה שהיא שטפה פנים, צחצחה שיניים והסתרקה היא מקבלת ממני קוקיות או סיכות במתנה. ואם לא- היא הולכת, מתארגנת ומחכה לה אצלי המתנה.

עד היום יש לי בבית את אחד מהנרתיקים של הקוקיות שנתתי לה, אז.

הנרתיק הזה תלוי אצלנו באמבטיה והיום אני מסרקת ובודקת כינים ועושה קוקיות לילדה הפרטית שלי.

הילדה המדהימה הזו, שעם כל המצוקה ועם כל הקושי התפקודי של הוריה, היתה ילדה שיודעת לקבל אהבה ויודעת לתת אהבה וזה ייאמר לזכות הוריה. היא היתה חברה טובה שתמיד עזרה לחברות, שתמיד שיחקה בהנאה ולא חששה מלנסות ולנסות עד שמצליחים.

האם לעשות לילדה מקלחת זוהי עבודתה של מרפאה בעיסוק ?

לצערי הרב אני שומעת קולות רבים, שרואים את מקצועה של המרפאה בעיסוק כעולם צר המתרכז כולו ב"מוטוריקה עדינה" או "מוטוריקה גסה" או "תחושה".

זו תפיסה צרה, רדודה וחסרת כל הבנה של מהו מטפל בכלל ומהי מרפאה בעיסוק בפרט.

במקלחת בבית הספר לא עבדתי עם הילדה המקסימה הזו על "אחיזת עפרון", לא עבדתי על "לכתוב עם רווחים בין המילים" ולא על "שיפור התפיסה החזותית".

שם במקלחת בבית הספר עבדנו יחד על "שיפור התפיסה העצמית האנושית".

וזה מה שהכי חשוב.

"אהבה וחמלה הם צורך ולא מותרות. בלעדיהם האנושות לא יכולה לשרוד" ( דאלי לאמה).

ולקינוח: המלצה על ספר, אמנם לנוער אך כל מבוגר יוכל להנות ממנו:

"הלב" מאת אדמונדו דה-אמיצ'יס. סיפורים על חמלה, גבורה, ניצחון הרוח ואהבת האדם.

יעל ויסוצקי-ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…