של מי השביתה הזו ולמה זה צריך לעניין אותך?

שביתת עובדי מקצועות הבריאות נכנסת היום ליומה השלישי.

אנשים אחרי אירוע מוחי, פגיעות ראש, השתלות, ניתוחים, כוויות, פגים, ילדים עם שיתוק מוחי, עם הפרעות תקשורת ועיכוב התפתחותי לא מקבלים כבר זה היום השלישי טיפולים דחופים שיאפשרו להם פשוט לחיות חיים סבירים ואפילו טובים.

למי שהתמזל מזלו ולא נזקק לשירותי מקצועות הבריאות, הרי שמדובר על אותם אנשים שעוסקים בריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, תזונה קלינית, יעוץ גנטי, שיננות וטיפול באמנות ויצירה.

מיום ראשון שובתים כ-5000 אנשי מקצועות הבריאות שעובדים במערכת הציבורית- משרד הבריאות, המרכזים לבריאות הנפש, שירותי בריאות כללית, שירותי בריאות מאוחדת, הדסה ובית החולים שערי צדק.

מדובר באותם אנשים שכולנו זקוקים לטיפולם המסור והדחוף בעיתות מצוקה ומשבר.

אלו אנשי המקצוע שלאחר פציעה, מחלה או ניתוח עוזרים לאנשים המחלימים או המשתקמים לחזור לחיים: לקום מהמטה, לשבת, ללכת, לנשום, לבלוע, ללכת לשירותים, להתלבש, להתקלח, לצחצח שיניים, לנהוג.

אלו אנשי המקצוע שמסייעים לילדים עם הפרעות בתקשורת או ילדים עם עיכוב התפתחותי לתקשר עם סביבתם ולצמצם פערים התפתחותיים.

אנשי מקצועות הבריאות מטפלים יום יום ובמסירות אין קץ באנשים החלשים ביותר, שנמצאים במצוקתם הקשה ביותר ואין להם את הכח או היכולת להאבק על זכותם לטיפול טוב יותר:

פגים, נפגעי תאונות עבודה, נפגעי תאונות דרכים, נפגעי פעולות איבה, חיילים, קשישים, אנשים אחרי שבץ מוחי, פגיעת ראש, חולים אונקולוגים, מושתלי ריאות ולב, ילדים עם הפרעות תקשורת, נפגעי נפש, ילדים עם עיכוב התפתחותי, חולי דמנציה ועוד…

מי יצעק את צעקתם?

כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו או את היקרים לו נזקק לשירותי עובדי מקצועות הבריאות.

במצב הנוכחי המערכת בקריסה וכולנו, כן, כולנו,  משלמים את המחיר.

המחסור החמור בתקנים במערכת הבריאות מאלץ את אנשי מקצועות הבריאות לעבוד בתנאים בלתי אפשריים ומי שמשלם את המחיר אלו המטופלים:

רשימות ההמתנה הולכות ומתארכות ואנשים נאלצים להמתין חודשים ארוכים ואף למעלה משנה לטיפול, אנשים משתחררים מבית החולים מבלי שקיבלו בזמן את הטיפול הדחוף לו הם זקוקים ובכך מתדרדר מצבם (הפיזי, הקוגניטיבי, הרגשי) ומחמיר, ילדים ממתינים לטיפולים התפתחותיים חצי שנה ויותר ובינתיים מצבם הולך ומתדרדר.

כמרפאה בעיסוק שעובדת בקליניקה פרטית (אחרי 15 שנה בשירות הציבורי) השאלה הראשונה שאני שואלת הורים שפונים היא: "פניתם לקופת חולים? " והתשובות שאני מקבלת הן בד"כ או  שהמתינו 3, 5, 7, ואף 10 חודשים לטיפול או שהתייאשו מראש ובכלל לא פנו כי פשוט אין להם את הפריבילגיה להמתין.

לא מדובר בטיפולים שהם "פינוק" או "מותרות" אלא בטיפולים שיאפשרו לנזקקים להם לחיות באיכות חיים סבירה ויאפשרו להם לשפר את מצבם הבריאותי.

בשל המחסור בתקנים נאלצים אנשי מקצועות הבריאות לתת לכם טיפול פחות טוב, שתמתינו לו זמן ממושך, אם בכלל תקבלו אותו ולא- ישלחו אתכם לקבל טיפול במקום פרטי.

אם יש לכם כסף- התמזל מזלכם. אם לא- תמשיכו לחכות.

הרבה פעמים אנשים מתייאשים מראש, מרימים ידיים ואפילו לא פונים למערכת הציבורית.

למה? למה בישראל בריאות היא מוצר לעשירים בלבד?

מעבר לעומס הבלתי סביר שפוגע באיכות העבודה, מקבלים עובדי מקצועות הבריאות במערכת הציבורית שכר עבודה זעום ביותר (כ-6500 בממוצע על משרה מלאה של 40 שעות שבועיות). רובם הגדול משלימים הכנסה במקומות אחרים ומקבלים השלמת הכנסה במשכורת.

תתפלאו, אך השביתה היא לא על השכר הפעם אלא על התנאים שלא מאפשרים לתת לכם טיפול ראוי.

מדובר באנשים שלמדו תואר ראשון ושני, חלקם לומדים לתואר השלישי שלהם ושאינם מפסיקים כל העת להשתלם וללמוד ולהתמחות על חשבונם כדי להמשיך ולתת לכם את הטיפול הטוב והמתקדם ביותר שקיים.

בגלל התנאים הנוראים שבהם עובדים אנשי מקצועות הבריאות, עובדים רבים נאלצים לעזוב את המערכת הציבורית לטובת המערכת הפרטית, פשוט כי אין להם ברירה.

עם שליחות לא הולכים למכולת.

כמו בסקטורים אחרים, יש למערכת פתרונות יצירתיים ופוגעניים כמובן בעובדים ובמטופלים בסופו של דבר, כמו למשל: העסקת עובדי קבלן, חוזים אישיים והפרטת השירות לגורמי חוץ.

משרדי הבריאות והאוצר חייבים לקחת אחריות ולתקן את העוולה הזו!

להוסיף עוד תקנים למקצועות הבריאות ולאפשר לתושבי ישראל לקבל שירותי בריאות מקצועיים ובזמן המתנה סביר.

מערכת הבריאות בישראל היא מערכת הבריאות הטובה במזרח התיכון ובין הטובות והמתקדמות בעולם. תיירות המרפא כאן חוגגת, מכל העולם באים ללמוד ולהשתלם מהטובים ביותר, בכל תחומי הבריאות והרפואה.

ומה קורה אצלנו? במסדרונות בתי החולים, קופות החולים, מרכזי השיקום,המכונים להתפתחות הילד, המרכזים לבריאות הנפש?

תחכו המון זמן בתור לטיפול, לא יספיקו להדריך אתכם ואת משפחתכם לפני השחרור הביתה אחרי ניתוח או אירוע מוחי או שיקום ממושך, לא יספיקו לעשות לכם הערכה קוגניטיבית או הערכת נהיגה, לא יספיקו להכין לכם את הסדים שיאפשרו לכם להימנע מניתוח או לשמר תוצאות של ניתוח, תחכו עם ילד שלא מתקשר או לא מדבר 7 חודשים ואולי יותר.

מפסיקה כאן, הבנתם את הפואנטה.

אם אתם גרים בפריפריה- משתתפת בצערכם. הסיכוי שלכם לקבל טיפול יורד פי כמה.

בינואר השנה הוכרז ע"י האיגוד המקצועי של מקצועות הבריאות סכסוך עבודה במטרה לנהל מו"מ ולהגיע לפתרון לפני שייפגעו המטופלים.

הצעד הזה לא עזר וההכרזה על השביתה היתה צעד בלתי נמנע.

אם גם אתם סובלים מהמצב, אם גם אתם מטופלים או טופלתם בעבר – אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו למאבק:

תכתבו ברשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם..)

תכתבו לחברי כנסת, תכתבו לחברי ועדת הבריאות של הכנסת, תכתבו לשר האוצר, הצטרפו להפגנות- השביתה היא בשבילכם!

למידע על המאבק ניתן להצטרף לדף הפייסבוק: נאבקים למען מקצועות הבריאות

שתפו את הפוסט הזה לכמה שיותר אנשים כי המאבק הזה הוא של כולנו!

שלכם,

יעל

 

 

עוצמת ההקשבה

עוצמת ההקשבה: כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר
מאת ד"ר שירי דניאלס, הוצאת מטר

 

" כל אחד מאיתנו, מעצם היותו אדם, חווה בחייו משברים, דילמות, אתגרים, מעברים, שינויים, אבדן, כאב ומצוקה. היות שאנו יודעים ממקור ראשון איך מרגישים כשחשים בדידות, געגועים, חרדה ולחץ – יש ביכולתנו לסייע לאחר, מאדם לאדם, בגובה הלב"

("עוצמת ההקשבה" מאת שירי דניאלס, מתוך ההקדמה).

 

בימים הקשים והכואבים האלה, שבין יום השואה ליום הזיכרון, אנחנו עדים לסיפורי חיים קשים וזכרונות טראומתיים של אנשים יקרים לנו.

הגעגועים והעצב אינם מרפים ולפעמים כל מה שנותר לנו הוא פשוט להיות שם ולהקשיב.

הפעם אני רוצה להמליץ לכם על ספר נפלא שנתקלתי בו כמעט במקרה.

זה ספר רלוונטי לכל הורה, מורה, גננת, נשות/אנשי טיפול ממקצועות הבריאות, יועצים/ת, מנהלים/ות, מפקדים/ת ולכל מי שיש לו נגיעה כלשהיא לחייהם של אנשים.

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מול אדם במצוקה ולא ממש ידעתם מה לעשות? מה אומרים, מה לא אומרים, ואולי רק להיות שם איתו מבלי לומר דבר?

הספר" עוצמת ההקשבה" מתייחס למשמעות ההקשבה בכל מעגלי החיים, בהקשרים שונים: בין בני משפחה, בין עמיתים לעבודה, בין מטפלים למטופלים ובינינו לבין עצמנו.

כל פרק מתייחס למיומנויות הקשבה שונות, במעגלים הקרובים לנו והרחוקים יותר: הקשבה לאדם קרוב או רחוק הנמצא במצוקה, הקשבה בזוגיות, הקשבה בין הורים לילדים וזיהוי מצוקה אצל ילדים, מתבגרים ובני הגיל השלישי.

ישנם בספר פרקים המתייחסים באופן ספציפי למצוקות רגשיות שונות ולהתערבות במצבי משבר, דיכאון ומניעת אובדנות. עוד בספר פרק העוסק במעגל המקצועי ובהקשבה ככלי ניהולי.

בכל פרק תמצאו תרגיל מעשי שמאפשר לתרגל את המיומנויות המוצגות בו, והרווח כולו שלכם.

"בפעם הבאה שאתם חולפים על פני אמכם המוטרדת, בנכם הכועס או על פני קולגה לעבודה שלא נראית כתמול שלשום, עצרו, התעניינו בתחושותיהם ותנו להם ולעצמכם את הדבר היקר ביותר שניתן לתת: את תשומת לבכם הבלתי מעורערת, הנוכחות, האכפתיות והאהבה. היכולת להיות שם עבור היקרים שלנו היא זכות ומתנה גדולה, בעלת משמעות לשני הצדדים". (מתוך הספר "עוצמת ההקשבה").

 

ולקינוח, אני רוצה לתת לכם במתנה את השיר המרגש הזה, שהכירה לי חברה יקרה, שתמיד נמצאת שם בשבילי:

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר

שֵׁב אִתּוֹ

עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן

אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת

שֵׁב אִתּוֹ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד

(סמדר וינשטוק, מתוך הספר "צל עריות", הוצאת סטימצקי).

שלכם,

יעל

10 דברים שכדאי לכם לדעת על הפרעת ויסות חושי

הפרעת ויסות חושי היא אחת התופעות המעניינות והפופולריות, יש סביבה הרבה מיתוסים ותחום האבחון והטיפול בנושא לצערי פרוץ לחלוטין.

כיום הפרעה בויסות החושי עדיין אינה מופיעה כהפרעה בפני עצמה בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי המפורסם, הלא הוא ה 5- DSM , אך היא מופיעה יחד עם הפרעות התפתחותיות ונפשיות אחרות.

המילה "עדיין" חשובה, כי בכל מהדורה מתעדכנות האבחנות בהתאם למחקר ולידע הקליני המצטבר על הפרעות ומחלות שונות.

מהי הפרעה בויסות החושי? מי מוסמך לאבחן ולטפל? איך מאבחנים? איך מטפלים? האם אפשר להשתמש בתכניות הטיפול שמפורסמות ברשת?

רציתם לדעת ולא היה לכם את מי לשאול? הנה 10 דברים חשובים שכדאי לכם לדעת על אבחון וטיפול בהפרעות בויסות החושי:

מהי בכלל הפרעה בויסות החושי?

הפרעת ויסות חושי SMD- Sensory Modulation Disorder היא מצב בריאותי המאופיין בקושי בתפקוד ובהשתתפות בעיסוקים כתוצאה מפגיעה ביכולת לווסת ולהתאים את התגובה ההתנהגותית לגירוי חושי.

זו יכולה להיות תגובה לגירוי טקטילי (מגע), פרופריוספטיבי (התחושה העמוקה), וסטיבולרי (תנועה ושינויי מנח), ראייה, שמיעה, טעם, ריח וכאב.

קושי זה מתבטא בתגובות מוגזמות או בתגובות שאינן בהלימה לדרישות הסביבה.

(מפורט בנייר העמדה "ריפוי בעיסוק בקרב אוכלוסיה עם הפרעת ויסות חושי SMD לאורך החיים", 2015)

מדובר בהפרעה שאנשים יכולים לסבול ממנה בכל גיל.

מה שיקבע אם יש הפרעה או לא היא התשובה לשאלה: האם יש  קושי משמעותי או הפרעה בתפקוד ובהשתתפות?

זה אומר שלא כל רגישות לריח, לרעש, לאור או למגע של בד היא הפרעה בכלל או הפרעה בויסות חושי בפרט.

"אדם בתוך עצמו הוא גר": לכל אחד מאיתנו יש תגובות שונות לגירויים שונים בסביבתנו.

לכל אחד מאיתנו יש רגישויות שונות וכל אחד מאיתנו חווה אחרת את העולם. התגובות שלנו מושפעות לא רק מתגובה עצבית לגירויים אלא יש לנו רגשות, חוויות, זכרונות, נעימים יותר או פחות, הקשורים להתנסויות שלנו בעבר, לבד או עם אחרים.

אני מעדיפה בגדים מבד כותנה ובדים סינתטיים פחות נעימים לי, החברה שלי חייבת להיות בתנועה ומחפשת רכבות הרים ובנג'י. ישנם אנשים הרגישים לריחות, לרעשים, לסיבובים ברכב, כל מנעד התגובות האנושיות הוא אפשרי.

אולם לא כל רגישות היא הפרעה ולא כל ילד שמפריעה לו התוית של הבגד או שנושך את החבר שלו, או לועס את השרוול, סובל מהפרעה בויסות החושי.

ולכן, במקרה של חשד להפרעה בויסות החושי חשוב לשאול: עד כמה זה משפיע על התפקוד? עד כמה ההתנהגויות הנ"ל מפריעות להשתתפות התקינה של האדם במשימות, בפעילויות היומיומיות ובאתגרים של החיים?

אכילה לא מאוזנת, הפרעות בשינה, מצבי דחק (סטרס) וטראומה ושינויים הורמונליים יכולים להשפיע מקצה לקצה על האופן שבו אנחנו קולטים גירויים מהסביבה, מעבדים אותם ומגיבים להם.

לכן, במקרים שבהם עולה חשד להפרעה בויסות החושי כדאי ראשית לבדוק אם התזונה, השינה והמצב ההורמונלי והנפשי נמצאים באיזון או לא, ואז לטפל במה שצריך לטפל.

הפרעה בויסות החושי אינה מופיעה ביום בהיר אחד.

מדובר בדפוס מולד, שהורים יכולים לתאר על ילדם כבר מינקות: היה תינוק לא רגוע, כל רעש קטן היה מקפיץ אותו, היה תינוק שקט ואדיש לסביבה, צרח כשהחלפתי לו בגדים, לא ישן בכלל והיה מאד פעיל וכו'.

אז אם בוקר בהיר אחד פתאום הילדה שלכם לא מוכנה לגרוב את הגרביים או הילד שלכם מתחיל לנשוך בגן סביר להניח שזה לא קשור להפרעה בויסות חושי וכנראה שיש להם איזה מסר להעביר לכם.

במקרים רבים, ילדים מתנהגים את המצוקה שלהם ודרך ההתנהגות מעבירים מסרים למבוגרים סביבם.

שכיחות באוכלוסיה:

המחקרים מראים לנו שבין 5-16% מהילדים בגילאי גן וביה"ס סובלים מהפרעה בויסות החושי, תלוי במחקר.

בקרב ילדים ומבוגרים עם הפרעות שונות (כגון אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, מוגבלות שכלית התפתחותית, הפרעת קואורדינציה התפתחותית והפרעות נפשיות) השכיחות הרבה יותר גבוהה ונעה בין 40-90%. מדובר על הפרעה שנמשכת לאורך החיים, וישנם הורים רבים שמדווחים על קשיים דומים שהיו להם כילדים ועד היום, כמבוגרים.

ביחד ולחוד: 

במקרים רבים של הפרעה בויסות החושי נראה שילוב של הפרעה נוספת ולכן האבחון והטיפול חייבים להתייחס לכלל הקשיים של הילד ומשפחתו על מנת לתת להם מענה מתאים ולהביא לשיפור בתפקוד ובהשתתפות.

זה כולל במקרים רבים עבודה בשיתוף אנשי מקצוע מתחומים שונים, כגון- מרפאה בעיסוק, רופא, פסיכולוג, קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסט ואנשי הצוות החינוכי.

לכן, בתהליך ההערכה חשובה הראיה המקצועית הרחבה והמעמיקה כדי לדעת להפנות לאנשי מקצוע נוספים כשיש חשד לקיומה של הפרעה נוספת.

כבר קרה לי מספר פעמים שילד הופנה אליי בגלל "בעיה בויסות החושי" ולאחר תהליך של אבחון מעמיק, שכלל שאלונים, ראיונות עם ההורים ותצפיות עלתה שאלה לגבי הפרעה בתקשורת והילד הופנה על ידי לרופא ההתפתחותי ואכן אובחן על הרצף האוטיסטי. זה כמובן שינה לגמרי את מסלול הטיפול בו, בכל ההיבטים.

זו רק דוגמא לכך שמי שמאבחן צריך לדעת בדיוק מה הוא עושה, וצריך לדעת על התפתחות של ילדים ועל תפקוד ועל בריאות וחולי. לכן משרד הבריאות הסמיך מרפאות בעיסוק לאבחן ולטפל בנושא זה.

מרפאות ומרפאים בעיסוק הם היחידים המוסמכים מטעם משרד הבריאות לאבחן ולטפל בליקויים/הפרעות בויסות חושי

גם בתחום זה, כמו בתחומים רבים אחרים, יש המון "מטפלים", יועצים ומאמנים המציגים את עצמם כ"מומחים לויסות חושי" . לכן, כמו שתקחו את הרכב שלכם רק למוסך מורשה ותטפלו בשיניים שלכם רק אצל רופא מומחה אל תתפשרו גם כאן:

אם יש לכם חשד לקיומה של הפרעה בויסות החושי לכו לאבחון ולטיפול אצל מרפא/ה בעיסוק (ותדרשו לראות תעודת הכרה ממשרד הבריאות).

לא קיים שאלון אחד או אבחון אחד שמאבחן הפרעה בויסות החושי. לכן, "מטפלים" שמציעים לכם לאבחן את עצמכם בשאלון קצר באינטרנט פשוט עובדים עליכם בעיניים

מצטערת, אין לי דרך עדינה יותר לומר זאת.

תהליך ההערכה כולל קודם כל בדיקה של הפרופיל העיסוקי של האדם, ובמילים אחרות- מה הוא עושה בחיים? טוב לו? רע לו? איפה מצליח יותר ואיפה יש קושי משמעותי?

אחר כך משתמשים בכלי אבחון פורמליים (כמו שאלונים) ובכלי אבחון נוספים (כמו ראיונות ותצפיות בסביבה הטבעית של הילד ובסביבה קלינית מובנית).

המידע שנאסף, מאפשר למרפאה בעיסוק המאבחנת להכיר את הפרופיל העיסוקי והחושי של האדם, כיצד מושפעים התפקוד וההשתתפות וכיצד הסביבה מאפשרת או מעכבת.

בסיום תהליך ההערכה, שיכול לקחת מספר פגישות, המטרה היא לקבוע האם ניתן להסביר את הקשיים בתפקוד ע"י קיומה של הפרעה בויסות החושי ואז לבנות תכנית התערבות יחד עם המטופל (או משפחתו) או שניתן להסביר את הקושי התפקודי ע"י קיומם של קשיים אחרים (התנהגותיים, רגשיים, קוגניטיביים) ובהתאם לכך להמליץ על קבלת טיפול מתאים.

אבחון לא נכון ושימוש בתכנית טיפול "גנרית" ולא מותאמת אישית

לא רק שלא יועילו ולא ייטיבו עם המטופל אלא עלולים גם למנוע מהמטופל את הטיפול המתאים ואף להזיק.

טיפול באנשים עם הפרעה בויסות חושי אינו רשימת מכולת.

יש ברשת המון "מומחים" ורשימות אינסופיות של כל מיני רעיונות ל"טיפולים" בהפרעת ויסות חושי, כל מיני רעיונות לפעילויות שונות ומשונות כגון קפיצות בטרמפולינה, עיסויים, הברשות ועוד ועוד.

חשוב להבין: הטיפול באנשים עם הפרעה בויסות החושי כולל שיטות שונות המותאמות אישית למטופל ולמשפחתו בהתאם לסיבות הפניה, לקושי התפקודי, למאפיינים האישיים, להעדפות האישיות, לגיל ועוד.

הטיפול יכול לכלול התאמה של הסביבה, התאמה של הפעילות, אסטרטגיות ספציפיות ופעילויות שונות.

לכן, תכנית הטיפול "נתפרת" באופן אישי, היא דינמית ונתונה לשינויים, בהתאם לצרכים. מה שנכון לאחד לא נכון לאחר.

ולקינוח:

למי שמעוניינים להעמיק את הידע, הנה רשימת קריאה מומלצת בעברית:

  1. נייר עמדה "ריפוי בעיסוק בקרב אוכלוסיה עם הפרעת ויסות חושי SMD" בתוך אתר משרד הבריאות

2."ילד, מה הוא צריך? ריפוי בעיסוק לפי גישת האינטגרציה הבין-חושית, להורים, למחנכים ולמטפלים", מאת ג'רי האן-מרקוביץ. הוצאת אחיאסף.

  1. "לחיות דרך החושים", מאת וויני דאן. הוצאת אח.
  2. "הילד הלא מתואם", מאת קרול סטוק קרנוביץ. הוצאת אמציה.
שלכם,
יעל

 

 

מאה שנים של תקווה

פוסט חגיגי לכבוד 100 שנה ליסוד מקצוע הריפוי בעיסוק בעולם   ו-70 שנה ליסוד מקצוע הריפוי בעיסוק בישראל

 

ב-27.10, יצויין ברחבי העולם יום הריפוי בעיסוק הבינלאומי. השנה נחגוג 100 שנים ליסוד המקצוע בעולם ו-70 שנה לריפוי בעיסוק בישראל.

אני מזמינה אתכם לסיפור מלא השראה על אומץ, אהבת אדם ומולדת, על חירות ותקווה.

תכינו לכם משהו לשתות, שבו בנוח ותנו לעצמכם לנסוע במנהרת הזמן 100 שנים לאחור…..

"פסיכיאטר, אדריכל ועובדת סוציאלית נפגשים בסנטוריום"…

נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל כך הכל התחיל.

במרץ 1917 , בסנטוריום לחולי שחפת בניו יורק, נפגשים ששה אנשים, שלושה גברים ושלוש נשים, ומייסדים את החברה לקידום הריפוי בעיסוק:

ג'ורג' אדוארד ברטון- אדריכל חולה בשחפת, ששיקם את עצמו באמצעות עבודת כפיים לאחר שעבר ניתוח,

תומס ר' קינדלר- אדריכל ומזכיר תעסוקתי בצבא קנדה, שהיה אחראי על שיקום מקצועי של חיילים קנדיים במלחמת העולם הראשונה

סוזאן קוקס ג'ונסון- מרצה לאומנות

אלינור קלארק סלייגל- עובדת סוציאלית

ד"ר ויליאם ראש דנטון- פסיכיאטר שהאמין בערך העיסוק לשיקום הגופני והנפשי

איזבל ג' ניוטון- מזכירה ובת זוגו של ד"ר דנטון.

'ידידיי הנכבדים' , אמר ד"ר דנטון לחברי הקבוצה, 'אני מאמין שבאמצעות עיסוק אפשר להסיח את דעתו של החולה ולהשכיח ממנו מעט את הכאב והצרות.

העיסוק מאפשר תרגול של תנועות ותרגול מטלות יומיומיות, שמסייעות לטיפול הנפשי ומאפשרות תפקוד תקין. אני מאמין שהאדם הוא שלם ודינמי ואני אופטימי שיש לו היכולת להשפיע על בריאותו באמצעות השימוש בידיו ובמחשבתו'.

באותה השנה פותחת אלינור קלארק סלייגל את הקורס הראשון לריפוי בעיסוק באילינוי, ארה"ב.

המטרה היתה להכשיר צוות טיפולי לעבודה עם חולים הסובלים מבעיות פיזיקליות או פסיכיאטריות, חיילים פצועים וילדים עם לקויות למידה.

הפצועים הרבים לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאו לצורך לתמוך בנפגעי המלחמה ולכן היה צורך בטיפול שמטרתו לסייע לחולים הכרוניים הרבים להמשיך בחייהם, על אף מגבלתם.

המקצוע התפתח לפי צרכי התקופה ובשנת 1918 מפרסם ד"ר דנטון, הפסיכיאטר שלנו, שלושה סוגים של טיפולי ריפוי בעיסוק:

ריפוי בעיסוק שכולל פעולות פשוטות שמטרתן להסיח את דעתו של החולה,  ריפוי בעיסוק להשגת שיקום שכלי, נפשי או פיזי וריפוי בעיסוק להשגת שיקום מקצועי.

בשנת 1931 איגוד המרפאים בעיסוק האמריקאי כבר חובר להסתדרות הרפואית ונקבעים נהלי ההסמכה של מרפאים בעיסוק.

 

נחזור ל-1917.

בזמן שהשישייה העליזה הכריזה על הקמת החברה לקידום הריפוי בעיסוק, בארץ ישראל המצב היה, איך נאמר, על הפנים.

שמונה שנים קודם לכן, מגיעה הנרייטה סאלד, מטעם ארגון נשות הדסה, ומזדעזעת מתנאי ההגיינה הקשים ומצב הבריאות הנורא בישוב.

בשנת 1913 מתחיל ארגון הדסה לפעול בארץ ישראל ובעזרת שתי אחיות מוסמכות, רוז קפלן ורחל לאנדי, מתחילים לטפל בתינוקות ובחולי גזזת.

מלחמת העולם הראשונה פורצת והן חוזרות הביתה לאמריקה.

בזמן המלחמה המצב היה עוד יותר על הפנים. מגפות כמו מלריה, טיפוס, כולירע, רעב ומחסור חמור בצוות רפואי מביאים לצמצום אוכלוסיית ירושלים מ-40,000 ל- 25,000. רבים מתו, גורשו או ברחו.

ב-1918 מקים ארגון הדסה את "היחידה המדיצינית ציונית אמריקאית" , שכללה 44 אנשי צוות רפואי, שהקימו בי"ס לאחיות, תחנות לאם ולילד, בתי מרקחת, מרפאות שיניים, בתי חולים ומרפאות.

"אשה ומזוודה בדרך אל הלא נודע"

ב-1931 יוצאת אתל עדינה בלום, צעירה יהודית אמריקאית, באניה, למסע של חייה. היא תגיע לארץ ישראל ואף אחד לא יאמר לה אחרת.

"את לא תעזי לנסוע לשם, שומעת אותי?" הדהדו דבריו של אביה, רותח מזעם. אמה בכתה בשקט ונשקה על מצחה כשיצא האב מן החדר. אתל הרגישה עדיין את מגע שפתיה. דמעות החלו לזלוג על פניה.

היא תעשה את זה. בעצמה. כמו תמיד וכנגד כל הסיכויים. היא תראה להם ולכולם מה היא שווה. בדיוק כמו שהתקדמה בעבודה בקק"ל ומונתה למנהלת משרד. אף אחד לא יגיד לה מה היא שווה. היא יודעת מה היא שווה".

בזמן שהאניה עגנה בצרפת, מצטרפת אתל לקונגרס הציוני ה-17 בבזל. שם היא פוגשת, במקרה, את ד"ר חיים יסקי, מנהל ארגון הדסה בארץ ישראל.

"ד"ר יסקי נראה לחוץ וממהר. המזכירה שלו בירושלים התפטרה (איך היא יכלה לעשות לי את זה דווקא עכשיו?) ויש מברק דחוף לשלוח. אתל מתנדבת לעזור לו והוא שואל אם היא במקרה מחפשת עבודה".

אתל נענית בשמחה לבקשתו וכשהאניה עוגנת בירושלים כבר יש לה עבודה.

לאחר שבוע בלבד בירושלים, אתל נתקפת בכאבים ומאושפזת במשך ששה שבועות בבי"ח רוטשילד. בסמוך לבית החולים היה בית קפה, בו נפגשו יהודים ממוצא אמריקאי.

השמועה על בחורה אמריקאית, בודדה, חדשה בארץ, המאושפזת בביה"ח, הגיעה לבית הקפה וחברי "הפרלמנט" שהו במשמרות ליד מיטתה.

בין התורניות היתה הנרייטה סאלד.

תחילתה של ידידות מופלאה

"אתל שכבה במיטת בית החולים צחורת הסדינים, מביטה מהחלון אל השמים הכחולים. באויר עוד נישא ריח הבשם של הגב' סאלד וניחוח קל של סוכריות המנטה שנשאה בתיקה. העיניים הטובות, מגע כף ידה החמה על לחיה, שניגבה לא אחת את הדמעות. 'את תהיי בסדר גמור, ילדה. בסדר גמור.'

החום האמהי הזה היה כל כך חסר לה. עכשיו רק היתה פנויה להיזכר עד כמה.

'האחות רחל, אולי יש לך כמה חוטי רקמה בשבילי?  ומחט?'

האחות רחל חייכה אל מראה האור בעיניה של אתל. מקץ כמה דקות ישבה כבר אתל במיטתה והחלה לרקום חולצה, מתנה לגב' סאלד.

הדמעות הפכו לחיוך, החוטים הפכו לרקמת פרחים עדינה על חולצה. כך חלפו להן השעות, חלפו הימים והלילות. 11 הנשים שהיו מאושפזות במחלקה ביקשו גם הן חוטים מהאחיות והחלו לתפור ולרקום".

 

בעבור כחודש:

" 'תשמרי על עצמך אתל'. חבקה אותה האחות רחל. אתל חיבבה באופן מיוחד את האחות האדמונית שנתנה לה את החוטים באותו ערב, לפני כמה שבועות. 'אם תצטרכי משהו, אני כאן. את לא חייבת להישאר לבד. אשמח לעזור, להכיר לך כמה חתיכים… איך יצאה החולצה של גב' סאלד? אהבה?'

'עדיין לא נתתי לה. היא בטח תגיע עוד מעט. 'תודה לך רחל, על הכל', חיבקה אתל את האחות מאירת הפנים, ונתנה לה פרח רקום קטן, אליו חיברה סיכת ראש.

'אנחנו צריכות להודות לך, אתל. מאז שהתחלת לרקום כאן, כל הנשים במחלקה בקשו לרקום ולתפור ועשית כאן נס של ממש- הן כמעט ולא קראו לעזרתנו והשתחררו מבית החולים מוקדם מהמצופה'.

'מי השתחררו מוקדם מהמצופה?' בדלת הופיעה הגב' סאלד.

'אתל יוצאת היום הביתה', אמרה בחיוך האחות רחל. 'חזקה ובריאה'. רחל הפריחה לאתל נשיקה באויר והמשיכה בדרכה למחלקה הסמוכה.

'אז זהו? הביתה היום?' חייכה  הגב' סאלד.

'זה בשבילך, גב' סאלד', הגישה לה אתל את החולצה הרקומה. 'הביקורים שלך היו כל כך חשובים לי'.

הגב' סאלד לא הסתירה את התפעלותה. 'זה מדהים, אתל. ומה שעשית כאן לנשים במחלקה עוד יותר מדהים. את צריכה לפתוח מחלקה לריפוי בעיסוק כאן, בבית החולים'.

'אני? אבל אני לא מכירה את המקצוע. אני לא יודעת איך לעשות את זה'.

'גם אני לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה לזהות אשה עם רצון וכשרון. תצטרכי לחזור הביתה לניו יורק וללמוד. את תעשי את זה, ילדה. את תעשי את זה. אנחנו זקוקים לך כאן'.

לאחר האשפוז התחזקו הקשרים בין אתל בלום להנרייטה סאלד ואתל אף היתה מזכירתה הראשית.

 

לאחר תשע שנים, ב-1940, עם הגברת הלחץ הגרמני במזרח התיכון, חוזרת אתל בלום לבדה לניו יורק ובעלה נשאר בארץ.

היא משכנעת את ראשי הדסה לשלוח אותה ללמוד ריפוי בעיסוק ושיקום, במימון הדסה, ובתמורה היא תפתח שירותי ריפוי בעיסוק בירושלים.

כמה ועדות והעניין סודר. הדסה מימנה את הלימודים ודמי מחייה בסיסיים ואתל התחיבה לעבוד בארץ ישראל למשך שנתיים.

בזמן שהותה בניו יורק, מגלה אתל שהיא בהריון. למרות ההריון והלידה היא ממשיכה בתכנית הלימודים, מסיימת תואר ראשון בשיקום ובריפוי בעיסוק ותואר שני באדמיניסטרציה. בזמן לימודי התואר השני מצטרף אליה בעלה לניו יורק.

בינתים מבקשת אתל מהדסה לגייס עוד מרפאות בעיסוק אמריקאיות שיסכימו לעבוד בארץ ישראל.

 

לאחר סיום הלימודים מארגנת אתל, בעזרת הדסה, מתנדבות בארה"ב שהכינו דוגמאות למלאכות יד, אספו חומרי גלם וחומרי מחזור לעבודות יד ולקראת הנסיעה לארץ היא עורכת ערב התרמה במלון וולדורף אסטוריה היוקרתי בניו יורק, למטרת איסוף חומרים וכספים.

כל הציוד נכנס לשלושים ארגזים, שנוסעים עם אתל חזרה לירושלים.

עם חזרתה, נפתחת הקליניקה הראשונה לריפוי בעיסוק בהדסה הר הצופים.

אתל משכנעת את הנהלת הדסה לפתוח קורס לריפוי בעיסוק והקורס נפתח, בהנהלתה, בהר הצופים, בשישי לינואר, 1947.

במהלך מלחמת העצמאות נפתחת מחלקת השיקום בהדסה.

ימים של מלחמה

עם פרוץ המלחמה, האוניברסיטה העברית על הר הצופים נסגרת, סטודנטים מגוייסים לקרבות והקורס לריפוי בעיסוק מפונה למספר מבנים ששייכים להדסה, ברחבי ירושלים.

חלק מחברות הקורס הראשון היו חברות ב"הגנה" , השתתפו בקרבות ונעדרו מספסל הלימודים. חיי היומיום בירושלים הנצורה היו קשים מנשוא. הגישה להר הצופים היתה ברכבים משוריינים בלבד.

באסון השיירה להר הצופים נרצחו 78 נוסעים, חברי סגל רפואי. ביניהם ד"ר חיים יסקי.

בקיץ 1949 חוזרת אתל בלום לניו יורק, עם שני ילדים קטנים, ללא בעלה, שנשאר בארץ, וללא עבודה.  היא מתחילה לגייס כספים עבור מדינת ישראל.

בהמשך היא לומדת פסיכולוגיה קלינית וממשיכה לעבוד כפסיכולוגית.

אתל עדינה בלום נפטרה בשנת 1994 בארה"ב.

 

מאז ועד היום

הכל קרה כאילו במקרה.

אשה צעירה, מבריקה, ציונית, יוצאת להגשים את עצמה, בתקופה שזה ממש לא מקובל, בניגוד לרצון אביה, כדי לעשות מה שנכון עבורה ועבור רעיונות גדולים ממנה.

מאז 1947 עבר מקצוע הריפוי בעיסוק בארץ תהפוכות ושינויים. את מלאכות היד וחומרי המחזור מחליפים היום המציאות המדומה, האפליקציות היעודיות ומדפסות תלת המימד.

אולם, תמיד מרפאות בעיסוק היו שם, עבור אלו שהיו זקוקים להן, על פי צו השעה- במחלקות השיקום בכל המלחמות, נפגעי ראש, נפגעי חוט שדרה וקטועי גפיים, במחלקות הפסיכיאטריות שקבלו אליהן ניצולי שואה והלומי קרב, בטיפות חלב, במכונים להתפתחות הילד, בשיקום ילדים חולי פוליו ובמסגרות החינוך המיוחד.

מאז הקורס הראשון בירושלים והקמתו של ביה"ס לריפוי בעיסוק בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, נפתחו חוגים אקדמיים לריפוי בעיסוק באוניברסיטאות תל אביב, חיפה והקריה האקדמית אונו, לתואר ראשון ולתארים מתקדמים.

כבוגרת מחזור מ"ח של ביה"ס לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים זכיתי ללמוד בביה"ס לאחיות לפני השיפוץ הגדול.

בקומה העליונה היו עדיין אותם שירותים ומקלחות ששימשו את בנות המחזור הראשון, הספריה עם הקסם המיוחד שלה ומנורות הקריאה, שנדמה שנשארה אי שם בשנות ה-50.

אין ספק שרוחן המופלאה, היצירתית, החכמה, היוזמת ואוהבת האדם של בנות המחזור הראשון, בניצוחה של אתל בלום, עדיין שורה שם במסדרונות, עד היום.

כיום מדינת ישראל היא בין המדינות הבולטות בעולם בתחום הריפוי בעיסוק: במקצועיות, במחקר ובחדשנות.

לא נותר לנו אלא להמשיך את המורשת ולקדם את המקצוע בארץ ובעולם, לפחות ל-100 השנים הבאות.

להמשיך ולעזור לאנשים, בכל הגילאים ובכל מצבי הבריאות, להגיע לחירות לעסוק במה שהם רוצים ואוהבים, וזו תמצית הסיפור כולו.

אנחנו חייבות את זה לאתל עדינה בלום, להנרייטה סאלד ולכל אותן מרפאות בעיסוק שסללו את הדרך כשהיו כאן הרבה קושי ומחסור אך גם, ובעיקר, הרבה תקווה.

שלכם,

יעל

 

 

מקורות:

הפוסט מבוסס על עבודת הדוקטורט של ד"ר טובה מרגליות: "יסוד והתפתחות מקצוע ושירותי הריפוי בעיסוק בישראל בשנים 1940-1979 כבבואה לתמורות בחברה הישראלית". אוניברסיטת בר אילן, שבט תשע"ו.

https://medicine.ekmd.huji.ac.il/schools/occupationaltherapy/He/about/Pages/history_he.aspx

 

כל הדיאלוגים הם בדויים, פרי דמיוני הפרוע וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בהחלט.

 

 

רק מילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

 

אני זוכרת את הישיבה הראשונה בכיתה א. יועצת מנהלת סגנית והמורה. התחושה הייתה שהרגשתי כל כך קטנה ויש לי עכשיו אחרי החופש שיחה עם היועצת והמורה לא אוהבת את התחושה הזאת בכלל.

 

כהורה לילד עם הפרעת קשב, כלל לא משנה מאיזה רקע ועם איזה ניסיון אני מגיעה – כל מפגש בבית הספר מערער אותי. תמיד אני אהיה זו שמצויה תחת זכוכית מגדלת, דברי עלולים להתפרש שלא כהלכה, או לא כפי שהתכוונתי, החדירה לפרטיות שלי אינה נעימה כלל וכלל – וככל שהפורום גדול כך המבוכה מתעצמת.
נזכרת בפגישה עם פסיכולוגית (צעירה יש לציין) שיתפתי אותה בתחושה שלי שהילד מפתח חרדות, כיוון שבמקצועי מתחום בריאות הנפש דברתי בשפה מקצועית. הרגשתי שזה מאיים עליה ובמקום לנסות להבין את דברי היא אמרה שאני משליכה על הילד פחדים שלי. באותו רגע איבדתי בה אמון.

 

אני רוצה גם לספר על חוויה חיובית עם פסיכולוגית בגן, שלא פחדה להסתכל לי בעיניים, שהבינה עניין ולא ניסתה להקטין אותי. לקחה ברצינות כל דבר שאמרתי, השיחה זרמה באוירה טובה ומחוייכת. יצאתי בהרגשה מצויינת, הייתי צד בשיחה שיוויונית בגובה העיניים


אני זוכרת את הישיבה הראשונה עוד בגן, כשביקשנו עבורו גננת שי"ח.
הגננת אמרה לי לפני, "תדעי שהועדות האלה מדגישים את השלילי, את הקשיים. זה לא שאני לא רואה את החיובי אבל אם אדבר עליו לא יאשרו לנו שעות….אז אל תקחי את זה קשה….."
ולמרות שידעתי מראש, ולמרות שהבנתי, זה היה קשה…….לא יודעת אם אפשר אחרת

 

זה לא על רגל אחת… אבל כללית החוויה של רוב ימי ההורים ,במיוחד בתיכון, היתה של ללכת עם שכפ"ץ.

 

הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית בגן. היא הייתה מאוד צעירה ויהירה, הסתכלה דרכינו בהתנשאות בלי שום חמלה או חסד. חייבת להגיד שהיום התחושה שונה לחלוטין, אני מרגישה שכל צוות בית הספר איתנו, אוהבים את גור אדם מעריכים את היכולות של כולנו להתמודד עם הקושי ויודעים כמונו שרק ביחד אפשר.

 

גם אני הרגשתי קטנה ומצומקת ולא ממש הבנתי מה רוצים שאני אעשה. לא נתנו משהו מעשי, התקשרתי לקופה והתחלתי לחפש ולשאול ודי התברברתי בבירוקרטיה.

 

לפני מספר שבועות היתה לי פגישה בביה"ס שיצאתי ממנה בתחושה שעברתי אירוע טראומטי.
בפגישה ישב הצוות המוביל שכלל גם פסיכולוגית חדשה שלא מכירה אותנו. הפגישה היתה קשה. שמעתי דברים שלא היה לי מושג עליהם – אולי כי איש לא טרח לעדכן אותנו על כך למרות שהייתי בקשר עם ביה"ס. ילד שפשוט לא עושה כלום וויתר על עצמו לחלוטין בכל הנוגע להיות תלמיד.
תוך זמן קצרצר כשאני כבר עם דמעות מגודל מצוקתו של הילד הזרקור הופנה אליי עם הערות בלתי מקצועיות בעליל. מקטינות. מזלזלות. שלא לומר משפילות. כל זאת מצד הפסיכולוגית שכביכול אמורה להביא את הצד המקצועי.

העדויות הללו הם של הורים אמיתיים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הם לא חזרו משדה הקרב  ולא מפרק של "הישרדות".

החוויה המטלטלת והקשה הזו היא של הורים שבסך הכל חזרו מפגישות בבית הספר ורצו להגיע הביתה בשלום.

ואם זו התחושה שאיתה חוזרים הורים הביתה, אנחנו, כמטפלים וכצוותים חינוכיים, צריכים לחשב מסלול מחדש.

כשאנחנו, צוותים חינוכיים וטיפוליים, פוגשים הורים אנחנו חייבים לזכור:

שכל הורה אוהב את הילד שלו ועושה את הכי טוב שהוא יכול ויודע עבור הילד שלו בכל רגע נתון.

שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים חווים ביומיום שלהם תחושות של דחק, כשלון, אשמה וחרדה, יותר מהורים לילדים טיפוסיים. הספרות מלאה במחקרים המצביעים על דחק הורי מוגבר, חרדה ודכאון אצל הורים לילדים עם ADHD, והדחק הזה אינו שונה מהורים לילדים עם צרכים מיוחדים אחרים. הם לא צריכים אותנו כדי להוסיף לכל זה.

שאנחנו, אנשי המקצוע, זמניים וחולפים בחיי המשפחה.

אנחנו נכנסים להם באמצע החיים ויוצאים מהם לאחר תקופה קצרה. בתקופה הזו תפקידנו ללוות, לבנות, לחזק, לחבק ולתת כוחות להמשך הדרך.

תפקידנו כאנשי טיפול וחינוך הוא להיות עבור ההורים שותפים לדרך במסע הארוך והמפרך הזה, שנקרא החיים:

תפקידנו ללכת לצידם, לתת להם הדרכה ומידע, לעזור להם לתכנן את המסלול ולנווט בו, להיות שם איתם כשהם עייפים ומותשים ומיואשים ולהראות להם את האור בקצה הדרך.

תפקידנו להציע להם את העזרה לה הם זקוקים באותו הרגע:

לפעמים זו כוס מים, לפעמים זה חיבוק, לפעמים זו תזכורת לאיזו דרך ארוכה הם עברו עד עכשיו וכמה התקדמו בה.

לפעמים הם זקוקים רק להקשבה, לפעמים להדרכה ספציפית למי או לאן לפנות עכשיו בדרך ולפעמים הם צריכים שנגיד להם שהם הורים מספיק טובים.

מה שבטוח הוא, שהם לא צריכים שינזפו בהם, שיחלישו אותם, שישפטו אותם, שיערערו להם את הבטחון בהורות שלהם. אין לאף אחד שום זכות לעשות זאת.

האשמה ושיפוטיות מחלישות. אמפטיה וחמלה מחזקות ומאפשרות להשתמש בכוחות.

הם אלו שמפקידים בידיים שלנו את הגוף והנפש של הדבר היקר להם ביותר בעולם ואנחנו חייבים להיות שם, בשבילו ובשבילם.

"אבל הם לא משתפים פעולה….", "אבל הוא אף פעם לא מגיע עם הציוד….", "אבל בבית לא שמים לו גבולות…הם לא מתפקדים כהורים!!"

תפקידנו כאנשי מקצוע, במפגש עם ההורים, הוא לשים בצד את השיפוטיות והתסכול שלנו. בשביל זה בדיוק יש הדרכה וזה המקום לעבוד בו על התחושות הקשות שלנו כמטפלים.

אם עזרנו לילד לקרוא טוב יותר, לכתוב טוב יותר, לארגן את הציוד שלו טוב יותר ועל הדרך גרמנו להורים שלו להרגיש שהם לא מספיק טובים – עשינו יותר נזק מתועלת.

תפקידנו להשתמש בעצמנו באופן מודע ולהתייחס להורים, בדיוק כמו אל הילד, עם הרבה רגישות וחמלה:

להקשיב, להבין, לחזק, לעודד ולראות את מה שהם כן עושים, והם עושים המון. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך או השיטה אותה בחרו.

לשקף את מה שאתם רואים, כאנשי מקצוע, בלי שיפוטיות, ולהציע עזרה אמיתית ממקום מכבד ותומך, שרואה ומבין את הקושי.

אלו הורים שמתמודדים 24/7 עם הילד והקשיים שלו.

הרבה פעמים הוא לא הילד היחיד עם קשיים במשפחה, הרבה פעמים ההורה עצמו סובל מ ADHD, יחד עם חרדה ו/או דיכאון (או קושי נפשי או גופני אחר) והוא בעצמו מטופל או זקוק לטיפול, ומתמודד עם הקשיים שלו עצמו.

הלחץ המשפחתי היומיומי, הנטל הכלכלי העצום (תרופות, שיעורים פרטיים, טיפולים פרטיים, חוגים), ההתמודדות היא יומיומית ואינסופית.

מחקרים רבים מתארים את הדחק (סטרס) העצום שהורים לילדים עם ADHD חווים באופן יומיומי, את הקושי בניהול המשפחתי היומיומי, התסכול והתשישות ואת המחיר הכבד שהורים משלמים בחייהם במונחים של בריאות פיזית ונפשית, יחסים זוגיים ותפקוד עיסוקי שלהם כהורים.

ועוד לא כתבתי מילה על משפחות חד הוריות ואובדנים באמצע החיים.

הורים מותשים לא תמיד מסוגלים לזהות בעצמם את הכוחות שיש להם ולילדם.

בישיבה הקרובה, בשיחה הבאה עם הורים כולנו חייבים לזכור שזה בדיוק המקום שבו הם הכי זקוקים לנו.

זה המקום שבו אנחנו, אנשי הטיפול והחינוך, יכולים לסייע מנקודת מבט מבוססת כוחות.

במקום להאשים הורים שהם "לא מספיק" בתפקידם כהורים אנחנו מחויבים לתמוך בהם, להראות להם את נקודות החוזק ולתת מידע אמין.

הם זקוקים לנו כדי שנבין, נתמוך, נרגיע, נחזק, נראה את הטוב וניתן להם צידה להמשך הדרך.

אסור לנו לוותר על החמלה. כולנו זקוקים לה כמו אויר לנשימה.

הם צריכים שדווקא בימים הכי קשים, נחפש מתחת לבלטות סיבה לומר מילה טובה לילד שלהם ולדאוג שהם יידעו מזה-  במייל, מסרון או אפילו להרים טלפון בשביל הדבר הטוב הקטן הזה. הילד זקוק לזה וההורים שלו לא פחות.

גם הורים זקוקים למילה טובה. או שתיים. לא יותר מזה.

ולקינוח, קחו שיר במתנה, של יהודית רביץ המופלאה: רק מילה טובה, או שתיים. לא יותר מזה.

שלכם,

יעל

 

מי שמעוניינים להרחיב את הידע המקצועי בנושא:

Corcoran, J., Schildt, B., Hochbrueckner, R. , & Abell, J. (2017). Parents of children with Attention Deficit/Hyperactivity Disrder: A Meta-Synthesis, Part I. Child Adolesc Soc Work J, 34: 281-335.

להרצאות שלי לצוותים חינוכיים וטיפוליים: http://yaelsroom.com/workshops/

ילדי, אני והאיידיאייצ'די מתחילים את שנת הלימודים

 

 

 

 

 

 

 

 

הימים האחרונים של אוגוסט כבר כאן וכולנו נפגוש את הראשון בספטמבר ממש בעוד כמה ימים.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לכל המשפחות עם ADHD, אלו שאחרי אבחון, אלו שממתינים ואלו שעדיין בסימני שאלה.

לאלו שעולים לכתה א', לאלו שעולים לגן חובה, לאלו שעולים כתה ולאלו שעולים לחטיבה.

אז כמה נקודות למחשבה כדי שתתחילו את שנת הלימודים הכי טוב שאפשר:

 

1. כבר דברתם עם הילד שלכם על הפרעת הקשב שלו?

בגובה העינים ובשפה שהוא מבין. הוא לא רע, הוא לא עצלן, הוא לא מקולקל, הוא לא טיפש.

יש לו הפרעת קשב וריכוז והמח שלו פועל אחרת.

הוא מוכשר, נבון, רגיש וסקרן ויש לו קשיים שהם חלק מהפרעת הקשב שלו. הקשיים שלו אינם הוא אלא חלק ממנו.

אילו הילד שלכם היה חולה בסוכרת או סובל מצליאק הייתם מסבירים לו ומשתפים אותו, נכון? אותו דבר גם כאן.

 

2. אל תפחדו מדעות קדומות ואל תשלחו את הבת שלכם למורה או גננת שלא יודעת מי היא ומה היא צריכה:

אל תחששו לשתף את המורה או הגננת ורצוי אפילו לפני יום שישי: מה הבת שלכם צריכה? במה היא אלופה? מה קשה לה? מה יכול לעזור לה?

אל תצפו שכל המידע שמסרתם דרך טפסים ושאלונים יגיע במלואו אל מי שצריך בזמן הנכון.

מהנסיון שלי לאורך 15 שנה, אני יכולה לומר לכם ששיתוף המורה במידע רק היטיב עם הילדים: היא ידעה למה לצפות, איך לדבר, איך לעורר מוטיבציה ואיך לא להיכנס "ראש בראש".תנו לילדה שלכם הזדמנות להתחיל את היום הראשון ללימודים הכי טוב שאפשר: עם כמה שפחות היתקלויות מיותרות. זה יהיה אפשרי אם תקבל אותה מורה שיודעת עליה דבר אחד או שניים. אפילו יהיה לה סיכוי לקבל מחמאות!

המורים  ישמחו לשתף איתכם פעולה!

3. תהיו הורים פרו-אקטיבים:

תזמו אתם את הפגישות עם הצוות החינוכי, בגן או בביה"ס: אל תחכו לטלפון הדחוף מהיועצת שחייבים להיפגש השבוע כי המצב בלתי אפשרי.

תזמו אתם את הפגישה הראשונה עם המחנכת, תזמו אתם פגישות רב מקצועיות, מתוך מקום של הורים שמומחים לילד שלהם ומכירים אותו יום או יומיים.

תהיו עם האצבע על הדופק ותזמו עדכון שוטף מהמורה.

יחד עם זאת (ותודה לאמא לביאה על הדברים החשובים האלה):

תקחו בחשבון שהמערכת הרבה פעמים מסורבלת, איטית ועמוסה ולפעמים אתם מאד תתאמצו, ותיפגשו או תרצו לקיים פגישות ולקדם תהליכים וזה יקח זמן ולא יילך כל כך בקלות.

זו המערכת. מסורבלת וקשה ואפילו אכזרית לפעמים, גם לתלמידים וגם למורים. איתה קמים כל בוקר ואיתה הולכים לישון תלמידים ומורים והורים, שמנסים בכל בוקר מחדש לעשות הכי טוב שהם יכולים.

לא הכל בשליטה שלכם. תבונה, נחישות ואורך רוח הם כלי המשחק.

 

 

4. תהיו אתם המנהלים של ה"תיק" של הילד שלכם (או באנגלית case managers):

תהיו מעורבים בקביעת הפגישות, תבקשו להזמין את אנשי המקצוע שמלווים אתכם, תארגנו את החומר בצורה מסודרת, תשאלו כל דבר שכתוב באבחון ואתם לא מבינים. אין שאלה טפשית.

תדאגו שכולם יהיו בקשר עם כולם. אל תצפו שמישהו יעשה את זה טוב יותר מכם.

כולם חולפים בחיי הילד שלכם אתם אלו שנשארים איתו ומלווים אותו ואצלכם נמצא הידע.

5. אל תחששו לתת לילד שלכם את כל התמיכה והעזרה לה הוא זקוק. ילד עם ADHD צריך כפר שלם בעדו:

אל תחששו מטיפול תרופתי, גם אם המידע מהתקשורת והרשתות החברתיות מציף אתכם. תבדקו את הדברים עם אנשי מקצוע ולא עם ה"מומחים" בפייסבוק.

אל תחששו מטיפול פסיכולוגי אם זה מה שהילד שלכם צריך. הסוסים לא יטפלו בילד שלכם ורכיבה טיפולית אינה מחליפה טיפול רגשי והדרכת הורים טובה.

אל תחששו מאבחון פסיכודידקטי או אבחון דידקטי. אם תדעו מה הקושי של הילד שלכם בלמידה (והפרעת קשב מגיעה הרבה פעמים עם "צ'ופר" נוסף של לקות למידה) ותדעו מהן ההתאמות שיכולות לעזור לו, אתם תעזרו לו להביע את היכולות שלו.

ואל תשכחו שכולנו מאותו הכפר: הורים, מורים, גננות, מטפלים – כולנו רוצים בטובת הילד ולכן חשוב שתהיה תקשורת פתוחה ומכבדת.

6. תלמדו, תקראו, תתעדכנו: 

בין אם מדובר בתרופות חדשות או בטיפולים יעילים אחרים, שהוכחו מחקרית למשל טיפולים בריפוי בעיסוק.

יש היום מענה בטיפול בריפוי בעיסוק לשיפור תפקוד ותפקודים ניהוליים של ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD, החל מגיל ארבע שנים!

מדובר בשיטות התערבות שפותחו בישראל והוכחו כיעילות במחקרים רבי משתתפים. מידע על שיטות התערבות אלו ניתן לקרוא כאן: טיפולים יעודיים בריפוי בעיסוק לילדים ולמתבגרים.

 

7. אל תחששו לסנגר על הילדה שלכם ותלמדו אותה לסנגר על עצמה, מול כל מי שיעמוד מולה:

מה הקושי שלה, במה היא מצוינת, מה היא צריכה כדי להצליח, מהן ההתאמות שנקבעו לה.

 

8. אל תהפכו את הבית לשדה קרב סביב שיעורי הבית

אם יש קושי תשתפו את המורים ותחשבו יחד עם אנשי המקצוע המלווים אתכם על פתרון:

אולי יש קושי בלמידה שצריך להתייחס אליו? אולי יש צורך לשנות סוג תרופה או מינון? אולי צריך לשנות את משך הזמן שיושבים להכין שיעורים או לחלק את הזמן הזה ולשלב בו גם פעילות גופנית? אולי צריך להפחית גורמים מסיחים? אולי צריך להתאים את המשימות לילד ולא את הילד למשימות?

הכל פתוח והמטרה היא שהילד ילמד בלי לפגוע בדימוי העצמי שלו וביחסים במשפחה.

 

9. תתאמו ציפיות מראש:

מהם הכללים, מה מותר ומה אסור. הפסיכיאטר האמריקאי הידוע, ראסל בארקלי, כבר כתב פעם שלאנשים עם ADHD יש שני מצבי זמן: עכשיו ולא עכשיו.

 

לכן, מה שהיה אתמול או בשבוע שעבר כבר לא רלוונטי. הילד שלכם צריך לדעת מה מצופה ממנו עכשיו ולקבל חיזוקים על המאמץ שהוא משקיע בלהיות בסדר עכשיו.

הרבה יותר קל להעיר על התנהגות שלילית מאשר לחפש מתחת לבלטות את החיובית ולהתייחס אליה בזמן אמת. לזה אנחנו צריכים לשאוף.

 

10. תנסו אתם ראשונים ואח"כ תציעו גם לאחרים: להסתכל על הילד שלכם, עם כל הקשיים שלו, דרך משקפיים חיוביים

מה הוא כן עושה? מה הוא כן מנסה? במה הוא כן מצליח ואיפה הוא כן עושה מאמצים? גם אם זה מעט, גם אם זה כמעט, בשבילו זה המון ומגיע לו שנשים לב.

ולא לשכוח ש"אתמול זה אתמול והיום זה היום" וכל יום הוא יום חדש עם אלפי הזדמנויות חדשות.

 

ולקינוח המלצה חמה על ספר לא חדש אבל מקסים מקסים, להורים ולילדים שעדיין לא דיברו על הפרעת הקשב שלהם:

"האיידיאייצ'די שלי" מאת לאורה וולמר, הוצאת אמציה.

למה נעלבו בממלכת בלגניה ומה קרה לשוטרים בממלכת סדריה? מה עשתה להם המכשפה ברדקולה ולמה הילדים בממלכת סדריה התחילו לצעוק "מ'כפתלי!!!!" ? ?

הספר מספר באופן ידידותי להפליא ומותאם לילדים ולהורים מהי הפרעת קשב וריכוז ומה קורה במח ובגוף של ילדים עם ADHD.

אז אם עדיין לא דיברתם עם הילד שלכם על ה ADHD שלו (ואולי גם שלכם), זה הספר שהולך לעזור לכם לעשות את זה בכיף.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת!

אהבתם את הפוסט? קיבלתם נקודה למחשבה? שתפו באהבה.

שלכם,

יעל

כוכבים על פני האדמה

המון זמן לא כתבתי ומאד התגעגעתי…

חופש, חם, הילדים בבית, מדלגים בין הברכה למזגן וחזרה… מוכר, לא?

אצלי בינתיים מתבשלים להם חידושים, מרעננים כלימונענע גרוס,  עליהם אספר לכם ממש בקרוב!

בינתיים למה שלא אפנק אתכם בבילוי ממוזג מול המחשב אצלכם בבית? קלאסי!

הפעם אני רוצה להמליץ לכם על הסרט ההודי המופלא, "כוכבים על פני האדמה". סרט ארוך, כמעט שלוש שעות, אך אף עין לא תישאר יבשה. מבטיחה.

גיבורי הסרט הם הישאן בן התשע, ילד חולמני ולקוי למידה, שייכנס לכם ללב עם עיניו הגדולות ומבטו מעורר החמלה והמורה המחליף שלו, ראם, שלמעשה מציל את חייו.

הרבה מחשבות (ודמעות) עלו בי במהלך הצפיה בסרט, וחלפו ביניהן אחד אחד, ילדים שפגשתי במהלך השנים.

הסרט מתאר באופן אמפטי ורגיש את עולמם הפנימי של  ילדים רבים עם הפרעות קשב וקשיי למידה: את הבדידות האיומה שלהם בהתמודדות, את הבושה, את הקושי של המשפחה להכיר בקשיים, להבין אותם ולהכיל אותם, את הקושי של בית הספר למצוא פתרונות יצירתיים שיובילו לצמצום הפער ולבניית דימוי עצמי חיובי (כי איך אפשר עם 40 ילדים בכתה?), את "כדור השלג" של הכשלונות החוזרים, המתגלגל וגדל וחונק כל חלקה טובה של שמחה, בטחון ויצירתיות (כי מי יכול להיות יצירתי כשהוא עסוק בהישרדות?)

הסרט  נותן גם הרבה תקווה ואופטימיות ומוכיח שוב, מה שהוכח פעמים רבות, שכל מה שילד זקוק לו הוא מבוגר אחד שיאמין בו (הרב שלמה קרליבך).

ולקינוח:

השיר מחמם הלב של נתן זך בביצוע של נורית גלרון המדהימה:

"כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח."

(מתוך "כולנו זקוקים לחסד" מאת נתן זך).

מכירים אנשים שיוכלו להנות מהפוסט ולקחת משהו קטן לדרך? שתפו אותם באהבה ויחד נצליח (אולי) לגרום לעוד ילד לחייך!

שתהיה לכם שבת נפלאה,

יעל

איך מכינים סביבון מדליק בחמש דקות?

הרעיונות הכי טובים שלי הם דווקא אותם רעיונות פשוטים, שבאים כמעט תמיד באלתור של רגע.

את הסביבון הזה אלתרתי מתישהו, אני כבר לא זוכרת מתי, כשחיפשתי פעילות פשוטה לטיפול, שתתאים לילדים בגילאים שונים ושתאפשר התנסות בכלים וחומרים, תכנון והתארגנות עם הגוף ובמרחב הדף וגם כתיבה.

"היה להיט", אמרה לי מרפאה בעיסוק קולגה שלי, שהכינה את הסביבון יחד עם ילד בטיפול. ילד שנמנע מכל פעילות שקשורה לנייר וכלי כתיבה, שרק "מריח" ציור או כתיבה וכבר מנסה להימלט.

אלה הסביבונים שהכינו שני ילדים, מטופלים שלי, בגילאים שונים: הימני בן 4.10 והשמאלי בן 6.4 שנים:

img_20161227_104800

אז הנה לפניכם, שלב אחר שלב, סביבון מדליק בחמש דקות (אפילו פחות). במיוחד לילדים שזקוקים לתוצר מיידי, 100% הצלחה ובזמן קצר:

החומרים הדרושים: בריסטול באיזה צבע שרוצים, קיסמים צבעוניים לא חדים, גוש קטן של פלסטלינה, מספריים, כלי כתיבה.

שלב 1: מציירים עיגול. אפשר גם ריבוע או פרח. את השלב הזה בד"כ אני עושה כדי שהעיגול ייצא סימטרי. אפשר כמובן להעזר בשבלונה או במחוגה:

img_20161228_223245

שלב 2: גוזרים את העיגול ומסמנים במרכזו צלב/איקס, כך שנוצרים 4 רבעים:

img_20161228_223356

שלב 3: כותבים בכל רבע אות או מילה שלמה, לפי רצונכם. ילדים בגיל ביה"ס יכולים לכתוב בכל רבע מילה שלמה ולהתייחס למרחב שלרשותם על מנת לתכנן את הגודל שבו יכתבו. ומה עם ילדים בגיל הגן? הם בהחלט גם יכולים להתנסות בכתיבה! בכתיבה הילדית, כפי שילדים כותבים. רק תתנו להם לנסות ותראו כמה הם יודעים! אפשר לתת להם להעתיק את האותיות ואפשר לתת להם לנסות לכתוב בעצמם את המילים, בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים:

img_20161228_223429

שלב 4: בעזרת עפרון, מחוררים חור קטן במרכז העיגול:

img_20161228_223509

שלב 5: אל החור הזה מכניסים קיסם קהה (לא חד). על מנת לשמור שהקיסם לא "יברח" מהסביבון נכין לו שני "מחסומים" מפלסטלינה, משני צדי הסביבון: נכין נחשי פלסטלינה קטנים, אותם נכרוך בבסיס הקיסם מלמעלה ומלמטה:

img_20161228_224010

 

וכעת מה שנותר הוא לסובב! מוכנים?

img_20161228_224223

אז מה היה לנו כאן?

סביבון מדליק בחמש דקות שאפשר להכין עם ילדים בגילאים שונים

פעילות שאפשר להכין בדרגות קושי שונות לפי גיל הילד והצרכים שלו (ילדים בני שלוש יכולים פשוט לצבוע את הרבעים או להדביק מדבקות)

פעילות רב שלבית המאתגרת את תפקודי הניהול, כגון: היכולת לעכב תגובה, זכרון עבודה, תכנון, התארגנות עם ציוד, מעבר בין שלבים ובקרה עצמית

שימוש בכלים וחומרים מסוגים שונים, הדורשים ויסות משתנה של כח, תיאום בין הידיים, אחיזות עדינות מסוגים שונים ומניפולציה של חפצים קטנים

התנסות בכתיבה לפי השלב ההתפתחותי בו הילד נמצא

מאחלת לכם חג חנוכה שמח, חמים וטעים,

שלכם, יעל

ארוחת בוקר של אסטרונאוטים

אורית נכנסה לחדר לבדה, אוחזת בשקית ובתוכה נעליים.

"איפה….?" הפניתי אליה מבט שואל.

"הוא בחוץ, הוא לא רוצה להיכנס. הוא לא רצה לבוא היום, הבאתי אותו בכח, הנה הנעליים.

הוא מאד עייף, הלך לישון מאוחר אתמול, רצה להמשיך לישון".

יצאתי מהחדר ומצאתי את אלון. עומד צמוד לדלת, פניו אל הקיר.

"אמא סיפרה לי שאתה מאד עייף, שהלכת לישון מאוחר ושאתה רוצה עוד לישון".

אלון משך בכתפיו והמשיך לעמוד, פניו אל הקיר.

"אתה יודע, אלון? גם אני לפעמים מאד עייפה. ואני ממש מבינה אותך שאתה רוצה להמשיך לישון. אז תראה מה נעשה. אני אסדר לך מיטה, כאן בחדר, ותוכל להמשיך לישון."

השארתי את דלת החדר פתוחה, ולעיניה המשתאות של אורית פרשתי שטיח, עליו מזרון והוספתי כרית ושמיכה מאולתרת מקרדיגן צמר שהיה שם.

כיביתי את האורות והסטתי את הוילונות.

"אלון, הנה המיטה שלך, אתה יכול לבוא לישון, כמה שאתה רוצה, עד שתרגיש שאתה כבר לא עייף. בינתיים, אני מארגנת לך את החללית שלך. כשתקום ויהיה לך כח תטוס בחללית."

תליתי את הערסל ותחתיו פרשתי מזרון שני.

אלון נכנס לחדר , הזדחל במהירות לתוך המיטה שהכנתי עבורו ועצם את עיניו.

"ששש….." אמרתי לאורית. "אלון ישן. כשיקום יוכל לעלות לחללית. ו… רגע! הוא בטח לא הספיק לאכול ארוחת בוקר…יש לי כאן ארוחת בוקר מיוחדת לאסטרונאוטים."

הוצאתי כמה בייגלך מהתיק והנחתי אותם בכוס חד פעמית, סמוך לערסל-חללית.

"כשתקום, מחכה לך ארוחת בוקר של אסטרונאוטים, ליד החללית שלך".

אלון פקח עינים לאחר 2-3 דקות וניגש לחללית. עזרתי לו לשכב בתוך הערסל והמשימה שלו היתה למשוך את עצמו בעזרת חבל, הקשור על הסולם.

מעבורת החלל המריאה, ואיתה אלון המחייך.

בהמשך שיחקנו כדורסל, אלון הכין לעצמו תעודה, והמשכנו בתכנית הטיפול, בהתאם למטרות שנקבעו.

בתום 45 דק' נפרדנו בחיוך ואלון הלך לגן.

לאחר שעתיים שלחה לי אורית הודעה:

"רציתי להגיד לך שאת אלופה! הבאתי לך ילד עצוב ועייף ונכנס לגן שמח ועירני! והכל בחן בנחת וביצירתיות המיוחדים לך".

התנגדויות של ילדים בטיפול הן עניין שכיח וחלק טבעי ובלתי נפרד מתהליך טיפולי.

הילד מביא איתו לטיפול את עצמו, כפי שהוא באותו הרגע- עם הרצונות, הציפיות, האכזבות, הצרכים והחרדות.

כשילד עצוב, כועס, עייף, מתנגד בטיפול ולא "משתף פעולה", לפעמים כל מה שהוא צריך לידו זה מבוגר שישתף פעולה איתו.

את זה למדתי ממורתי היקרה, חנה זלצר, לפני הרבה שנים.

יש סיפור יפה של רבי נחמן מברסלב, "משל ההינדיק", המספר על בן מלך שחשב שהוא תרנגול הודו ונכנס ערום מתחת לשולחן.

במהלך השנים, יצא לי לפגוש כמה ילדים בדיוק שם, מתחת לשולחן.

מה קרה לבן המלך ומי ריפא אותו משגעונו? לא אעשה לכם ספוילר, פשוט תקראו את הסיפור.

לפעמים, כל אחד מאיתנו צריך מישהו שישב איתו יחד, מתחת לשולחן.

שלכם,

יעל

  • * בתמונה: האסטרונאוט, החללית והכוס עם הבייגלך של אלון.

 

תנו להשתעמם בשקט

 

ילדים היום לא יודעים להשתעמם.

בכל מרפאה, סופר או סתם על הספה בבית. מיד תוקעים להם מסך מול העיניים או שהם מחפשים ומוצאים אותו בעצמם.

ילדים בני שנה וחצי ושנתים ושש, יושבים עם הוריהם בתור לרופא, במפגש משפחתי, בנסיעה במכונית, ובמקום לשוחח איתם, להקריא להם סיפור, לתת להם לשחק ולחקור את הסביבה בעצמם, הם תקועים מול המסך.

הם והמבוגר שלצידם. לפעמים מדובר בשני מסכים שונים.

אנחנו מגדלים דור שלא יודע לייצר לעצמו יש מאין.

אנחנו מגדלים אנשים שיתקשו לייצר לעצמם הנאה ועניין מתוך עצמם ולא כתלות במכשיר חיצוני.

 

זה מתחיל בינקות וממשיך לאורך כל שלבי ההתפתחות שלנו כבני אדם.

תינוקות, פעוטות וילדים שרואים סרטונים ומשחקים בטאבלט במקום לחקור את הסביבה ולשחק במשחק הדדי עם מישהו בסביבתם, מתבגרים ומבוגרים שחיים באינסטגרם ובפייסבוק ומנהלים יחסים וירטואלים עם עשרות, מאות ואלפי חברים ואוהדים ובסופו של יום מרגישים מאד בודדים, חרדים ומדוכאים.

 

בכל מגוון הפעילויות, החוגים, הסדנאות, הסרטונים, המכשירים והמסכים אנחנו חייבים לתת לילדים שלנו גם קצת להשתעמם.

 

משעמום נולדה החקירה האקראית של הסביבה, נולדה הסקרנות ונולדו השאלות, נולדו הניסויים ונולדו הטעויות המקריות שבאמצעותן הומצאו והתגלו ההמצאות והתגליות הגדולות בהיסטוריה האנושית:

כח המשיכה, הכדורגל, הפניצילין, מערכת השמש ועוד ועוד.

 

מזל שלא היו טאבלטים ביוון העתיקה או בתקופת הרנסנס.

 

ילדים שכל הזמן מופעלים ע"י מבוגרים או ע"י מכשירים, שאינם לומדים להתבונן בסביבתם ולהפעיל אותה באופן יצירתי, הם ילדים שהלמידה שלהם תהיה שטוחה כמו הטאבלט.

ילדים שאינם מתבוננים בעולם סביבם ועורכים בו ניסויים הם ילדים שלא ישאלו שאלות, שלא ינסו ולא יטעו ואז מי ימציא כאן את ההמצאות הגדולות הבאות?

 

בואו ניתן להם ולעצמנו גם להשתעמם. בואו ניתן להם ולעצמנו הזדמנות להתבונן בעולם שסביבנו.

לא רק לראות אלא להתבונן. כמו ילדים שמגלים את העולם מחדש: בזויות שונות, להרגיש את הסביבה עם כל החושים וליצור מהשעמום הזה, מה"אין" הזה, את ה"יש" הבא, שטרם הבחינו בו.

 

ולקינוח, גוגואים לגדולים!

 

לידור ויסוצקי, בן זוג ואבא מדהים, צלם אומן ומתבונן מוכשר יצר משחק שמזמין אתכם, על הדרך, להתבונן על העולם מנקודות מבט חדשות ושונות, כמו ילדים.

ב-seempli תמצאו "גוגואים" שיתנו לכם רעיונות להתבוננות שונה בסביבה המוכרת לכם ובסביבות חדשות.

בהתחלה זה יקח לכם קצת זמן, אבל, כמו שריר שמזמן לא הפעלתם או כמו מגירה שמזמן לא פתחתם והמפתח קצת נתקע, ברגע שתפתחו אותה תישאבו פנימה ולא תרצו לסגור.

אני מזמינה אתכם לחזור ולשחק עם הסביבה שלכם, להתבונן בה מחדש, כמו ילדים, עם כלים של גדולים, וללמוד עוד משהו קטן על העולם ועל עצמכם.

להתבונן במוכר מזווית אחרת, לחפש בידוע את הנסתר, להתבונן מקרוב ומרחוק, לבד ובקבוצה.

להתבונן החוצה ולמצוא בעצמכם משהו חדש שלא ידעתם על קיומו. זה פשוט. seempli.com

שלכם,

יעל