על החלון ישבתי וזכרון כתבתי…

מוקדש באהבה לורדית זמורסקי, המורה האהובה שלי מכתה א' ולחנה זלצר- מורתי האהובה בהווה.

תמיד הייתי בן אדם של מילים- מאז שהתחלתי לקרוא בכתה א', בלעתי בשקיקה כל מה שאפשר היה לקרוא- ספרים, שלטים, עיתונים, ספרי טלפונים, אצל סבא וסבתא בשבת הייתי קוראת את הסידור.

מדי שבוע היינו הולכים לספריה העירונית וכמה רבה האכזבה היתה כשיכולתי לקחת ספר אחד בלבד.

הכתיבה שלי התפתחה בצורה די מעניינת, יש לומר.

בגן חובה אני זוכרת את סבתי (שהיתה עולה חדשה חדשה. מלמדת אותי לכתוב שורות שורות של אותיות ה- ABC  כדי להכין אותי לכתה א'.

ואילו את כתה א' התחלתי כך: הורי היו עולים חדשים ולכן מחברות ה"עברית" שקנו לי היו למעשה מחברות "אנגלית", שנפתחו משמאל לימין, כפי שהורי מכירים ורגילים.

כך שבמחצית הראשונה של כתה א' כתבתי במחברות האנגלית בשורות האופייניות- שורה רחבה ושורה צרה לסירוגין. כך גם נראה כתב היד.

מהר מאד מישהו עלה על הטעות והשגרה חזרה למסלולה ובמחצית ב' אף כתבה לי המורה בתעודה: "כתב ידך השתפר מאד".

מעניין כיצד משפיע המרחב בו אנו כותבים וההקשר בו אנו כותבים על הכתיבה שלנו.

במהלך כל שנותי בביה"ס, כולל בתיכון, כתב ידי הושפע מאד מההקשר ומהקשר הבין-אישי:

במקצועות אותם אהבתי (בעיקר את המורה) – כגון זמרה, אנגלית, חגים ותאטרון- היה כתב ידי היפה והמסודר ביותר.

במקצועות בהם סבלתי (גאוגרפיה, ביולוגיה) היה כתב ידי כל כך מזעזע עד שבכתה י' המורה לביולוגיה דרשה ממני להעתיק את כל המחברת מחדש…

מתי אהבתי לכתוב ומה אהבתי לכתוב ?

זכרונות וסודות כמוסים ב"ספרי זכרונות" עם מנעולים זעירים ומוזהבים, שירים, סיפורים, ברכות ליום הולדת, היו לי "חברים לעט" ממקומות שונים בארץ איתם החלפתי מכתבים על דפי מכתבים ומעטפות צבעוניות (מאוסף המכתביות המפואר שלי, שכלל את מיטב כוכבי שנות ה-80).

אהבתי לכתוב מכתבים ביחד עם סבתה של אמי, אצל סבתי בבית, על שולחן העץ הישן והכבד.

על שולחן זה, שאירח ארוחות שבת וחג, נכתבו על ידי סבתא אומי הזקנה אגרות אויר שנשלחו בחרדת קודש לבנה שחי בקנדה באמצעות תיבת הדואר האדומה בקצה השני של הרחוב.

אגרות שהגיעו ליעדן לאחר כשבועיים ("ותבדקי טוב טוב עם האצבעות בחריץ שהמכתב באמת נפל למטה !").

אז למדתי שאפשר להכין דבק מהיר מקמח ומים.

אני זוכרת את ההתרגשות מול דפדפת צבעונית וחדשה או מחברת משובצת עם כריכת קרטון קשה (מאילו שאבי כתב בהן בעבודתו), את ההתלהבות בכתיבה בטוש זהב (מתנה שקבלתי ליום הולדת 8), בטוש זוהר ובעט-עפרון בצבע סגול.

כשהייתי באה לפעמים לעבודתה של אמי, בימי מחלה וחופשה, זו היתה חגיגה אמיתית.

אמי עבדה אז כשרטטת בתחום האדריכלות. היו שם גליונות נייר מכל הסוגים והגדלים- שקופים ואטומים, פתקים קטנים ומפות ענקיות, והריח של העתקות האור זהו ריח שלא אשכח לעולם.

היום הכל ממוחשב אבל אז, היו שם כלי כתיבה ורישום ושרטוט מכל הסוגים והמינים, מכחולים, צבעי מים, עפרונות מכניים (עם מחדד מיוחד), סרגלים מכל הסוגים והגדלים, שולחנות שרטוט מוארים, עולם שלם של אוצרות.עולם הולך ונעלם.

אז היינו כותבים, מציירים, מעתיקים, משרטטים, משתמשים בכל הבא ליד ומשחקים עם הכלים והחומרים.

בעבודתי אני פוגשת ילדים רבים, שמגיעים לטיפול בריפוי בעיסוק על רקע של קשיים בכתיבה, כשמתלווה לכך תמיד חוסר מוטיבציה לעסוק בכתיבה. הכתיבה נתפסת בעיניהם כמעיקה, קשה, מעייפת ומאיימת. תמיד היא קשורה לבית הספר, תמיד היא קשורה לשיעורים ומבחנים ותמיד היא קשורה לחויה של חוסר הצלחה.

מהותה של הכתיבה כתקשורת יומיומית בין אנשים כיום השתנתה מקצה לקצה בעקבות האמצעים הטכנולוגים המשמשים לכתיבה.

התקשורת הכתובה בין אנשים עברה מהפכים רבים מתקופת האבן ועד ימינו.

מסימונים באמצעות חבלים ואבנים, דרך ציורים על קירות וחריטות עם אזמל על לוחות טין בידי יחידי סגולה, היא הפכה לזמינה מאד לכל אחד אך גם דלה, מצומצמת וגסה, חד-גונית, עם חוקים ומוסכמות חדשים, בהתאם למדיום:

בטוקבקים ובפייסבוק אפשר לכתוב את כל מה שחושבים על כל אחד וכולם רואים את הכל (כבר אין סודות כמוסים), בטוויטר "מצייצים" את כל אשר על לבכם ב-140 תוים מקסימום, ב-SMS אפשר לכתוב לכל אחד בכל מקום ובקיצור (כי למי יש זמן וסבלנות), ובדוא"ל אמנם אפשר לכתוב בפרוטרוט ולהביע רגשות מעט יותר מורכבים מפרצופי סמיילי אך בלי הריח, מרקם הדף וחריטת העט.

ילדים מגיעים לבית הספר עם ידע שיש להם על קריאה וכתיבה, אליו הם חשופים מרגע לידתם.

לעתים קרובות, יש נטיה להתעלם מהידע של ילדים על כתיבה ומהניסיון שלהם לחשוב על הכתיבה, באמצעות ראיה דיכוטומית של המבוגר היודע: נכון או שגוי.

זאת במקום לעורר בהם חשיבה ושאילת שאלות.

מהו תפקיד בית הספר בלימוד הקריאה והכתיבה ?

כיצד הורים יכולים לסייע לילדיהם המתקשים בכתיבה ?

המשך יבוא…

ולקינוח, המלצה חמה על ספר: "ילדה" מאת אלונה פרנקל בהוצאת "מפה"

בספרה מתארת אלונה פרנקל את ילדותה כילדה יהודיה בזמן השואה. בין היתר, מתארת היא כיצד היו הספרים גלגלי ההצלה שלה וכיצד בכתב ידה המזעזע, שכלל שגיאות כתיב איומות, היא כתבה בלי שום שגיאות כתיב קטלוג ספרים פרטי משלה.

חומר נוסף למחשבה:

סנדבנק, א., ארצי, ב. (1996). להתפתח כקוראים וככותבים במסגרות לימודיות. מחשבות כתובות.

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…