על החלון ישבתי וזכרון כתבתי-חלק ב'

באחד הפורומים באינטרנט, כתבה אמא לילדה בכתה א' כי המורה מצפה מילדתה להעתיק מילים בכתב, מילים שטרם למדה לקרוא, רק כדי "לתרגל את האותיות".

ילדים בכתה א' מצופים לצייר את אותה אות בשורה עשרות פעמים ומתוך זה ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לעבור על "קווקווים" ומתוך זה אולי ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לכתוב גם אם אינם מבינים את מה שהם כותבים ומתוך זה להבין משהו על כתיבה.

האם ניתן לצפות מילד לכתוב נכון וברור אם לא מצפים ממנו לחזור אל הטקסט ולקרוא אותו ?

נתחיל עם העובדה שילדים יודעים על כתיבה הרבה לפני שהם לומדים לכתוב באופן פורמלי, כך שלא נכון להתייחס אליהם כאל "טבולה ראסה" כשמתחילים ללמד אותם באופן פורמלי בכתה א'.

ילדים לומדים על כתיבה מהרגע שהם אוחזים בכלי כתיבה ועד לאוניברסיטה, ועלינו המבוגרים להתייחס אליהם כאל בעלי ידע.

מגיל צעיר מאד, אם רק מאפשרים להם, ילדים מתנסים בכתיבה ומנסים למצוא היגיון בשפה הכתובה (אם יש לכם ילדים קטנים, אפילו בני שנתיים, תנסו לתת להם לכתוב ותראו).

תהליך ההתפתחות של הכתיבה אצל ילדים דומה לתהליך התפתחות הכתב האנושי, רק שזה לקח לאנושות כ-6000 שנה.

שחיה לומדים רק בתוך המים. לרכוב על אופניים לומדים רק על האופניים.

כתיבה נלמדת מתוך העיסוק בכתיבה עצמה.

בתהליך לימוד הכתיבה בבית הספר ובבית יש לאפשר לילדים הזדמנויות רבות לעסוק בכתיבה ולא רק במרחב המצומצם של המחברת או החוברת אלא גם במרחבים ובהקשרים אחרים.

למרחב ולהקשר יש השפעה מכרעת על אופי הכתיבה ואיכותה: כתיבה של שלטים, רישום בפנקסים, כתיבת מודעות, פרסומים, מכתבי תודה, כרטיסי ברכה וכתיבה על הלוח.

כדי שילדים יכתבו בהנאה ובמומחיות עלינו "לפרוץ" את גבולות שורת החוברת ושורות המחברת ולאפשר לילדים להתנסות בכתיבה במרחבים שונים, הדורשים התארגנות מרחבית מתאימה: פתקים קטנים ומדבקות, שלטים ענקיים, פנקסים ומעטפות, ניירות מכתבים וכרטיסי ברכה וכן, גם מחברות. "חכמות" ו"טפשות". אך לא רק.

כל אלו יכולים לזמן הזדמנויות יקרות מפז להתנסויות מגוונות וחשובות בכתיבה משמעותית ולפתוח את הנושא לדיון.

וזו נקודה מכרעת בעיני.

כמעט ולא מתקיים דיון סביב הכתיבה בכתה.

בכתה א' אין כמעט בכלל כתיבה חופשית. יש "נכון" או "שגוי" ובעיקר, בתחושה שלי, מירוץ אחר סיום החוברת.

בעיני יש כאן פספוס אדיר.

במרחב הכתתי הציבורי יכולה להיות במה שמעוררת חשיבה ומעוררת שאלות שמתוכן תבוא הלמידה המשמעותית ביותר.

כשנותנים לילדים להתנסות ב"כתיבה ציבורית" בכתה על הלוח או בקבוצה ומאפשרים דיון, שאלות וויכוח -מתקיימת למידה אמיתית, עליה "מנצח" המבוגר שיודע (המורה).

מתעוררת ההזדמנות לחשוב על המשמעות ולא על "ציור האותיות" ומתעוררות השאלות: "למה כותבים כך ולא כך ?"

כשמלמדים מדעים מדברים בשפה של שאלות והשערות: שואלים שאלות, מניחים הנחות על סמך ידע קודם, משערים, עורכים ניסויים, "משחקים" עם ההשערות- מאששים או מפריכים אותן ומגיעים למסקנות.

הנחת היסוד היא כי למידה משמעותית מתרחשת מתוך השאלה, מתוך הפעולה ומתוך הדיון הקבוצתי בכתה.

מדוע לא להתייחס כך לכתיבה ?

תפקידנו, ההורים, המורים והמטפלים, להביא את הילדים לחקור ולשאול ולהוביל אותם בדרך של חשיבה אל המוסכמה.

המשך יבוא…

מאמר במתנה כחומר למחשבה :

http://www-personal.umich.edu/~sbneuman/pdf/nisfornonsense.pdf

ותודה לחנה זלצר על ההשראה !

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

 

"קשה כל כך להתיידד איתך" / ריצ'ארד לאבוי

אם תשאלו הורים וילדים עם קשיי למידה מה הכי מפריע להם או מדאיג אותם ?

יותר מהקשיים בחשבון, יותר מהקשיים בקריאה ובכתיבה, הורים וילדים רבים מספרים על דאגה וחרדה הנוגעות לקשיים החברתיים:

הם מספרים על תחושה קשה של בדידות, על חוסר הבנה של מצבים חברתיים המוביל להסתבכויות, על נידוי חברתי, על קושי ביצירה של קשרים חברותיים משמעותיים ארוכי טווח ועוד.

לעתים קרובות, ילדים עם ליקויי למידה ו/או הפרעת קשב וריכוז, סובלים מקשיים בתפקוד החברתי שלהם.

כמובן שישנם ילדים רבים עם לקויות למידה ו/או הפרעת קשב שיש להם כישורים חברתיים מצויינים. בזכות כישורים אלה הם מצליחים להתמודד בילדותם ויוכלו להצליח בהמשך בבגרותם:

היכולת להביע אמפטיה, להפגין רגישות לצרכים של האחר, להצטרף לחבורה, ליזום, להנהיג, לשמור על קשרים ולטפח אותם, לפתור סכסוכים ועוד.

בספרו "קשה כל כך להתיידד איתך" (הוצאת אמציה), מתאר ריק לאבוי את ההשפעה של ליקויי הלמידה על התפתחותם של כישורים חברתיים ונותן כלים מעשיים להורים ולמורים כיצד לסייע לילדים המתקשים לתפקד בשדה החברתי.

הוא מתייחס באופן מיוחד גם לאחים של ילדים עם ליקויי למידה- אוכלוסיה שלעתים קרובות נזנחת ואינה מקבלת התייחסות.

ריק לאבוי שזר בספר הזה הרבה אמפתיה, חמלה ואהבה לילדים הסובלים מקשיים חברתיים ולמבוגרים המטפלים בהם.

ולקינוח: "כשהאסימונים נגמרים" הרצאתו של ריצ'ארד לאבוי

http://www.youtube.com/watch?v=HuR_8Q6lyG8

ההרצאה, באנגלית עם תרגום לעברית, מומלצת בחום לכל מי שמטפל בילדים, מלמד ילדים, אוהב ילדים ורוצה לעזור להם: במיוחד לילדים עם קשיי למידה אך לא רק להם. צפיה נעימה !

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

קסם בקצות האצבעות

אחד הדברים המופלאים מעשה ידי אדם בעיני זו סריגה- לוקחים חוט, מסרגה או שתיים והנה יוצרים עולם ומלואו. יש מאין.

מה יש בעיסוק הזה עם החוטים שגורם לכזו הנאה צרופה- ללב היוצר וללב המקבל ?

בכל התרבויות, בכל התקופות, לבד ובחברותא, ישבו נשים (בעיקר) וסרגו. יש בסריגה משהו משפחתי, בין-דורי, חם, מלטף, מחבק, רך ואוהב.

סריגה באה מאהבה.

אמי לימדה אותי לסרוג כשהייתי בת 5 והייתי חולה בבית. אז, בין "רגע עם דודלי" ו"שכונת חיים" בשחור לבן למדתי לסרוג בצמר ירוק עם שתי מסרגות. כמובן שגם אחי, שראה אותי סורגת, קינא ורצה ללמוד גם. היום מסתובב בחיל האויר רב סרן שיודע לסרוג….

מאז סרגתי צעיפים לבובות ולעצמי, אפודה אחת לברבי ולא נשכח את הניסיון האמיץ והאומלל לסרוג סוודר ללידור (שסופו היה שמיכה נעימה לפויה החתולה זצ"ל).

עשיתי לכם חשק ? גם אתם יכולים !

הנה סרטון קל ופשוט המדגים כיצד לסרוג באצבעות- אם אני הצלחתי כל אחד יכול, ילדים מגיל 5-6 ילמדו בקלות רבה:

http://www.youtube.com/watch?v=t3LKAlDz9ig

בחיפושיי אחר צמר באיזור מודיעין הכרתי את אלונה ארובס.

אלונה המקסימה , סורגת בחסד, מנהלת את פורום "סריגה" בתפוז ויש לה גם בלוג משגע העוסק כולו בסריגה. אם עברתם בקיץ ברחוב רוטשילד בתל אביב וראיתם עצים סרוגים, אז תדעו שהם פרי יצירתה ועוד כמה שותפות. מסתבר שסורגים עצים בכל העולם, הרבה לפני שפרה ב"אח הגדול".

הנה הקישור לבלוג של אלונה ותמסרו לה ד"ש ממני:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/UserBlog.aspx?foldername=alonaarobas&skip=1

ולקינוח:

איך אפשר בלי ספר שמחמם את הלב ?

"סבתא סורגת" מאת אורי אורלב:

"סַבתא זֶקֵנָה זקנה זקנה

לא הֵביאָה סַל, לא מִזוודָה עם בּגָדים

רַק זוּג מַסרֵגות וּמַקֵל נְדוּדִים.

עברה בעיר, לא מצאה דירה,

אז ישבה בשדה על אבן קרה.

וסרגה לעצמה נעלי בית יפות

בשביל רגליה העייפות…"

ספר שהקסים אותי בילדותי וגם ילדיי הקשיבו לו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב….

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעיתwww.yaelsroom.comובפייסבוק : http://www.facebook.com/YaelsRoomתרגישו בבית…

חוג "הכנה לכתה א' "- למה זה טוב ומי בכלל צריך את זה ?

בכל שנה בחורף, עם הרישום לבתי הספר, זה מתחיל…

לאט לאט מתחילה לחלחל תחושת הלחץ והחרדה בפופיק של הורים רבים סביב הדבר שנראה כמאיים מכל: כתה א' !

רובנו מדחיקים את החרדה הקלה שאחזה בנו וחוזרים לעיסוקינו היומיומיים..

ואז !

ביום שישי בבוקר, ללא התראה מוקדמת, עם הקפה ותוך כדי דפדוף תמים ובלתי מזיק במקומון או גלישה שגרתית ברשת, הם מופיעים שם בגדול- הפרסומים של המכונים השונים לחוגי הכנה לכתה א' :

"האם ילדך מוכן לכתה א' ???",

"לכל מי שרוצה להגיע רגוע ומוכן לכתה א'…"

"הכנה איכותית ומקצועית לכתה א' חשובה כדי לאפשר לילדך להגיע לביה"ס עם הידע הנדרש- ומתוך תחושת בטחון ומסוגלות לקראת נקודת הזינוק החשובה בחייו!"

הזיעה הקרה כבר מורגשת , מלווה בדפיקות לב מואצות וביובש בפה :

אלוהים שישמור ! כתה א' ! זה אוטוטו ! הילד מוכן ?? אנחנו מוכנים ? ? אמאל'ה !!!!!!

הרשומה הזו מוקדשת לכל ההורים העולים לכתה א'…

לא חייבים ללכת לחוג הכנה לכתה א'.

כולנו הלכנו לכתה א' בלי לקבל "תעודת הסמכה" של מכון זה או אחר ולמרבה הפלא- רובנו  גם עלה לכתה ב' וסיים לפחות את ביה"ס היסודי. רובנו הגדול.

ילדים ללא קשיים ובשלים רגשית מתכוננים מספיק לכתה א' בגן חובה (ועוד הרבה לפני כן).

לצערי, במקרים רבים גן חובה נראה כבר מזמן כמו התחלת כתה א':

רבים המקרים בהם הלחץ של "מה יהיה בכתה א'" מופעל על ילדים עוד מגן טרום חובה ואז במקום לעשות מה שצריך לעשות בגן -לשחק, ללמוד להשתמש בכלים וחומרים, לרכוש מיומנויות חברתיות והרגלים, הדגש בגן הוא על זיהוי אותיות, עיצוב מספרים וכו'.
אני שומעת על לא מעט מקרים שבהם הגננת מלחיצה, הילדים מתוסכלים וההורים לחוצים כי נדרשים מהם כישורים ומיומנויות שאינם תואמים את השלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
כך ילדים מגיעים לכתה א', שבעים עד כדי בחילה מחוברות ודפי עבודה משעממים , ובמקום להגיע עם סקרנות ללמידה מתקבלת תוצאה הפוכה.

חוג הכנה לא' אינו נחוץ לכל ילדי ישראל. זהו חוג חיוני וחשוב לילדים שיש סיבה מספיק טובה לאפשר להם לתרגל מיומנויות שונות, בקבוצה קטנה ותומכת, כהמשך של טיפול פרטני עם ליווי של אנשי מקצוע.

החרדה של ההורים והלחץ הסביבתי מביאים למצב שבו הורים לילדים מפותחים, נבונים, בעלי מיומנויות תקינות, נלחצים מזה שללא חוג הילד לא יהיה מוכן לכתה א'.

הידע אינו נחלתם הבלעדית של אנשי המקצוע השונים אלא גם מצוי בידיהם של הגננות וההורים.

ההורים והגננות הם אלו אנשי המקצוע הראויים והטובים ביותר להכין את הילד לכתה א'.

הם הראשונים לזהות כישורים, לזהות קשיים, ללמד הרגלים ומיומנויות.

ילד בגן חובה שעדיין מלבישים אותו למשל, שנרדם עם מוצץ או טיטול, שאין לו תפקידים, שמתקשה להתמודד עם תסכולים, שלא מסוגל להפסיד במשחק- לא יעזור לו שום חוג הכנה לא' .

אילו מיומנויות שלומדים ומתנסים בהן יומיום, בגן ובבית.

גננות מקצועיות והורים אחראים יודעים לקבל הדרכה במידת הצורך.

ההורים הם התרפיסטים והמורים הכי טובים שיהיו לילדיהם למשך כל החיים, הרבה אחרי כתה א'.

הצורך שלנו, כהורים, לרשום את הילדים לחוג הכנה נובע קודם כל מהחששות הטבעיים שלנו לגבי ההתאקלמות הראשונית של הילד בכתה א':

הרצון שלנו שיגיע עם הידע הדרוש, שירגיש שהוא יודע ובואו נודה: לא נרגיש רע עם עצמנו אם הוא ידע קצת יותר מאחרים…

השתתפות בחוג הכנה לכתה א' לא תמנע קשיים בלמידה, במידה והם קיימים.

ההשתתפות בחוג לא תתן להורים "פטור" מלשבת אחר כך עם ילדיהם ולהשקיע את כל הזמן והסבלנות כדי לעזור להם להתאמן בהרגלי הלמידה וההתארגנות החדשים, שיהיו חלק בלתי נפרד מעיסוקיהם כתלמידים, הרבה אחרי כתה א'.

אז אם אתם מכירים הורים, שרואים פרסומים בעיתונים ובטלויזיה ומתחילים לסמוך פחות על עצמם  ועל ילדיהם ולהלחץ, ולא מתוך קושי אמיתי של הילד אלא מתוך חשש "שמא לא יגיע מוכן כמו אלו שהיו בחוג"  – תמסרו להם שהם יכולים להרגע.

תמסרו להם שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל ילדיהם ולהיות מספיק קשובים למה שהם באמת צריכים.

מי שמוכן – מספיק מוכן גם בלי חוג , ומי שלא ?

עבור ילדים שזקוקים להתנסויות נוספות או לטיפול (פרטני או בקבוצה) בשל קשיים בתחומים שונים חוג שכזה יכול בהחלט לסייע ולאפשר הזדמנויות לתרגל מיומנויות שונות.

אך שלא תהיינה אשליות: במקרים רבים החוג אינו מספיק והינו השלמה לתהליכים טיפוליים אחרים שעוברים הילד ומשפחתו ולא תחליף להם.

ואם בכל זאת עדיין מכרסם בכם החשש הזה בפופיק, ובכל זאת אתם מרגישים לא מספיק מוכנים:

תלכו אתם לחוג !

למידע על סדנאות הכנה לכתה א' להורים כתבו אליי לדוא"ל:  yaelwy@gmail.com

ולקינוח- מאמר שפרסם יאיר לפיד ב- 2002, שתמיד מרגש אותי מחדש (מומלץ להכין טישו) :

"שלום כתה א'": http://www.edu-negev.gov.il/bs/nofyam/wb_peiluyot/start/yairlapid.htm

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

 

על החלון ישבתי וזכרון כתבתי…

מוקדש באהבה לורדית זמורסקי, המורה האהובה שלי מכתה א' ולחנה זלצר- מורתי האהובה בהווה.

תמיד הייתי בן אדם של מילים- מאז שהתחלתי לקרוא בכתה א', בלעתי בשקיקה כל מה שאפשר היה לקרוא- ספרים, שלטים, עיתונים, ספרי טלפונים, אצל סבא וסבתא בשבת הייתי קוראת את הסידור.

מדי שבוע היינו הולכים לספריה העירונית וכמה רבה האכזבה היתה כשיכולתי לקחת ספר אחד בלבד.

הכתיבה שלי התפתחה בצורה די מעניינת, יש לומר.

בגן חובה אני זוכרת את סבתי (שהיתה עולה חדשה חדשה. מלמדת אותי לכתוב שורות שורות של אותיות ה- ABC  כדי להכין אותי לכתה א'.

ואילו את כתה א' התחלתי כך: הורי היו עולים חדשים ולכן מחברות ה"עברית" שקנו לי היו למעשה מחברות "אנגלית", שנפתחו משמאל לימין, כפי שהורי מכירים ורגילים.

כך שבמחצית הראשונה של כתה א' כתבתי במחברות האנגלית בשורות האופייניות- שורה רחבה ושורה צרה לסירוגין. כך גם נראה כתב היד.

מהר מאד מישהו עלה על הטעות והשגרה חזרה למסלולה ובמחצית ב' אף כתבה לי המורה בתעודה: "כתב ידך השתפר מאד".

מעניין כיצד משפיע המרחב בו אנו כותבים וההקשר בו אנו כותבים על הכתיבה שלנו.

במהלך כל שנותי בביה"ס, כולל בתיכון, כתב ידי הושפע מאד מההקשר ומהקשר הבין-אישי:

במקצועות אותם אהבתי (בעיקר את המורה) – כגון זמרה, אנגלית, חגים ותאטרון- היה כתב ידי היפה והמסודר ביותר.

במקצועות בהם סבלתי (גאוגרפיה, ביולוגיה) היה כתב ידי כל כך מזעזע עד שבכתה י' המורה לביולוגיה דרשה ממני להעתיק את כל המחברת מחדש…

מתי אהבתי לכתוב ומה אהבתי לכתוב ?

זכרונות וסודות כמוסים ב"ספרי זכרונות" עם מנעולים זעירים ומוזהבים, שירים, סיפורים, ברכות ליום הולדת, היו לי "חברים לעט" ממקומות שונים בארץ איתם החלפתי מכתבים על דפי מכתבים ומעטפות צבעוניות (מאוסף המכתביות המפואר שלי, שכלל את מיטב כוכבי שנות ה-80).

אהבתי לכתוב מכתבים ביחד עם סבתה של אמי, אצל סבתי בבית, על שולחן העץ הישן והכבד.

על שולחן זה, שאירח ארוחות שבת וחג, נכתבו על ידי סבתא אומי הזקנה אגרות אויר שנשלחו בחרדת קודש לבנה שחי בקנדה באמצעות תיבת הדואר האדומה בקצה השני של הרחוב.

אגרות שהגיעו ליעדן לאחר כשבועיים ("ותבדקי טוב טוב עם האצבעות בחריץ שהמכתב באמת נפל למטה !").

אז למדתי שאפשר להכין דבק מהיר מקמח ומים.

אני זוכרת את ההתרגשות מול דפדפת צבעונית וחדשה או מחברת משובצת עם כריכת קרטון קשה (מאילו שאבי כתב בהן בעבודתו), את ההתלהבות בכתיבה בטוש זהב (מתנה שקבלתי ליום הולדת 8), בטוש זוהר ובעט-עפרון בצבע סגול.

כשהייתי באה לפעמים לעבודתה של אמי, בימי מחלה וחופשה, זו היתה חגיגה אמיתית.

אמי עבדה אז כשרטטת בתחום האדריכלות. היו שם גליונות נייר מכל הסוגים והגדלים- שקופים ואטומים, פתקים קטנים ומפות ענקיות, והריח של העתקות האור זהו ריח שלא אשכח לעולם.

היום הכל ממוחשב אבל אז, היו שם כלי כתיבה ורישום ושרטוט מכל הסוגים והמינים, מכחולים, צבעי מים, עפרונות מכניים (עם מחדד מיוחד), סרגלים מכל הסוגים והגדלים, שולחנות שרטוט מוארים, עולם שלם של אוצרות.עולם הולך ונעלם.

אז היינו כותבים, מציירים, מעתיקים, משרטטים, משתמשים בכל הבא ליד ומשחקים עם הכלים והחומרים.

בעבודתי אני פוגשת ילדים רבים, שמגיעים לטיפול בריפוי בעיסוק על רקע של קשיים בכתיבה, כשמתלווה לכך תמיד חוסר מוטיבציה לעסוק בכתיבה. הכתיבה נתפסת בעיניהם כמעיקה, קשה, מעייפת ומאיימת. תמיד היא קשורה לבית הספר, תמיד היא קשורה לשיעורים ומבחנים ותמיד היא קשורה לחויה של חוסר הצלחה.

מהותה של הכתיבה כתקשורת יומיומית בין אנשים כיום השתנתה מקצה לקצה בעקבות האמצעים הטכנולוגים המשמשים לכתיבה.

התקשורת הכתובה בין אנשים עברה מהפכים רבים מתקופת האבן ועד ימינו.

מסימונים באמצעות חבלים ואבנים, דרך ציורים על קירות וחריטות עם אזמל על לוחות טין בידי יחידי סגולה, היא הפכה לזמינה מאד לכל אחד אך גם דלה, מצומצמת וגסה, חד-גונית, עם חוקים ומוסכמות חדשים, בהתאם למדיום:

בטוקבקים ובפייסבוק אפשר לכתוב את כל מה שחושבים על כל אחד וכולם רואים את הכל (כבר אין סודות כמוסים), בטוויטר "מצייצים" את כל אשר על לבכם ב-140 תוים מקסימום, ב-SMS אפשר לכתוב לכל אחד בכל מקום ובקיצור (כי למי יש זמן וסבלנות), ובדוא"ל אמנם אפשר לכתוב בפרוטרוט ולהביע רגשות מעט יותר מורכבים מפרצופי סמיילי אך בלי הריח, מרקם הדף וחריטת העט.

ילדים מגיעים לבית הספר עם ידע שיש להם על קריאה וכתיבה, אליו הם חשופים מרגע לידתם.

לעתים קרובות, יש נטיה להתעלם מהידע של ילדים על כתיבה ומהניסיון שלהם לחשוב על הכתיבה, באמצעות ראיה דיכוטומית של המבוגר היודע: נכון או שגוי.

זאת במקום לעורר בהם חשיבה ושאילת שאלות.

מהו תפקיד בית הספר בלימוד הקריאה והכתיבה ?

כיצד הורים יכולים לסייע לילדיהם המתקשים בכתיבה ?

המשך יבוא…

ולקינוח, המלצה חמה על ספר: "ילדה" מאת אלונה פרנקל בהוצאת "מפה"

בספרה מתארת אלונה פרנקל את ילדותה כילדה יהודיה בזמן השואה. בין היתר, מתארת היא כיצד היו הספרים גלגלי ההצלה שלה וכיצד בכתב ידה המזעזע, שכלל שגיאות כתיב איומות, היא כתבה בלי שום שגיאות כתיב קטלוג ספרים פרטי משלה.

חומר נוסף למחשבה:

סנדבנק, א., ארצי, ב. (1996). להתפתח כקוראים וככותבים במסגרות לימודיות. מחשבות כתובות.

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

 

"סיפורי סבתא"

מוקדש באהבה רבה ובהוקרה גדולה לסבים ולסבתות של ילדיי ולסבים ולסבתות שלי:

לסבתא רוזיקה שתבדל לחיים ארוכים ולאלו שנפרדתי מהם בכאב במהלך השנים.

חלק מהדברים הכי שימושיים בחיים למדתי מהסבתות והסבים שלי:

ממה לוצ'י נשאה תמיד בתיקה סוכריות טופי (או Tufi כפי שהיתה אומרת), כדי לחלק לילדים בגינה.  היא לימדה אותי איך לעטוף מושבי אסלה במקומות זרים ולשחק שש-בש, וגם לימדה אותי לא לזרוק שום דבר שיכול להיות שימושי למישהו אחר- להשאיר בשקית סגורה על הפח. תמיד יהיה מי שצריך.

סבתא רבתא אומי לימדה אותי איך מכינים דבק מקמח ומים, מסבתא רוזיקה למדתי איך רוקחים ריבה מעלי ורדים וכיצד מזריקים ריבה לסופגניות.

מסבא ויקטור למדתי שסיפור טוב הוא טוב בכל השפות ומסבא גרשון למדתי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב.

בבית של סבתא רוזיקה ישנו עד היום שעון מטוטלת ענק, עם ספרות רומיות, שמצלצל כל שעה עגולה מספר צלצולים לפי השעה וכל חצי שעה צלצול אחד.

כשהייתי באה לישון אצלה, הייתי יושבת על הספה מול השעון וסופרת את הצלצולים.

כך למדתי את הספרות הרומיות.

מחקרים רבים ברחבי העולם חקרו את תרומת הקשר בין סבים ונכדים.

אחד המעניינים ביניהם התפרסם ב-2009  ב-   Psychology  Journal of Family. המחקר נערך ע"י חוקרים ישראלים ובריטים (ביניהם ד"ר שלהבת בן עטר, מביה"ס לעבודה סוציאלית באונ' העברית בירושלים), בקרב למעלה מ-1500 ילדים בגילאי 11-16 באנגליה. הממצא המרכזי של המחקר היה שקשר קרוב בין הנכד ובין סבו וסבתו יכול למזער את בעיות ההתנהגות שלו ולשפר את כישוריו החברתיים, במיוחד במצבי משבר במשפחה.

מחקרים מעניינים נוספים בדקו מה קורה לילדים של אמהות שסבלו מדיכאון לאחר לידה. הוכח כי ילדים שחווים קשר מקביל עם סבא וסבתא סובלים פחות מתופעות הלוואי הרווחות במצבים אלה והתפקוד הרגשי שלהם גבוה יותר, בשל העובדה שהם חוו "התקשרות בטוחה" עם מבוגר משמעותי.

מחקר מעניין נוסף פורסם ב 28/02/2011 ע"י רקפת תבור ב"אפוק טיימס" . המחקר נערך ע"י צוות מאוניברסיטת קונקורדיה בקנדה, בהובלתה של פרופ' שנון הבלת'וויט (Shannon Hebblethwaite) . נמצא כי בילוי שעות הפנאי עם נכדים מבוגרים (בגילאי 18-24) עוזר לשמור על קשר בין הדורות, ומאפשר לבני הדורות השונים לפתח תחומי עניין משותפים, המאפשרים להם לפתח יחסים בין-דוריים חזקים. המחקר נבנה על בסיס מחקר קודם שגילה שקשרים טובים עם הנכדים עזרו לסבים ולסבתות לחוש טוב יותר לגבי חייהם.

בחדר הטיפולים שלי, המפגשים המרגשים והמשמחים ביותר הם אלו שנוכחים בהם סבים או סבתות. אלו מפגשים שיש בהם הרבה שמחה, גאווה, קבלה ורוגע:

מה יותר כיף מלשחק עם סבא בדמקה או טאקי או כדורסל באמצע השבוע ? או לשחק עם סבתא בבאולינג ולצייר עם צבעי מים ? מה יותר כיף מלשחק, ליצור ולהנות עם סבא וסבתא ולהרגיש הכי הכי עם מי שאני ?

הקשר בין סבים ונכדים הוא קשר קסום ומיוחד.

זהו קשר המאפשר מרחב של קרבה, קבלה ואהבה, הבונה אותנו כבני אדם וכקהילה ומייצר הזדמנויות הדדיות ללמידה ולהתפתחות.

ולקינוח:

המלצה על ספר חכם ומצחיק: "צמריקו" מאת לזלי הלקוסקי, ואיוריו היפיפיים של לי הרפר (הוצאת כנרת)

זהו סיפורו של צמריקו, שאף פעם אינו הולך עם כל עדר, על אמאאא ואבאאא שכל הלילה מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה ועל סבאאא שתמיד אומר :"אין מה לדאוג".

מומלץ בחום לסבים וסבתות, לנכדים ולהורים.

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

 

יוסי ילד שלי מוצלח

"שמש במרום זורחת

אמא את יוסי בנה שולחת

לך הבא בקבוק חלב

לך ישר ואל תשכח

יוסי, ילד שלי מוצלח"

(מילים: ע' הלל, לחן: סשה ארגוב)

יוסי מעולם לא הביא לאמו את מבוקשה: לא בקבוק חלב, לא ככר לחם ולא זיתים.

בשביל אמא הוא היה תמיד מוצלח.

אני יכולה לנחש שיוסי לא ממש ידע מהם שיעורי הבית שלו והיכן הם, כנראה שלרוב היה שקוע בחלומות. אולי הוא איבד פה ושם ספרים, מחברות, קלפים, סווצ'רים ומפתחות. בתיק שלו אולי יכולנו למצוא (לו בדקנו) כריך ישן, טישו משומש ועפרון שבור…

יתכן שהוא לא ממש ידע מה עליו לעשות ומתי, יתכן שנטה להסתבך בצרות, אולי הוא איבד סבלנות די מהר, ויתכן שהכנת שיעורי הבית היתה עבורו סיוט וארכה שעות על שעות.

כנראה שליוסי היו תמיד הרעיונות הכי מעניינים ומקוריים אבל לרוב הוא התחיל ולא סיים, או התחיל ושכח מה רצה לעשות בהתחלה, או שהרעיונות הנפלאים הפכו לבלגן שממנו לא יצא דבר.

המורה של יוסי כנראה היתה אומרת "כמה חבל, כי יש לו כל כך הרבה פוטנציאל"…

ליוסי היה לב זהוב ורגיש ועיניים ואזניים שראו ושמעו כל דבר בסביבה, גם דברים שאחרים לא מתייחסים אליהם תמיד- יללה של כלבלב וגם בכי של ילד שאינו מכיר (וזה לא כתוב בשיר, אני רק יכולה לדמיין..), מנגינה של מפוחית ויופיו של פרח (וגם רעש רקע של מזגן או תקתוק של שעון או לעיסה של מסטיק בקצה השני של הכתה).

כנראה שיוסי היה הראשון שהתנדב לעזור לאמא ולכל מי שזקוק לעזרה, כי כל גופו תמיד קלט את כל מה ומי שנמצאים בסביבה והיו לו רעיונות נפלאים וגדולים מהחיים.

לדעתי יש אפשרות שיוסי ילד שלי מוצלח היה ילד עם הפרעת קשב.

חיפוש קצר ברשת מעלה שמותיהם של אנשים ידועים רבים, רובם מאד מוכשרים, שמיוחסת להם הפרעת קשב וריכוז. ביניהם אמנים, מדענים, ממציאים, ספורטאים מחוננים, מוזיקאים, שחקנים, סופרים ומצביאים. לפניכם רשימה חלקית:

אלכסנדר גרהם בל, הנס כריסטיאן אנדרסן, לודויג ון בטהובן, ווינסטון צ'רצ'יל, לאונרדו דה וינצי', וופי גולדברג, אברהם לינקולן, תומס אדיסון, מייקל גו'רדן, לואיס קרול, סטיבן שפילברג, שר, מייקל פלפס, אלברט איינשטיין, אמילי דיקנסון, סלבדור דאלי, פבלו פיקאסו, וירג'יניה וולף, וולט דיסני וכריסטופר קולומבוס.

אני מביאה לכאן את הרשימה הזו כדי לתת תקווה להורים ומורים שכמעט התייאשו מה"יוסים" שלהם, ולמבוגרים עם הפרעת קשב שהיו פעם "יוסים" קטנים ועכשיו הם "יוסים" גדולים ועדיין סובלים מאותם הקשיים:

אולי מחליפים עבודות לעתים קרובות, אולי מתחילים פרויקטים ולא מסיימים, שוכחים דברים שהתחיבו להם, דוחים דברים חשובים לרגע האחרון, מגיבים באימפולסיביות ואחר כך מתחרטים על התוצאה, ולעתים קרובות פשוט מרגישים "תקועים".

אני מכירה הורים לא מעטים, שלאחר שהלכו עם ילדיהם לאבחון אצל נוירולוג לבדוק חשד להפרעת קשב, גילו על עצמם שבעצם הם גם קצת כאלה ושלאורך השנים ליוו אותם לעתים קרובות תחושות של חולשה, של מסוגלות עצמית נמוכה ודימוי עצמי נמוך.

אפשר גם אחרת.

קצת פחות שיפוטיות (גם כלפי עצמכם אם אתם מבוגרים עם הפרעת קשב), קצת חמלה, קצת אהבה, קצת חשיבה "מחוץ לקופסא" ותוכלו לשנות את חייהם של ילדים רבים ואת חייכם: לחיים טובים ומספקים יותר, לתחושת מסוגלות רבה יותר, לתפיסה עצמית טובה יותר ולתרומה משמעותית יותר ליקרים לכם.

השוק כיום מלא בכמוסות פלא, שיקויים ועושי נפלאות ולכן כשבאים לאבחן הפרעת קשב ולטפל בה חשוב לדעת:

אבחון של הפרעת קשב נעשה ע"י נוירולוג או פסיכיאטר, רופא ילדים התפתחותי או רופא ילדים שעבר הכשרה בתחום או פסיכולוג מומחה שעבר הכשרה בתחום.

תהליך האבחון של הפרעת קשב אינו נשען רק על שאלונים או רק על מבחן TOVA הידוע או מבחנים ממוחשבים אחרים. אף כלי אינו מאבחן- רופא או פסיכולוג מוסמכים ומיומנים הם אלו שמאבחנים. לכל כלי יש את היתרונות והחסרונות שלו ורק מאבחן מיומן ומקצועי יכול לתת אבחנה, בהתייחסו לתמונה הכוללת.

לא כל ילד או מבוגר המראים סימנים של הפרעת קשב הם בהכרח עם אבחנה שכזו. ישנן אבחנות מבדלות אחרות רבות: הפרעות תקשורת (PDD), מחלות נפש והפרעות מצב רוח, מצבי לחץ זמניים וגם הפרעות שינה.

לכן אם אתם הולכים לאבחון בעצמכם או לוקחים את ילדיכם- לכו לאדם המוסמך לכך. הרופא או הפסיכולוג יבררו איתכם את ההסטוריה ההתפתחותית והרפואית, ישתמשו בכלים שונים שיש בידיהם ובעיקר ישתמשו במומחיות, בניסיון ובידע שלהם כדי להגיע לאבחנה המדויקת ביותר.

בטיפול בהפרעת קשב אין ניסים ואין תרופות פלא.

הטיפול המתאים ביותר באנשים עם הפרעת קשב הוא לרוב רב מערכתי ומשולב, בהתאם לקשיים התפקודיים ולצרכי הילד והמשפחה. צרכים אלו משתנים עם השנים.

לעתים ישנו צורך בטיפול תרופתי, לעתים יש צורך בשינוי בהרגלי החיים (כגון שינה, תזונה ופעילות גופנית), לעתים יש צורך בטיפול רגשי אישי או משפחתי ובהדרכת הורים, לעתים יש צורך בסיוע לימודי ולעתים יש צורך בטיפול פארא רפואי -כגון ריפוי בעיסוק.

לריפוי בעיסוק בהחלט יש מה להציע לילדים ולמבוגרים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז:

באמצעות התיחסות לילד ולמשפחתו, לעיסוקים שלו ולסביבתו, מסייעים מרפאים בעיסוק לאנשים עם הפרעת קשב לתפקד באופן תואם יותר לדרישות הסביבה ולשפר את איכות חייהם.

אחת משיטות הטיפול בריפוי בעיסוק הינה שיטה קוגניטיבית-תפקודית חדשנית הנקראת בקיצור: Cog-Fun.

השיטה פותחה ע"י צוות המעבדה לשיקום קוגניטיבי בביה"ס לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים, בראשותה של ד"ר עדינה מאיר.

שיטה זו מתבססת על התיאוריות והמחקרים העדכניים ביותר בתחום זה.

מחקרים בעולם מצביעים על תפקודים ניהוליים לקויים כליקוי העיקרי אצל אנשים עם הפרעת קשב- הקושי לעכב תגובה, לווסת רגשות, לבצע בקרה עצמית, לתכנן ולהוציא לפועל, לארגן את הפעולה והסביבה ועוד.

שיטת Cog-Fun מתמקדת בתפקודים הניהוליים שבעיסוקיו של המטופל במטרה להשיג מטרות תפקודיות המשמעותיות למטופל ולמשפחתו.

לפרטים נוספים על טיפול בילדים בשיטה זו הנכם מוזמנים להכנס לאתר שלי (www.yaelwsroom.com) ולקרוא חומר נוסף.

בכל מקרה שאתם הולכים לאבחון או לטיפול בהפרעת קשב תוודאו שאתם נפגשים עם אנשי מקצוע מוסמכים ובעלי רישיון רשמי לעסוק באבחון ובטיפול, ושהינם בעלי ניסיון והכשרה בתחום.

בין אם ילדיכם אובחנו עם הפרעת קשב, או אפילו אתם עצמכם, ובין אם לאו-

הנה הצעתי לתכנית טיפול שאינה מזיקה, אינה מצריכה מרשם ומתאימה לילדים ולמבוגרים בכל גיל:

אורח חיים בריא: לישון מספיק שעות, לאכול בריא, לעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע

רווחה נפשית: תפנו לעצמכם (או לילדיכם) זמן לעשות את מה שאתם באמת אוהבים והשתדלו להיות קרובים לאנשים שאוהבים אתכם כפי שאתם

סיפוק והנאה מעשייה: תאפשרו לילדיכם (ולעצמכם) לעסוק בפעילויות מהן הם שואבים הנאה וסיפוק ומרגישים מוכשרים (ספורט, אמנויות, בישול, טיפול בבעל חיים, התנדבות וכו').

בעצם… התכנית הזו יכולה להתאים לכל אחד…

ולקינוח: הבית האחרון בשיר "יוסי ילד שלי מוצלח"- אחד השירים האהובים עליי ביותר בעברית:

"ריק הבית אין חלב

לחם אין ולו כזית

אך מלא מלא הבית

זמר מפוחית ופרח

ונביחות כלבלב… " (ע'. הלל,ס. ארגוב)

פשוט ממיס את הלב…

הנה הקישור לשיר המלא: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=352&wrkid=1545

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

"אלוהים אינו משחק בקוביות…" ואתם?

אלברט איינשטיין אמר את המשפט המפורסם הזה כשהתייחס לתורה של מכניקת הקוונטים בשנת 1926 (מתוך ויקיפדיה).

ועכשיו לנשום עמוק ולהרגע: לא נעסוק בקוונטים ביום שלישי בצהרים, והמרחק ביני ובין מכניקת הקוונטים הוא מרחק של אינסוף שנות אור.. אך מה שאינשטיין ניסה לומר הוא שבטבע אין "הטלת קוביות" ודברים אינם מתרחשים באופן אקראי: עצם קיומם של דברים החבויים מן העין אין משמעותו שאינם קיימים.

מאז עברו הרבה שנים, המון תורות ותיאוריות התחבטו ועדיין מתחבטות בשאלות הרות גורל על הקוביות של אלוהים ואני מודה שזה לא ממש התחום שלי.

אך כדי להגיד דבר כזה צריך להכיר בכך שיש מציאות ויש דמיון ולעתים המציאות עולה על הדמיון, גם אם אינה נראית לעין באותה נקודת זמן.

ואתם?

כמה מאיתנו מעיזים לשחק לפעמים עם המציאות כפי שהיא מוכרת לנו?

כמה מאיתנו מעיזים לעזוב אותה ולשנות את מה שידענו עליה עד כה?

בעיני, זו אחת האפשרויות להתבונן על משחק.

אמא: "מה זה משחק טוב?"

בת 4: "משחק שכיף לשחק בו… שמשחקים בו ביחד".

פעמים רבות שואלים אותי הורים "על איזה משחק את ממליצה? " או "מה המשחק הזה מפתח?"

בשיטוטי בחנויות המשחקים יש לעתים תחושה שהגעתי לאוניברסיטה הפתוחה ולא לחנות משחקים:

על רוב משחקי הקופסא כתוב "מכתב המלצה" : המשחק משכלל את המוטוריקה העדינה, את הזיכרון, את האחיזה, את יכולת המיון והזיכרון, את הכרת האותיות, הכרת המספרים ועוד ועוד.

כמעט ולא נתקלתי במשחקים שמצויין עליהם שהם מקרבים בין ילדים והורים, גורמים להנאה משותפת, מעודדים סקרנות ושאילת שאלות, מפתחים את הדמיון, היצירתיות ומגמישים את החשיבה.

כל אלה חשובים בעיני הרבה יותר- הם אלו שיביאו לכל השאר.

דווקא המשחקים הפשוטים, ה"עתיקים", אלו שבני אדם המציאו לפני מאות ואלפי שנים הם אלו שמלווים אותנו עד היום ולא במקרה:

הכדור על תצורותיו השונות, בובות מסוגים שונים, תחפושות ומסכות, קוביות, דמקה, שחמט, שש-בש, דוקים, קלפים, משחקי הגרלה- כל אלה היו וממשיכים להיות "מדורות שבט" חוצי תרבויות:

משחקים המזמנים קשר ותקשורת, פעולות עם הגוף ועם חפצים, שימוש בכלים וחומרים שונים, גמישות חשיבתית ויצירתיות.

בדצמבר 2009 , התפרסם מאמר מעניין מאת איתי להט ב"כלכליסט".

למאמר התראיין פסיכיאטר אמריקאי בשם סטוארט בראון. בראון הוא איש חביב, כיום בן 75 בערך, שהמשרד שלו נמצא על צמרת של עץ.

בראיון עמו, מתייחס ד"ר בראון להשלכות אפשריות, שלעתים הינן מרחיקות לכת וקיצוניות מאד, של ילדות ללא משחק, ילדות עם תבניות משחק מעוותות או מוכתבות מראש ומוגבלות ע"י מבוגרים. בעקבות נסיונו המקצועי הוא הקים את המכון הלאומי למשחק.

לדברי בראון:

"הדחף לשחק מקורו הוא בגזע המוח, שבו נעורים הדחפים הבסיסיים שלנו, ובהם חלימה והישרדות. מצד שני, משחק הוא הדחף הראשון שנפגע בזמן של חרדה, איום גופני, רעב או מחלה. ובכל זאת, משחק הוא משהו שמתקיים גם בתנאים הקיצוניים ביותר של זוועה – במחנות ההשמדה."

כשקראתי את המאמר הזה מיד נזכרתי במורה במסגרת של חינוך מיוחד שבקשה באופן מפורש מהמרפאה בעיסוק של ר': "היום שיבוא אלייך ללמוד ולא רק לשחק, זה לא בסדר שאתם רק משחקים".

ישנם ילדים שאינם יודעים כיצד לשחק. חלקם עם לקויות למידה, הפרעת קשב, הפרעות בתקשורת והפרעות נפשיות.

ר' בא לריפוי בעיסוק כדי ללמוד לשחק כי הוא לא יודע לשחק. לו היה ר' משחק יותר בביה"ס אולי הוא היה לומד יותר ויודע יותר.

מורה יקרה, ר' צריך לשחק כמה שיותר בבית הספר ולקבל המון שיעורי בית:

לשחק והרבה ! עם ההורים,הסבים, האחים והחברים.

דרך המשחק, דרך ההנאה ודרך ההנעה הפנימית הוא ילמד להשתמש בסמלים ולייצג באמצעותם מושגים, לתקשר, להיות מודע לסביבתו, ילמד להסיק מסקנות, להשתמש בכלים, לפעול עם הגוף, יעשיר את אוצר המילים, ילמד לחשב חישובים ולארגן את החשיבה והשפה.

אם נתבונן בכל תחומי היצירה האנושית נראה שהם נשענים על שימוש בסמלים: אמנות, ספרות, מדע, פילוסופיה,תיאטרון ועוד. תחומים אלה מבטאים את את היכולת האנושית לייצג, יכולת שמתגלה כבר במשחקם של ילדים צעירים מאד.

ואנחנו המבוגרים?

ד"ר בראון טוען שהמבוגרים לא הפסיקו לשחק לגמרי, הם בעיקר החליפו משחקים במשחקי כוח ופיתוי והפרידו בין עבודה למשחק.

אנשים שהתמזל מזלם ורואים במקומות העבודה שלהם מקום משחק, יכולים להיות יצירתיים ומאושרים.

בשנים האחרונות הבינו את זה היטב בעיקר בחברות הייטק ובמשרדי פרסום, שפיזרו במקום העבודה שולחנות פינג פונג ומכונות פינבול והוציאו את העובדים לימי כיף אתגריים. המשחק הביא להגברת היצירתיות ועבודת הצוות.

(וידוי קטן, שישאר בינינו: לפעמים קורה שאני חושבת לעצמי במהלך משחק עם ילד אחד או עם קבוצה שזה לא יאומן שמשלמים לי על הכיף הזה…)

מחקרים מראים שקשישים שמשחקים הם מאושרים יותר ובריאים יותר.

אז… בא לכם לשחק?

התחלתי עם אלברט איינשטיין ואיתו גם אסיים:

"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון – אינסופי."

מקסים, לא?

הפעם קינוח מתוק במיוחד: סרטון מרגש ומדהים על ילד אחד בארה"ב עם רעיונות גדולים מהחיים ומבוגר אחד שמאפשר לילד שבתוכו לשחק וקורא לכולנו להצטרף:

http://vimeo.com/40000072

למעוניינים לקרוא את הראיון המלא עם ד"ר סטוארט בראון במאמרו של איתי להט, פורסם ב"כלכליסט",  17.12.09:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3373238,00.html

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: : http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

נפלאות החמלה

מוקדש באהבה רבה לכל הגננות והמורות העושות את מלאכתן מתוך אהבה אמיתית וכנה לילדים.

הוא הגיע בכל בוקר לגן עם אחיו ואחותו.

בדרך כלל מוזנח, מלוכלך ובעיקר רעב. הסייעת שקיבלה אותם ב-7:30 כבר ידעה שאם האחות אינה מסורקת, זה אומר שהם גם לא אכלו.

הוא עלה הרבה בשיחות שלנו. מסוג הילדים שהולכים לישון איתם בלילה וקמים איתם בבוקר:

הקשיים המשפחתיים, הבעיות ההתנהגותיות, ההתנהגות ה"בריונית" בזמן ארוחת הבוקר כשהוא לוקח הרבה לעצמו ולא מתחשב בחברים, ההתפרצויות והבכי ויחד עם את החום והאהבה להם הוא כל כך זקוק ואליהם הוא כל כך מתמסר.

כל אנשי המקצוע הרלוונטים פעלו כמיטב יכולתם אולם גלגלי הבירוקרטיה איטיים הם וב-7:30 בכל בוקר פגשו שלושת האחים את הסייעת הזו המדהימה, לעתים קרובות עם בטן ריקה.

"לפני הכל", אמרתי לצוות, "הוא רעב. תנו לו לאכול- כמה שהוא צריך. תנו לראות שיש מספיק במקרר ושאם יגמר יהיה לו כמה שיצטרך. אם נשארות שאריות- תשלחו איתו הביתה. לפני הגבולות, לפני ההרגלים, לפני הישיבה במפגש, לפני אחיזת העפרון ולפני כתיבת האותיות והמספרים."

שלושת האחים התחילו לקבל מדי בוקר פרוסה עבה ל"עכשיו"  והגדולים קיבלו עוד כריך לתיק, להפסקת עשר בבית הספר. הסייעת סרקה את האחות ועשתה לה קוקיות.

אמרתי לה: "הם בחיים לא ישכחו לך את זה".

בשבילה זו רק פרוסת לחם- בשבילם זו ההוכחה שיש חמלה בעולם.

ילד צריך שיראו אותו. ילד צריך להרגיש שלמישהו אכפת ממנו באמת. אחר כך אפשר יהיה להיות פנוי לכל היתר.

באחד הימים פנתה אליי מורה ובקשה שאציץ לרגע במחברת של אחד התלמידים בכתתה:

"תראי את הכתב שלו, אין בכלל רווחים, הוא כל הזמן מבלבל בין ג' ל-ז'".

"הפנית את ההורים לאבחון  ולטיפול ?" שאלתי.

היא התחילה לספר לי על המצוקה המשפחתית, על האם החד-הורית שמתמודדת עם ילדה חולה בבית.

"הרווחה בתמונה ? " שאלתי.

"אני חושבת שכן, היועצת אמרה".

ואז היה צלצול. "זה הוא" היא לוחשת לי בזמן שכולם מוציאים את הסנדויצ'ים והוא מסתובב וניגש.

"אין לך אוכל ?" , שאלה. "תיגש לתיק שלי ותיקח לך את השקית עם הקורנפלקס".

הסתכלתי עליה עם דמעות בעינים ואמרתי לה: "זה מה שהוא צריך עכשיו. בכל בוקר כשאת באה תכיני כריך אחד לך וכריך אחד לו. לפני הרווחים, לפני האותיות לפני הכל."

אחר כך דיברנו על כיצד היא יכולה לעזור לו בכתה, אבל זה כבר סיפור אחר.

יש ילדים שהולכים לישון אתם בלילה וקמים איתם בבוקר…

לפני שנים, בתחילת דרכי, עבדתי כמרפאה בעיסוק בבי"ס לבנות.

אחת ילדות בהן טיפלתי הגיעה ממשפחה קשת יום, עם הורים אוהבים מאד אך חסרי יכולת לטפל בילדיהם.

היא היתה ילדה מקסימה עם לב זהב בכתה ג', שהבנות דחו אותה כל הזמן "כי היא מסריחה".

היא היתה מאד מוזנחת ואף ילדה לא הסכימה לשבת לידה בכיתה או לשחק איתה בגלל הכינים.

במשך שבועות ארוכים הטיפול בריפוי בעיסוק היה שתינו במקלחת עם סבון, שמפו ומסרק סמיך.

בבית הספר היו "גמ"ח בגדים ולבנים" ו- "גמ"ח מגבות" שתרמו המורות.

היינו בוחרות בגדים ולבנים ונכנסות אחר כבוד למקלחת (שדרך אגב, הותקנה שם במיוחד בשבילה ובשביל מקרים דומים).

הייתי עולה על "מדי ב'", היא היתה פושטת את "מדי א'" ושם, יחד איתי, במקלחת בית הספר, היא התרחצה לראשונה מזה מספר שבועות, החליפה תחתונים וטיפלנו בכינים. פעמיים בשבוע.

היה זה אחד הטיפולים המרגשים שחויתי כמרפאה בעיסוק.

שם במקלחת, עשינו "כרבולות" משער מלא בשמפו, ציירנו וכתבנו עם האצבע על האדים במראה, צחקנו על "מפעל הכינים" שיש לה על הראש ודמיינו מה היינו עושות אם על כל כינה היא היתה מקבלת שקל..

בסוף המקלחת נתתי לה במתנה קוקיות חדשות וסיכות והיא יצאה כולה זורחת ומאושרת.

לא היתה שם מבוכה, לא היתה שם אי נעימות. היתה שם הרבה אהבה, חמלה והנאה גדולה.

בטיפול אחר נסענו יחד ל"גמ"ח נעליים" לבחור נעליים לימי חול ולשבת. אחרי שבחרה נעליים יפיפיות (שילדה אחרת כבר מזמן שכחה..) התברברנו כהוגן בדרך חזרה לבית הספר בכבישי העיר (ומי שמכירים אותי יודעים שזה יכול לקחת הרבה זמן…).

כל הדרך פטפטנו, קשקשנו וצחקנו. זה היה טיול נהדר והזדמנות פז לשיחה, לשאול שאלות וללמוד על דברים שלא לומדים בבית הספר).

היא כבר לא היתה ה"מסריחה" והבנות חיפשו את קרבתה.

אחת המורות שהיתה ספרית בעברה עשתה לה תספורת חדשה.

בשלב מסויים היא עברה לסוג של "בית אמנה" בעיר מגוריה וכבר לא נזקקה למקלחות השבועיות שלנו. המשכנו לעבוד יחד על דברים אחרים. עם זאת, בכל בוקר קבענו שהיא מגיעה לומר לי בוקר טוב ואם אני רואה שהיא שטפה פנים, צחצחה שיניים והסתרקה היא מקבלת ממני קוקיות או סיכות במתנה. ואם לא- היא הולכת, מתארגנת ומחכה לה אצלי המתנה.

עד היום יש לי בבית את אחד מהנרתיקים של הקוקיות שנתתי לה, אז.

הנרתיק הזה תלוי אצלנו באמבטיה והיום אני מסרקת ובודקת כינים ועושה קוקיות לילדה הפרטית שלי.

הילדה המדהימה הזו, שעם כל המצוקה ועם כל הקושי התפקודי של הוריה, היתה ילדה שיודעת לקבל אהבה ויודעת לתת אהבה וזה ייאמר לזכות הוריה. היא היתה חברה טובה שתמיד עזרה לחברות, שתמיד שיחקה בהנאה ולא חששה מלנסות ולנסות עד שמצליחים.

האם לעשות לילדה מקלחת זוהי עבודתה של מרפאה בעיסוק ?

לצערי הרב אני שומעת קולות רבים, שרואים את מקצועה של המרפאה בעיסוק כעולם צר המתרכז כולו ב"מוטוריקה עדינה" או "מוטוריקה גסה" או "תחושה".

זו תפיסה צרה, רדודה וחסרת כל הבנה של מהו מטפל בכלל ומהי מרפאה בעיסוק בפרט.

במקלחת בבית הספר לא עבדתי עם הילדה המקסימה הזו על "אחיזת עפרון", לא עבדתי על "לכתוב עם רווחים בין המילים" ולא על "שיפור התפיסה החזותית".

שם במקלחת בבית הספר עבדנו יחד על "שיפור התפיסה העצמית האנושית".

וזה מה שהכי חשוב.

"אהבה וחמלה הם צורך ולא מותרות. בלעדיהם האנושות לא יכולה לשרוד" ( דאלי לאמה).

ולקינוח: המלצה על ספר, אמנם לנוער אך כל מבוגר יוכל להנות ממנו:

"הלב" מאת אדמונדו דה-אמיצ'יס. סיפורים על חמלה, גבורה, ניצחון הרוח ואהבת האדם.

יעל ויסוצקי-ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…

חלש

למורה שהחזירה את המבחן בחשבון עם "חלש" גדול ואדום ומקום לחתימת ההורים:

אז לא ענתה בכלל על רוב השאלות (אולי כי רצתה נורא לצאת להפסקה כמו כל אלו שסיימו ולגמור עם הסיוט הזה).

אז היו טעויות בתרגילים שכבר פתרה.

רק שאת החלשת אותה במו ידייך.

בהחלטות הקטנות שלך ובמחיר של מילה יש לך הכח לבנות אצלה מסוגלות עצמית או להחליש אותה יותר, להוביל אותה ללמידה או לתסכול ויאוש, להאמין בה ולחזק את האמונה שלה בעצמה או לחזק את תחושת הכשלון.

בידייך הכח ובידייך הבחירה. במחיר של מילה.

מה דעתך על האפשרות של "ראיתי שהשתדלת מאד" או "אני גאה בך שניסית" ? מה דעתך על האפשרות של להגיד לה : "את בטוחה שפתרת הכל ? תבדקי שוב, ליתר בטחון".

שתדע שאת לטובתה. שתדע שאת שם בשבילה. כל כולך בשבילה- לא בשביל התעודה, לא בשביל הציונים, לא בשביל המפקחת. בשבילה.

כשתדע שאת שם בשבילה- לא תפחד לטעות. לא תפחד לנסות.

כל כולו מבחן בחשבון של כתה ב'. לא בחינת בגרות. ה"חלש" הזה ילווה אותה עוד הרבה זמן.

בידייך הכח לתקן. עדיין לא מאוחר.

במחיר של מילה טובה, חיוך, כוס תה ושתי עוגיות. במחיר של כמה דקות מזמנך- להזמין אותה לפתור את התרגילים ולטעות ושוב לנסות ולהצליח לתקן. שתטעה בכיף- מכאן תבוא הלמידה. מכאן תצמח התחושה שאפשר לעשות טעויות ולא להיות "חלשה" , אפשר לעשות טעויות ולקבל חיבוק ולתקן.

בית הספר זה המקום שבו חייבים לעשות הכי הרבה טעויות, לא ? אם נרגיש חלשים בכל פעם שאנחנו טועים, איך נרצה לנסות שוב ? איך נדע שיש לנו הכח להצליח בפעם הבאה ?

דמייני את האפשרות, שאולי נשמעת בדיונית אבל היא לא חייבת להיות כזו:

מה אם היית מציצה במבחן שהגישה ואומרת לה " אופס, שכחת כאן כמה תרגילים, אני בטוחה שאת יודעת לפתור אותם", או "תבדקי את התרגיל הזה- נראה לי שכדאי לפתור אותו שוב" ?

Win-win. אף אחד לא היה יוצא "חלש".

איך אנחנו יודעים שאנחנו חזקים או חלשים ? כי מישהו משמעותי לנו אמר לנו. לו היינו לבד בעולם מעולם לא היינו יודעים.

היא תלמידה בכתה ב' ואת המורה.

לפניה עוד הרבה שנים בבית הספר, הרבה תרגילים בחשבון, הרבה מבחנים, הרבה הזדמנויות לטעויות והרבה הזדמנויות להצלחות.

בידייך הכח: לתת לה את הכח להאמין בעצמה, להרגיש חזקה, להרגיש בטוחה לטעות ולתקן, להרגיש מסוגלת, להרגיש שאין דבר שלא תוכל לו.

בידייך.

לפניה עוד הרים של מכשולים, התמודדויות אינסופיות עם מגבלה פיזית מורכבת, שתלווה אותה כל חייה.

הילדה הקטנה הזו היא לוחמת אמיצה מאין כמותה, שכל צעד עבורה הוא התמודדות, שהתגברה על מכשולים וניתוחים וקשיים הרבה יותר גדולים מהמבחן המטופש הזה בחשבון.

לא מגיע לה שיחלישו אותה במקום בו היא צריכה ללמוד ולהתחזק.

תני לה את הכח להרגיש שהיא יכולה- השאר כבר יבוא.

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (רבי שלמה קרליבך).

יעל ויסוצקי- ריפוי בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק: http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…