אהבה בימי קורונה

 

כבר שבוע שכולנו בבית.

כבר היום השלישי שלא יצאנו לשום מקום,למעט גיחה קצרה לכניסה של הקניון כדי לאסוף שקית חשאית מחנות.

כבר שבוע שבו כולנו בבית, סדר היום מאד אינטנסיבי והבן הגדול שלי משתחרר היום מהבידוד הביתי (שזה דבר מוזר בפני עצמו).

בין ניהול השגרה בבית עם שלושה ילדים, לניסיון לשמור על קשר עם המטופלים שהוצאו לחופשה כפויה מהטיפול ברגע שיצאה ההנחיה לשמור על מרחק של שני מטר זה מזה, הדאגה וחוסר הודאות עושים את שלהן.

באחד הערבים התכתבתי עם חברה, שהיא גם מרפאה בעיסוק, ושתינו קיטרנו על המצב הקשה, היומן הריק מפגישות, על החשש מהחוסר בהכנסות לפרק זמן לא ידוע, הצורך להעסיק את הילדים הקטנים והגזרות החדשות שניתנות בכל ערב, ובתוך כל זה אמרתי לה ששמתי לב שאין לי רגע לעצמי וזה כל כך חסר לי.

רגע של שקט, של זמן לדבר עם חברה או פשוט לשמוע את המחשבות של עצמי. שקט.

ואז ברגע של צחוק אמרתי לה שאני אפתח לעצמי "מועדון לילה" באוטו. עם יין או בירה, קצת אורות צבעוניים , מוזיקה טובה ואייצר לעצמי קצת זמן כזה.

קצת אחרי חצות זה מה עשיתי. ירדתי לאוטו והחלטתי שמועדון הלילה שלי נפתח רשמית.

את הסרטונים שאני מצלמת שם אני מעלה בדף הפייסבוק שלי ואתם מוזמנים להיכנס ולהצטרף אליי.

אתמול ירדתי למועדון הלילה שלי קצת יותר מוקדם כי בערב עשיתי הדרכה מרחוק.

עם כל האינטנסיביות של היום הזה היה לי חשוב לקחת את הזמן לעצמי ודברתי עם חברה טובה קצת יותר משעה.

היה לנו הרבה להשלים ואלמלא הקורונה היינו נפגשות כבר השבוע.

אבל לקורונה תכניות משלה והסגר הולך ומתהדק.

המציאות החדשה הזו שמשתנה מרגע לרגע, מפחידה, מתעתעת וסופה לא נראה באופק, היא מתכון לא רע לפגיעה בחוסן הנפשי וביכולת להתמודד עם כל הדרעק הזה, ולדבר עם חברה טובה זו לגמרי תרופה מוצלחת.

אז עד שיפתחו את החיסון לקורונה לפחות ננסה לשמור על החוסן שלנו, כאנשים, כהורים, כחברה.

עם מי יעשה לכם טוב לדבר היום?

מצרפת לכם שתי מתנות:

קישור לראיון מעניין עם שרון שני גונן, מרפאה בעיסוק ופסיכותרפיסטית, על חוסן נפשי.

ועוד משהו לחיזוק המערכת החיסונית, כמו שקרא לזה שחר הורביץ מהמקום למוסיקה.

אם יש נושא שעליו הייתם רוצים שנדבר, שאכתוב לכם, משהו שיעזור להתמודדות בשגרה החדשה עם הילדים בבית-תכתבו לי ואשמח לעזור:

yaelwy@gmail.com

תהיו חזקים ותשמרו על עצמכם וביחד נעבור גם את זה 🙂

שלכם,
יעל

טושים

 

"מיכל יושבת  בכתה מקדימה ולפעמים היא מציירת בשיעור. אז המורה צועקת עליה ומחרימה לה את הטושים ומחזירה לה רק בסוף השיעור."

(הדס, חברה של מיכל, תלמידת כתה ה').

מיכל היא ילדה עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מיכל מטופלת בריטלין והולכת אחר הצהריים לשיעורי הוראה מתקנת כדי לצמצם פערים.

בשביל מיכל כל יום בביה"ס הוא מאבק מחדש.

בכל יום מחדש היא יוצאת ונלחמת בקשיים הכי גדולים שלה.

היא לא תקבל ציון בתעודה על הציורים היפים והיצירתיים ולא על הרעיונות המקוריים ולא על העזרה לחברה שבכתה בהפסקה.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להתרכז בשיעור, וכשהיא מציירת זה עוזר לה להתרכז, אבל אף אחד לא שאל.

מיכל נלחמת בשיניים כדי להבין, כדי לקבל ציונים טובים יותר בתעודה על הדברים שכן מקבלים עליהם ציונים, כדי להרגיש שהיא שווה.

אבל את המלחמה האמיתית של מיכל המורה לא ראתה.

המורה ראתה את הטושים והחליטה לקחת אותם למיכל ולצעוק על מיכל כי היא יכולה.

אילו רק היתה שואלת את מיכל למה היא מציירת ואיך זה עוזר לה?

אילו רק היתה שואלת את מיכל מה יכול לעזור לה להקשיב ולהשתתף בשיעור?

אילו רק היתה מנסה להיכנס לרגע לראש של מיכל ולהיות איתה ולו רק לכמה דקות בשיעור.

אילו רק היתה אומרת למיכל שהיא רואה את המאמצים שלה ואת המלחמה היומיומית שלה ושהיא פשוט גיבורה.

כי מיכל בעצמה ממש לא חושבת שהיא כזו ואם יש משהו שהמורה יכולה לעשות בשביל מיכל, שילווה את מיכל לכל החיים, זה להגיד לה את הדבר הפשוט הזה.

בשביל מיכל זה המון.

מיכל לא רוצה להפריע, מיכל רוצה לשרוד את השיעור הזה. את היום הזה. את השנה זו.

כל מי שלמד כמבוגר בלימודים על-תיכוניים כבר יודע שאין דרך אחת ללמוד ולהתרכז.

זה מצייר וזאת סורגת, זה מתעסק עם מחזיק מפתחות וזאת רק מקשיבה ולא כותבת (כי היא לא מסוגלת לעשות גם וגם אבל אחר כך כבר תצלם). אף מרצה לא מעיר ולא מחרים.

וכל עוד זה לא מפריע לאחרים ומאפשר לה השתתפות טובה יותר- אין סיבה לקחת למיכל את הטושים.

חופשת הפסח הסתימה ונותרו עוד חודשיים לסיום שנת הלימודים.

יש תלמידים, כמו מיכל, שבשבילם החזרה ללימודים זו חזרה ל"שדה קרב".

תפקידנו המבוגרים הוא לוודא שיחזרו עם פק"ל כיסים מלא ולחדש להם את האספקה לפי הצורך שלהם:

לראות את המאמץ שלהם ולהכיר בו, לתת לילד את העזרה לה הוא זקוק (ובלי לחשוב על "מה יגידו"… שיקפצו כל המצקצקים), למצוא בכל יום על מה לומר מילה טובה (ובפני הילד/ה) ואם אתם מורים או גננות- להרים טלפון להורים גם כדי לספר על משהו ממש נחמד שהילד/ה עשת/ה היום.

כי כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו ואת כל הצבעים שלו. ויש ילדים שצריכים בפק"ל שלהם גם כמה טושים.

ולקינוח, קחו במתנה את השיר המופלא של סינדי לאופר: True colors 

But I see your true colors
Shining through
I see your true colors
And that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors
True colors are beautiful
Like a rainbow

שתהיה לנו חזרה רכה לשגרה

שלכם,

יעל

 

 

קוראים לי אדרת ואני ילדה קצת אחרת

 "קוראים לי אדרת ואני ילדה קצת אחרת"

כתבה וסיפרה: מירב רומנו, איירה: תיקי עדרי

הפעם אני רוצה להמליץ לכם על ספר שנכתב עבור ילדים אך לא פחות גם עבורנו, המבוגרים.
גיבורת הסיפור, הילדה אדרת, מזמינה אותנו לתוך עולמה הפנימי ומראה לנו איך זה מרגיש להיות קצת אחרת ולחוות את העולם באופן שונה ממה שאחרים חווים: היא שומעת ציורים ורואה שירים וטועמת צלילים…
הרבה פעמים הילדים והמבוגרים חושבים שאדרת היא ילדה מוזרה.
בסיפור אנחנו פוגשים גם את דורון, החבר של אדרת, שהוא ילד שהילדים צוחקים עליו כי גם הוא נראה להם קצת מוזר: הוא מדבר אל עצמו וחוזר על מילים שכבר אמר.
אדרת ודורון הם ילדים שחווים את העולם באופן שונה מכל הסובבים אותם, ולמי שמתבונן מהצד הם נראים מוזרים ואחרים. אך, למזלם הגדול הם מצאו זה את זה ובקשר ביניהם יש הרבה הבנה וחמלה ורגישות.
כשמישהו נראה לנו שונה או נשמע לנו שונה מאיתנו בדרך כלל אנחנו מתרחקים והספר הזה מזמין אותנו להתקרב.
זה ספר על שונות, על רגישות, על שיפוטיות ועל המשקפות שבהן אנחנו בוחרים להתבונן על האנשים שסביבנו וכמה מקום יש לנו בלב לקבל אותם, עם השונות שלהם.
הספר המיוחד הזה מגיע כערכה, עם פנקס ועפרון, הקשורים לסיפור ואני ממליצה עליו בחום.
ניתן לרכוש אותו אצל הסופרת, מירב רומנו:  דוא"ל: meravo@012.net.il  או בדף הפייסבוק.