נפלאות החמלה

מוקדש באהבה רבה לכל הגננות והמורות העושות את מלאכתן מתוך אהבה אמיתית וכנה לילדים.

הוא הגיע בכל בוקר לגן עם אחיו ואחותו.

בדרך כלל מוזנח, מלוכלך ובעיקר רעב. הסייעת שקיבלה אותם ב-7:30 כבר ידעה שאם האחות אינה מסורקת, זה אומר שהם גם לא אכלו.

הוא עלה הרבה בשיחות שלנו. מסוג הילדים שהולכים לישון איתם בלילה וקמים איתם בבוקר:

הקשיים המשפחתיים, הבעיות ההתנהגותיות, ההתנהגות ה"בריונית" בזמן ארוחת הבוקר כשהוא לוקח הרבה לעצמו ולא מתחשב בחברים, ההתפרצויות והבכי ויחד עם את החום והאהבה להם הוא כל כך זקוק ואליהם הוא כל כך מתמסר.

כל אנשי המקצוע הרלוונטים פעלו כמיטב יכולתם אולם גלגלי הבירוקרטיה איטיים הם וב-7:30 בכל בוקר פגשו שלושת האחים את הסייעת הזו המדהימה, לעתים קרובות עם בטן ריקה.

"לפני הכל", אמרתי לצוות, "הוא רעב. תנו לו לאכול- כמה שהוא צריך. תנו לראות שיש מספיק במקרר ושאם יגמר יהיה לו כמה שיצטרך. אם נשארות שאריות- תשלחו איתו הביתה. לפני הגבולות, לפני ההרגלים, לפני הישיבה במפגש, לפני אחיזת העפרון ולפני כתיבת האותיות והמספרים."

שלושת האחים התחילו לקבל מדי בוקר פרוסה עבה ל"עכשיו"  והגדולים קיבלו עוד כריך לתיק, להפסקת עשר בבית הספר. הסייעת סרקה את האחות ועשתה לה קוקיות.

אמרתי לה: "הם בחיים לא ישכחו לך את זה".

בשבילה זו רק פרוסת לחם- בשבילם זו ההוכחה שיש חמלה בעולם.

ילד צריך שיראו אותו. ילד צריך להרגיש שלמישהו אכפת ממנו באמת. אחר כך אפשר יהיה להיות פנוי לכל היתר.

באחד הימים פנתה אליי מורה ובקשה שאציץ לרגע במחברת של אחד התלמידים בכתתה:

"תראי את הכתב שלו, אין בכלל רווחים, הוא כל הזמן מבלבל בין ג' ל-ז'".

"הפנית את ההורים לאבחון  ולטיפול ?" שאלתי.

היא התחילה לספר לי על המצוקה המשפחתית, על האם החד-הורית שמתמודדת עם ילדה חולה בבית.

"הרווחה בתמונה ? " שאלתי.

"אני חושבת שכן, היועצת אמרה".

ואז היה צלצול. "זה הוא" היא לוחשת לי בזמן שכולם מוציאים את הסנדויצ'ים והוא מסתובב וניגש.

"אין לך אוכל ?" , שאלה. "תיגש לתיק שלי ותיקח לך את השקית עם הקורנפלקס".

הסתכלתי עליה עם דמעות בעינים ואמרתי לה: "זה מה שהוא צריך עכשיו. בכל בוקר כשאת באה תכיני כריך אחד לך וכריך אחד לו. לפני הרווחים, לפני האותיות לפני הכל."

אחר כך דיברנו על כיצד היא יכולה לעזור לו בכתה, אבל זה כבר סיפור אחר.

יש ילדים שהולכים לישון אתם בלילה וקמים איתם בבוקר…

לפני שנים, בתחילת דרכי, עבדתי כמרפאה בעיסוק בבי"ס לבנות.

אחת ילדות בהן טיפלתי הגיעה ממשפחה קשת יום, עם הורים אוהבים מאד אך חסרי יכולת לטפל בילדיהם.

היא היתה ילדה מקסימה עם לב זהב בכתה ג', שהבנות דחו אותה כל הזמן "כי היא מסריחה".

היא היתה מאד מוזנחת ואף ילדה לא הסכימה לשבת לידה בכיתה או לשחק איתה בגלל הכינים.

במשך שבועות ארוכים הטיפול בריפוי בעיסוק היה שתינו במקלחת עם סבון, שמפו ומסרק סמיך.

בבית הספר היו "גמ"ח בגדים ולבנים" ו- "גמ"ח מגבות" שתרמו המורות.

היינו בוחרות בגדים ולבנים ונכנסות אחר כבוד למקלחת (שדרך אגב, הותקנה שם במיוחד בשבילה ובשביל מקרים דומים).

הייתי עולה על "מדי ב'", היא היתה פושטת את "מדי א'" ושם, יחד איתי, במקלחת בית הספר, היא התרחצה לראשונה מזה מספר שבועות, החליפה תחתונים וטיפלנו בכינים. פעמיים בשבוע.

היה זה אחד הטיפולים המרגשים שחויתי כמרפאה בעיסוק.

שם במקלחת, עשינו "כרבולות" משער מלא בשמפו, ציירנו וכתבנו עם האצבע על האדים במראה, צחקנו על "מפעל הכינים" שיש לה על הראש ודמיינו מה היינו עושות אם על כל כינה היא היתה מקבלת שקל..

בסוף המקלחת נתתי לה במתנה קוקיות חדשות וסיכות והיא יצאה כולה זורחת ומאושרת.

לא היתה שם מבוכה, לא היתה שם אי נעימות. היתה שם הרבה אהבה, חמלה והנאה גדולה.

בטיפול אחר נסענו יחד ל"גמ"ח נעליים" לבחור נעליים לימי חול ולשבת. אחרי שבחרה נעליים יפיפיות (שילדה אחרת כבר מזמן שכחה..) התברברנו כהוגן בדרך חזרה לבית הספר בכבישי העיר (ומי שמכירים אותי יודעים שזה יכול לקחת הרבה זמן…).

כל הדרך פטפטנו, קשקשנו וצחקנו. זה היה טיול נהדר והזדמנות פז לשיחה, לשאול שאלות וללמוד על דברים שלא לומדים בבית הספר).

היא כבר לא היתה ה"מסריחה" והבנות חיפשו את קרבתה.

אחת המורות שהיתה ספרית בעברה עשתה לה תספורת חדשה.

בשלב מסויים היא עברה לסוג של "בית אמנה" בעיר מגוריה וכבר לא נזקקה למקלחות השבועיות שלנו. המשכנו לעבוד יחד על דברים אחרים. עם זאת, בכל בוקר קבענו שהיא מגיעה לומר לי בוקר טוב ואם אני רואה שהיא שטפה פנים, צחצחה שיניים והסתרקה היא מקבלת ממני קוקיות או סיכות במתנה. ואם לא- היא הולכת, מתארגנת ומחכה לה אצלי המתנה.

עד היום יש לי בבית את אחד מהנרתיקים של הקוקיות שנתתי לה, אז.

הנרתיק הזה תלוי אצלנו באמבטיה והיום אני מסרקת ובודקת כינים ועושה קוקיות לילדה הפרטית שלי.

הילדה המדהימה הזו, שעם כל המצוקה ועם כל הקושי התפקודי של הוריה, היתה ילדה שיודעת לקבל אהבה ויודעת לתת אהבה וזה ייאמר לזכות הוריה. היא היתה חברה טובה שתמיד עזרה לחברות, שתמיד שיחקה בהנאה ולא חששה מלנסות ולנסות עד שמצליחים.

האם לעשות לילדה מקלחת זוהי עבודתה של מרפאה בעיסוק ?

לצערי הרב אני שומעת קולות רבים, שרואים את מקצועה של המרפאה בעיסוק כעולם צר המתרכז כולו ב"מוטוריקה עדינה" או "מוטוריקה גסה" או "תחושה".

זו תפיסה צרה, רדודה וחסרת כל הבנה של מהו מטפל בכלל ומהי מרפאה בעיסוק בפרט.

במקלחת בבית הספר לא עבדתי עם הילדה המקסימה הזו על "אחיזת עפרון", לא עבדתי על "לכתוב עם רווחים בין המילים" ולא על "שיפור התפיסה החזותית".

שם במקלחת בבית הספר עבדנו יחד על "שיפור התפיסה העצמית האנושית".

וזה מה שהכי חשוב.

"אהבה וחמלה הם צורך ולא מותרות. בלעדיהם האנושות לא יכולה לשרוד" ( דאלי לאמה).

ולקינוח: המלצה על ספר, אמנם לנוער אך כל מבוגר יוכל להנות ממנו:

"הלב" מאת אדמונדו דה-אמיצ'יס. סיפורים על חמלה, גבורה, ניצחון הרוח ואהבת האדם.

יעל ויסוצקי-ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

חלש

למורה שהחזירה את המבחן בחשבון עם "חלש" גדול ואדום ומקום לחתימת ההורים:

אז לא ענתה בכלל על רוב השאלות (אולי כי רצתה נורא לצאת להפסקה כמו כל אלו שסיימו ולגמור עם הסיוט הזה).

אז היו טעויות בתרגילים שכבר פתרה.

רק שאת החלשת אותה במו ידייך.

בהחלטות הקטנות שלך ובמחיר של מילה יש לך הכח לבנות אצלה מסוגלות עצמית או להחליש אותה יותר, להוביל אותה ללמידה או לתסכול ויאוש, להאמין בה ולחזק את האמונה שלה בעצמה או לחזק את תחושת הכשלון.

בידייך הכח ובידייך הבחירה. במחיר של מילה.

מה דעתך על האפשרות של "ראיתי שהשתדלת מאד" או "אני גאה בך שניסית" ? מה דעתך על האפשרות של להגיד לה : "את בטוחה שפתרת הכל ? תבדקי שוב, ליתר בטחון".

שתדע שאת לטובתה. שתדע שאת שם בשבילה. כל כולך בשבילה- לא בשביל התעודה, לא בשביל הציונים, לא בשביל המפקחת. בשבילה.

כשתדע שאת שם בשבילה- לא תפחד לטעות. לא תפחד לנסות.

כל כולו מבחן בחשבון של כתה ב'. לא בחינת בגרות. ה"חלש" הזה ילווה אותה עוד הרבה זמן.

בידייך הכח לתקן. עדיין לא מאוחר.

במחיר של מילה טובה, חיוך, כוס תה ושתי עוגיות. במחיר של כמה דקות מזמנך- להזמין אותה לפתור את התרגילים ולטעות ושוב לנסות ולהצליח לתקן. שתטעה בכיף- מכאן תבוא הלמידה. מכאן תצמח התחושה שאפשר לעשות טעויות ולא להיות "חלשה" , אפשר לעשות טעויות ולקבל חיבוק ולתקן.

בית הספר זה המקום שבו חייבים לעשות הכי הרבה טעויות, לא ? אם נרגיש חלשים בכל פעם שאנחנו טועים, איך נרצה לנסות שוב ? איך נדע שיש לנו הכח להצליח בפעם הבאה ?

דמייני את האפשרות, שאולי נשמעת בדיונית אבל היא לא חייבת להיות כזו:

מה אם היית מציצה במבחן שהגישה ואומרת לה " אופס, שכחת כאן כמה תרגילים, אני בטוחה שאת יודעת לפתור אותם", או "תבדקי את התרגיל הזה- נראה לי שכדאי לפתור אותו שוב" ?

Win-win. אף אחד לא היה יוצא "חלש".

איך אנחנו יודעים שאנחנו חזקים או חלשים ? כי מישהו משמעותי לנו אמר לנו. לו היינו לבד בעולם מעולם לא היינו יודעים.

היא תלמידה בכתה ב' ואת המורה.

לפניה עוד הרבה שנים בבית הספר, הרבה תרגילים בחשבון, הרבה מבחנים, הרבה הזדמנויות לטעויות והרבה הזדמנויות להצלחות.

בידייך הכח: לתת לה את הכח להאמין בעצמה, להרגיש חזקה, להרגיש בטוחה לטעות ולתקן, להרגיש מסוגלת, להרגיש שאין דבר שלא תוכל לו.

בידייך.

לפניה עוד הרים של מכשולים, התמודדויות אינסופיות עם מגבלה פיזית מורכבת, שתלווה אותה כל חייה.

הילדה הקטנה הזו היא לוחמת אמיצה מאין כמותה, שכל צעד עבורה הוא התמודדות, שהתגברה על מכשולים וניתוחים וקשיים הרבה יותר גדולים מהמבחן המטופש הזה בחשבון.

לא מגיע לה שיחלישו אותה במקום בו היא צריכה ללמוד ולהתחזק.

תני לה את הכח להרגיש שהיא יכולה- השאר כבר יבוא.

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (רבי שלמה קרליבך).

יעל ויסוצקי- ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

"תפסתי את זה ! זה אדיר ! זה פנטסטי !"

(יאיר, בן 7, מצליח לראשונה להתנדנד בעצמו בנדנדה)

גילוי נאות- מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הייתי תמיד גבוהה מכולם ומסורבלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא הניסיון שלי לקלוע צמות, אי שם בגיל 8-9. כל חברותיי כבר קלעו צמות לעצמן וזו לזו ואני לא הצלחתי לפענח את הצופן.

בסוף שבוע בקלאב הוטל טבריה 1985, קרה הנס- ישבתי יום שלם עם בובת תות (כזו עם ריח סינטטי של תות ושיער צמר ורוד, זוכרים ?) וניסיתי לקלוע צמות- כאבו לי הידיים, פזלו לי העיניים אבל בסוף זה קרה- הבובה המסכנה היתה קלועה בצמות לתפארת.

שיעורי ריקודי עם (שהיו חובה בישראל של שנות ה-80, כולל תלבושת מלאה +חותלות למורה לחינוך גופני) היו עבורי סיוט (עד היום) ולרכוב על אופניים ממש הצלחתי רק בכתה ה' לתקופה קצרה, עד ש…

לחצתי על ידית הבלם הלא נכונה (שמאל) והתנגשתי חזיתית בחומה קטנה. אאוצ". הפגישה הכואבת הסתיימה בחדר המיון. מאז לא עליתי על אופניים, עד שהגעתי לגרעין בקיבוץ.

להיות בלי אופניים בקיבוץ זה כמו להיות בעיר ללא רכב. הניסיון הזה היה קצר מאד- עליתי על האופניים, הנחתי רגל אחת על הדוושה וזה הספיק לי כדי לרדת ולהמשיך ברגל.

כך שבשעה שחברי לגרעין "שאלו" אופניים מכאן לשם וחזרה אני הייתי מכתתת רגליים בקנאה וצופה מרחוק ב Ivan, , ידידי המתנדב מדרום אפריקה, חולה הפוליו, שהיה עם רגליו הגפרוריות מדווש להנאתו ומגיע לפניי לעבודה.

במשך שנים רבות העובדה הביוגרפית הזאת הפכה לשובר הקרח הרשמי שלי עם ילדים שהגיעו אליי לטיפולים, שלרכוב על אופניים כן ידעו והסתכלו עליי בחיוך של הקלה- יש משהו שאני יודע והיא לא.

לפני כשנתיים התגברתי על הפחד ועשיתי זאת- הרמתי טלפון לשפי שמחון, מדריך רכיבה על אופניים, ונסעתי לשיעור רכיבה.

אמנם מאז לא רכבתי אבל התחושה הזו של "עשיתי את זה !" אין שווה לה בעולם !

כילדה מאד מסורבלת הייתי גרועה כמובן במשחקי כדור- זה התחיל בחוג כדורסל ("את חייבת להיות בחוג כדורסל !  את כזו גבוהה !") שלאחר שיעור אחד המדריך הסביר לאבא שלי שאני לא ממש מתאימה, שהכדור רודף אחריי ולא להיפך, אבל אחי (הצעיר ממני בשנתיים) יכול להישאר.

זה המשיך ב"מחניים" שם הייתי המחליפה הקבועה של "השבוי המדומה" ונפסלתי באופן קבוע ב"בית ושדה". למזלי היתה לי מורה נפלאה לחינוך גופני (רבקה שיבר שאותה אזכור כל חיי- אם את קוראת אני שולחת לך חיבוק ענקי) שאמרה לי בפשטות: "את לא חייבת להיות מצטיינת בקפיצה לרוחק כדי להיות אמא טובה". כל כך מרגיע המקום הזה שבו את יכולה להיות את, כמו שאת, וזה הכי בסדר בעולם.

החוויה המתקנת הגיעה לפני כארבע שנים, כשפגשתי חברה שהכירה לי את ליגת "מאמאנט"- ליגת כדורשת לאמהות. בהתחלה היססתי, פקפקתי ואז אמרתי- "יאללה, מה יש לי להפסיד ? גרועות כמוני יש בכל מקום".

הסרבול שלי הוכיח את עצמו שוב אבל הפעם היה לי מספיק הומור עצמי כדי לשחק איתו- כל צעד חדש שלמדתי במשחק השכיח ממני את הצעד הישן. דבל'ה המאמן לקח אותי לעתים קרובות כ"פרויקט אישי" עד שלמדתי את הצעד הנכון לעלייה להנחתה. האימונים הללו היו מזון לגוף ולנשמה- המון צחוק וקבלה היו שם בינינו, האמהות בקבוצה. התאמנתי בבית, התאמנתי בעבודה (כשאף אחד לא ראה) עד שנכנסה התבנית והצעדים כבר היו אוטומטיים, ובסוף הייתי שחקנית די טובה.

אז מה קרה לי אחרי 25 שנה ?

נורא רציתי, היה לי חשוב, היה לי מספיק ניסיון וביטחון להגיד- בכל אלה אני טובה ובזה אני לא וזה בסדר.

יאיר בן השבע, שהצליח להתנדנד בעצמו בגן שעשועים בחופש הגדול לפני כתה ב', עשה את זה כי היה לו חשוב, כי הוא רצה את זה מאד וכי היתה לו הסביבה הבטוחה והחופש לנסות ולנסות, להכשל, ליפול ולנסות שוב.

המקום בו אנחנו טועים, נכשלים או נופלים ויש מישהו משמעותי לנו שנמצא שם בשבילנו הוא מקום יקר וחשוב: הוא המקום בו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו ולקבל גם את החלקים שפחות מצליחים.

זהו המקום בו אנחנו יודעים שהקושי הוא רק חלק מאיתנו, הוא לא אנחנו.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לנסות שוב ולדעת שגם אם שוב ניפול- יהיה שם מישהו שיעזור לנו לקום ולנסות שוב, אם רק נרצה, וגם אם לא. לפעמים אנחנו לא.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לקחת את החופש לא להיות מושלמים, לצחוק על הטעויות שלנו עם אחרים, להיות משחקיים, ממציאים ויצירתיים אם רק לא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות.

ולקינוח ד"ר סוס:

“You have brains in your head. You have feet in your shoes. You can steer yourself any direction you choose. You're on your own. And you know what you know. And YOU are the one who'll decide where to go…”
Dr. SeussOh, the Places You'll Go!

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"/ ד"ר סוס, הוצאת כתר.

יעל ויסוצקי- ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

תרגישו בבית…

איך לבחור מרפאה בעיסוק לילד שלי ?

נגיד שמשהו בבטן מרגיש לכם ש"משהו לא בסדר" או שהגננת המליצה או שהמורה כבר לוחצת שכדאי ללכת עם הילד לטיפול בריפוי בעיסוק.

נגיד שיש לכם כבר רשימה של מרפאות בעיסוק מקופת חולים, מדפי זהב, מהאינטרנט, מחברים.

איך תדעו מי הכי מתאימה לילד שלכם ?

קחו לכם כמה נקודות למחשבה לפני שמתחילים:

1. לשאול על תעודת הכרה במעמד מטעם משרד הבריאות

זו נקודה חשובה ביותר. מקצוע הריפוי בעיסוק הוא מקצוע המעוגן בחוק מקצועות הבריאות. אדם שטוען שהוא מרפא בעיסוק ואין ברשותו תעודת הכרה במעמד של משרד הבריאות פועל בניגוד לחוק.

זו נקודה חשובה לגבי כל איש מקצוע שתפנו אליו- לשאול ולוודא שיש בידו רישיון לעסוק במקצוע מטעם גורם מוסמך.

למרפאים בעיסוק הנמצאים בהסדר עם קופות החולים יש בודאות תעודת הכרה במעמד תקפה, כיוון שזהו תנאי להתקשרות שלהם עם קופת החולים.

כדי לקבל החזרים מחברות הביטוח, במסגרת הביטוחים המשלימים, תהיו חייבים לצרף העתק תעודת הכרה במעמד של המרפאה בעיסוק, לתביעה שלכם.

ועכשיו סיפור: לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהאתרים בהם מפרסמים אנשי מקצועות טיפוליים שונים את עצמם. אין חובה לשלוח לאתר המפרסם תעודות או רישיונות רלוונטים וכך גיליתי (במקרה) מישהי שמפרסמת את עצמה כמרפאה בעיסוק כשלמעשה מעולם לא למדה את המקצוע. אותה גברת טענה שהיא עושה "ריפוי בעיסוק" לילדים ואנשים מגיעים אליה עם הילדים שלהם לטיפול.

לכן זו נקודה שלא מוותרים עליה. שרלטנים יש בלי די ולא כל אחד שמשחק עם ילדים או מצייר איתם הוא "מרפא/ה בעיסוק".

2. לשאול על ידע וניסיון מקצוע

כמו ברפואה ובפסיכולוגיה, גם מרפאים בעיסוק הם בעלי ניסיון מקצועי והכשרה בתחומים שונים:

בתחום הילדים, בתחום בריאות הנפש, בתחום האורטופדי והנוירולוגי, בתחום הגריאטריה וכו'.

מרפאים בעיסוק ממשיכים לעבור הדרכה והכשרה מקצועית מתקדמת במסגרות שונות של לימודי המשך, באוכלוסיות בהן הם מטפלים.

כשאתם מחפשים מרפא/ה בעיסוק לילד שלכם, חשוב שתבדקו איתה אם יש לה ניסיון, ידע והכשרה בתחום שבגללו הגעתם לטיפול.

לא פחות חשוב:

מקצועיות של מטפל מתבטאת גם בהכרת גבולות הידע המקצועי שלו- במה הוא יודע לטפל ובמה הוא לא וכדאי שתפנו למישהו אחר, שכן מומחה בתחום: מרפאה בעיסוק אחרת או אולי איש מקצוע מדיסציפלינה שונה.

3. לשאול אנשים שאתם סומכים עליהם

קרובים,חברים, מורים, גננות. תשאלו על הניסיון האישי או המקצועי שלהם עם המרפאה בעיסוק- על החויה האישית, הגישה לילד, הגישה להורים, התהליך שעברו, האם היו מרוצים בסוף התהליך ?

כמובן שככל ששומעים על מישהו דברים טובים כנראה שיש בהם דבר, אבל: "ברפואה כמו באהבה – אין תמיד ואין אף פעם".

אז ברשותכם אסייג את הנקודה הזו בנקודה הבאה והיא…

4. הכי חשוב: תקשיבו לבטן שלכם

רק תציצו הצצה קצרה בפורומים שונים לגבי המלצות על רופאי נשים למשל – על כל שתי ממליצות נלהבות תהיה אחת לפחות שהיתה לה חויה הפוכה לגמרי.

מדובר כאן בבני אדם המטפלים בבני אדם. מעבר לידע ולניסיון המקצועי יש כאן חיבור בין אנשים, תקשורת ואמון הנבנה עם הזמן.

כבר היו אצלי בטיפולים לאורך השנים ילדים שעם חלקם היה "משחק ילדים"- הטיפול זרם על מי מנוחות, הילדים התקדמו וכולם היו מרוצים. היו גם אחרים: שדפקו את הראש בארון וברצפה, ששרטו אותי ואת עצמם, אחד גם כיבד אותי בסטירה מצלצלת.

למתבונן מהצד זה נראה לא טוב..

אל תדאגו: לכולם שלום- כולם נשארו ועברו תהליך משמעותי.  כולם נפרדו בחיבוק גדול ועד היום באים לבקר ומתגעגעים (וגם אני).

מה היה משותף להם ?

שאהבתי אותם מעומק לבי וידעתי שאעשה בשבילם את כל מה שאני יודעת כדי לעזור להם- והם ידעו והרגישו זאת היטב.

שהיתה תקשורת פתוחה וכנה עם כל ההורים, חפה מאקסיומות של "נכון" ו"לא נכון":

היו אפשרויות, היו נסיונות, היו גם טעויות והיו גם הרבה שמחות גדולות על נצחונות קטנים.

אז אם אחרי פגישה אחת או שתיים או חמש משהו מרגיש לכם לא נכון ולא מתאים- אל תתביישו לשאול, לחשוב ביחד- אמנם המרפאה בעיסוק היא מומחית בתחומה אבל המומחים הגדולים ביותר לילד שלכם הם אתם- ההורים.

אל תבהלו אם הילדה שלכם בוכה בטיפולים או מתנגדת ולא משתפת פעולה – תנו לה ולכם ולמרפאה בעיסוק הזדמנות, ובעיקר תנו הזדמנות לתהליך.

תקשיבו לבטן שלכם או ל"אינטואיציה" : מה היא עושה כדי ליצור "חיבור" עם הילד שלי ? איך אני מרגישה ? איזו אוירה יש ? האם אני מרגישה שאנחנו נמצאים בידיים טובות ?

ואם לא הולך ? גם זה קורה. כולנו בני אנוש (זוכרים ?)

המרפאה בעיסוק יכולה להיות "תותחית על" או "מאד בסדר" ועדיין זה לא הלך- החיבור לא היה "זה",  המשפחה שלכם היתה בתקופה קשה, אתם לא הייתם פנויים, יכולות להיות הרבה סיבות התלויות בנסיבות.

זה בסדר לעצור ולנשום.

זה בסדר לעצור ולחשוב.

זה בסדר לעצור ולנסות שוב בזמן אחר, אולי במקום אחר, עם מטפל אחר:

"After all… tomorrow is another day…" (Scarlett O'Hara, “Gone with the wind”, 1939)

יעל ויסוצקי-ריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

תרגישו בבית…

ילדים-למטבח !

אחד מזכרונות הילדות הנעימים שחרוטים אצלי הם הרגעים בהם בילינו במטבח: הטעמים , הריחות, הכלים המיוחדים והציפיה למה שיצא…

בישראל של שנות ה-70 וה-80, עם ערוץ טלויזיה אחד, בילינו במטבח לא מעט. המטבח אז, ברוב הבתים אצלנו בשכונה, היה חדר סגור וקטן, ממש נחבא אל הכלים. אצלנו הוא היה לבן, אצל השכנים הוא היה בז'.

בארונות הגבוהים (אלו שצריך לטפס על השיש כדי להגיע אליהם) היו ה"אוצרות" של כל משפחה: בביתה של חברתי אחסנו שם קופסאות של קורנפלקס (אז היה זה מצרך נדיר, לא בכל בית), אצלנו אוחסנו שם חבילות ענק של צימקאו.

אחיי ואני היינו מבלים שם עם אמי שעות ארוכות- חותכים במסירות רבה ירקות מבושלים לסלט תפוחי אדמה עם מיונז ביתי, ממלאים אזני המן בפרג ותמרים, ממלאים ביצים בסלט ביצים ומיונז ביתי ועוטפים נקניקיות ל"משה בתיבה".

המסורת המשפחתית במטבח ממשיכה גם היום עם ילדיי שלי וגם בעבודתי עם ילדים אני משתמשת לא מעט בבישול:

בטיפולים בריפוי בעיסוק אנחנו מכינים יחד סלטים, פנקייקס, כדורי שוקולד, טחינה, מילקשייק, ג'לי עם פירות, עוגת ביסקויטים ואפילו תפוח אדמה.  קיימים מתכונים רבים שניתן להכין ללא אפיה ודי במיקרוגל או טוסטר ומקצף חשמלי קטן כדי להכין מאכלים שונים בבית ספר או בקליניקה שאינה בתוך בית פרטי.

ילדים שהם תלמידי בית ספר כותבים את המתכונים ומקבלים "שיעורי בית" להכין את המתכון עם ההורים (ולהביא לי לטעום בפעם הבאה !): עוגות, מרקים ואפילו סופגניות !

הילדים מגיעים לטיפול עם השקית ובה הכלים והמצרכים שהביאו מהבית, בהתרגשות עצומה ועינים נוצצות לקראת המפגש בינינו.

הבישול והאכילה המשותפים טומנים בחובם עולם מופלא של חוויות מרגשות, משותפות ואינטימיות בין הילד והמבוגר המשמעותי לו, חוויות רב חושיות של טעמים וריחות, רעשים וצבעים ומגע במרקמים שונים.

תגליות מרגשות מתרחשות בהתעסקות עם הכלים והחומרים השונים: החלבון שהופך לקצף, הסוכר שהופך לקרמל, הבצק שתופח והחמאה הנמסה במים הרותחים.

אל תפחדו מלכלוך ובלגן- מפה חד פעמית גדולה על השולחן, סינרים או בגדים שלא נורא ללכלך ותזכרו שניקיון וסדר הם חלק בלתי נפרד מהעבודה (אולי לא חלק נעים אבל מישהו צריך לעשות את זה).

העיסוק באוכל מהווה הזדמנות נפלאה ללמידה ולהעשרה של הידע על העולם:

כיצד משתמשים בכלים שונים, מה כתוב על אריזות שונות וכיצד פותחים אותן, כיצד נראים חרצנים של פירות וירקות שונים ועוד.

זו הזדמנות להעשרה של השפה עם הכרת שמותיהם של הכלים השונים והפעולות שעושים איתם: מגררים, מקלפים, קורצים, מוזגים, סוחטים, מערבלים, לשים וכו'.

זו הזדמנות ללמידה של מושגים ופעולות של מניה ומדידה: חופן, קמצוץ, קורט, חצי כוס, 100 גרם, 1 קילוגרם, 500 מיליליטר, 2 כפות ורבע ועוד.

זו הזדמנות ללמוד על תהליכים- באיזה סדר כדאי לפעול, מה עושים לפני מה, מה לוקח הרבה זמן ומה מעט, כיצד מגיבים חומרים בתנאים שונים (לדוגמא חמאה מומסת על מחבת, חלבון ביצה מוקצף, קרטיב ביתי שקופא, ג'לי שהופך מנוזל למוצק) ועוד.

בעידן שבו ניתן למצוא במקפיאים ועל המדפים בסופר מרקים, בצק שמרים, שניצלים וירקות לקוסקוס שמוכנים תוך 4-12 דקות ילדים לא תמיד רואים תהליכים ומתנסים בהם,  כי למי יש זמן ?

אז תפרגנו לעצמכם זמן עם הילדים במטבח-  משהו טוב (גדול או קטן) בטוח יצא משם.

זו ההזדמנות שלכם להיות ביחד בחוויה שיש בה הרבה אהבה ונחמה.

ולקינוח, המלצות שלי לספרי בישול עם ילדים:

"ילדים מבשלים"/רות סירקיס: אחד הספרים הותיקים, המוכרים והאהובים ביותר בארץ. אמנם יש בו מתכונים מעט מיושנים אך יש איורים יפים וברורים המסבירים היטב את תהליך ההכנה ובעיקר כי יש לי סימפטיה מיוחדת לספרים ישנים. לאחרונה יצא בהוצאה מחודשת.

"אפיה זה משחק ילדים"/קרין גורן: אני "מכורה" למתכונים שלה. פשוטים וטעימים ותמיד יוצא מעולה וסוחט מחמאות. יש צילומים שמסבירים יפה את תהליך ההכנה וגם DVD עם הדגמה של מתכונים נבחרים, ואפילו מקום לרשום הערות ומתכונים פרטיים.

"ספר הבישול של ילדי כל העולם"/אנג'לה וילקס ופיונה ואט: ספר מיוחד ובו מתכונים מכל העולם. יש צילומים מרהיבים של חומרי גלם שאינם בהכרח מוכרים כאן בישראל, קצת מידע על הנהוג לאכול במדינות שונות ואיורים המסבירים את תהליך ההכנה.

"פיצהפיתה"/דנית סלומון: ספר צבעוני ומרהיב, בראשיתו רשימה של חומרי גלם וכלים שונים ומה עושים איתם, שדרוגים מקוריים למתכונים מוכרים וגם חידושים מפתיעים.

יעל ויסוצקי- ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

תרגישו בבית…

שלח לי שקט בקופסא…

מוקדש למשפחתי וחבריי היקרים בבאר שבע ולהבים, שצמודים לממ"דים בימים האחרונים ולכל המשפחות שמנסות, עם כל המציאות המטורפת הזו, למצוא קצת שקט.

בין אזעקה לאזעקה, ברגעים הרגועים יותר ובשהיה הממושכת בממ"ד, הנה כמה רעיונות להעביר את הזמן בבית ולעשות משהו נחמד עם מי שאוהבים:

"מאסטר שף משפחה":

אפשר להכין יחד מתכונים קלים, עם מעט מרכיבים, ללא צורך בתנור  (יש בפייסבוק של קרין גורן רעיונות מקסימים- מומלץ בחום להכנס ולהציץ). בישול משותף זו תמיד הזדמנות נפלאה להתקרב, לחוש, לטעום, לגעת, לתכנן, ליצור, להנות ביחד, להשתמש בחומרים וכלים שונים, הזדמנות לקרוא (מתכון) ולכתוב (שלט למסעדת הבית, תפריט היום וכו').

אפשר ליצור אריזה או כלי להגשה מקושטים מכלים חד פעמיים וניירות צבעוניים וכמובן לשתף גדולים וקטנים, כל אחד לפי יכולתו, והתוצאה- יאמי !

"שבט אינדיאנים גם יחד":

מכינים אוהלים משמיכות וכריות (באמצע הסלון או בממ"ד), מכינים כתרים של אינדיאנים (רצועות בריסטול, עיתונים, נוצות), שרשראות (חוטים, קשיות גזורות, חרוזים), חץ וקשת (מקל של צ'ופסטיק או עפרונות ובקצה נוצה או חתיכת עיתון גזורה וקולב שעליו מתוחה רצועת גומי תחתונים), קצת איפור אינדיאני (פסים על הפנים משאריות איפור), ממציאים לכל אחד שם "אינדיאני" בהתאם לתכונות אופי או מראה (וגם כותבים את השמות על שלט ליד האוהל), אפשר גם להמציא "ריקוד גשם" ולרקוד עם שירים שאוהבים !

נהנים מהיצירה, עובדים עם כלים וחומרים שונים, משחילים, גוזרים, מדביקים, מהדקים, קושרים, כותבים וכמובן מצלמים !

קומיקס "סלבס":

מחפשים בעיתון צילומים של אנשים מפורסמים (מהפוליטיקה, זמרים, דוגמנים, ספורטאים וכו')  או סתם פרסומות, מוסיפים לפרצופים בעזרת טושים וצבעים תוספות מצחיקות כגון שפם, משקפיים, קרניים, זקן, זנבות וכל מה שתרצו. אפשר להוסיף גם "בלון" של קומיקס ולכתוב מה הם אומרים.

אם רוצים אפשר לעשות מזה פוסטר שלם, אם רוצים אפשר להשאיר בעיתון וכמובן לא לשכוח- לצלם ולשלוח !

תאטרון בובות-סיפור:

ראשית בוחרים סיפור שמאד אוהבים.

אחר כך מציירים את הדמויות או מדפיסים דמויות מהמחשב.

צובעים וגוזרים ומצמידים למקלות ארטיק או סכו"ם חד-פעמי (עם סלוטייפ) או אפילו הופכים לבובות אצבע  אם מדביקים מאחור "טבעת" מנייר.

ומה שנשאר הוא להכין שלט יפה להצגה עם שם ההצגה ושמות השחקנים. אפשר להפוך את ההצגה לסרטון אם מצלמים ושולחים לחברים בפייסבוק או בyoutube כדי שגם להם לא יהיה משעמם…

פיסול מחפצים:

מכירים את חנוך פיבן ? זוכרים את היצירות המקסימות שלו מכל מיני דברים שיש בבית ?

גם אתם יכולים !

תחפשו בבית חפצים שונים: מפתחות, כלים, פירות, ירקות, חלקים של משחקים, פקקים, סוללות ועוד ועוד ותוכלו ליצור דמויות משלכם, כיד הדמיון !

הנה הקישור לאתר של חנוך פיבן, לקצת השראה:

http://www.pivenworld.com/hebreu/hanoch-piven-illustrations

יצרתם ? פיסלתם ? בישלתם ? צילמתם ? מוזמנים לשלוח לפייסבוק שלי, מבטיחה להעביר הלאה !

שבת שלום לכולם, שיהיה שקט ובעיקר בטוח.

ממני באהבה, יעל

החינוך הוא הדרך. המיצ"ב הוא המטרה ?

image"החינוך הוא הדרך. האדם הוא המטרה" . האמרה היפה הזו מיוחסת לא.ד. גורדון, שנפטר ב- 1922.

מאז 1922 עברו שנים רבות, העולם אינו אותו עולם: כולנו מהירים יותר, יודעים יותר, חכמים יותר, הכל בהישג היד וכמעט מיד.

האמנם ?

מערכת החינוך התפתחה ושודרגה מאד מאז 1922: הכיתות חכמות, הלוחות חכמים, אפילו המחברות חכמות.

האמנם ?

מבחני המיצ"ב, אליהם מתכוננים התלמידים כל השנה הפכו, לצערי, למטרה בפני עצמה ולעתים קרובות מדי נשכחת גם הדרך.

נשכח גם האדם הקטן, בן 7 או 11, האוחז ברעדה בעיפרון וכולו מתוח ונפחד.

מבחן המיצ"ב.

כולנו ראינו את המספרים שניסו במערכת החינוך להסתיר. המספרים שמספרים לנו המון (100 עמודים לכל בית ספר !) ושום דבר בעת ובעונה אחת, כי בסופו של יום לא נדע לעולם מה עבר בראשם של יובל, יונתן או דניאלה.

לעולם לא נדע מה הם באמת רצו לומר, לכתוב, לחשוב, מה הם רצו שנדע ונרגיש, מה הם באמת למדו. כלומר, נדע את כל זה רק אם זה התאים להוראות המיצ"ב.

את גלעד אני מכירה מאז שהוא תלמיד כתה א' וכיום הוא תלמיד בכתה ב'. יש לו מורה מקסימה ומיוחדת שאוהבת אותו מאד, גם הוא אוהב אותה. מאד.

כמו תלמידים רבים, בבית הספר שלו כבר התחילו להתאמן ולהתכונן לקראת המיצ"ב.

גלעד קיבל משימה בכתב: לכתוב סיפור על פי שתי תמונות שלפניו. גלעד ישב מול התמונות והדף הריק. התמונות סיפרו לו סיפור די עצוב ומייאש על ילד שחבריו צוחקים לו בשל הישגיו בלימודים. כך הראו התמונות.

גלעד מאד רצה סוף טוב עבור הילד הזה שבתמונה. אולי גלעד רצה סוף טוב עבור עצמו.

לאחר שכתב את מה שרואים בתמונות, הוסיף גלעד את מה שלא רואים בתמונות: את מה שקרה אחר כך, אחר הצהריים, כשהילדים שבתמונות נפגשו.

היה לו לגלעד כל כך חשוב לכתוב, שידעו שהסוף בעצם היה טוב.

גלעד ישב מול הדף, חשב, התלבט, בחר את המילים בקפידה, תיקן ומחק ושוב כתב, התרגש עם הדמויות ורקם סיפור של ממש, מתוך נפשו וכאביו.

היה לו חשוב לגלעד שיגמר בטוב. הוא ממש רצה סוף טוב.

אבל הסיפור לא נגמר כל כך טוב.

המורה קראה ואמרה: "זה לא טוב. תמחוק את כל החלק הזה. זאת לא ההוראה ולא רואים את זה בתמונות".

העלבון טיפס לגלעד בגרון. הוא כל כך התאמץ, גם בשבילה, וכתב סיפור כל כך יפה עם סוף ממש טוב.

גלעד אמר שלא יכתוב עוד סיפורים לעולם.

אני יודעת שהמורה של גלעד היא מורה מצוינת ואישה טובה. אני יודעת שהיא עובדת קשה, בוקר וערב ושהשכר שלה מביש. אני יודעת שהיא עושה ככל יכולתה כדי לעמוד בציפיות של המערכת בה היא עובדת. אני יודעת שהיא מאד מאד רוצה שגלעד יצליח במיצ"ב, שכל הכתה שלה תצליח.

אני יודעת שגם היא היתה רוצה אחרת.

גלעד אולי באמת יצליח וביה"ס שלו אולי יקבל ציונים גבוהים וכולם יהיו גאים ומאושרים כשיתפרסמו בשנה הבאה.

אבל משהו כאן הלך לאיבוד.

בדרך למיצ"ב נמחקה חדוות היצירה, ההתרגשות שבסיפור, החשיבה המקורית והביטוי העצמי.

אולי המטרה של המיצ"ב היא טובה וראויה- לבדוק, לבקר ובעיקר לשפר.

אבל, בדרך, בשם החינוך, מפספסים את המטרה.

ולקינוח, אלברט איינשטיין המופלא, שתמיד נשאר רלוונטי, לא משנה כמה זמן חולף:

"זה ממש פלא ששיטות ההוראה המודרניות עדיין לא החניקו לחלוטין את חדוות החקירה. זוהי טעות חמורה להניח שניתן לקדם את ההנאה מהתבוננות ובדיקה באמצעים של כפייה וחובה."