על החלון ישבתי וזכרון כתבתי-חלק ב'

באחד הפורומים באינטרנט, כתבה אמא לילדה בכתה א' כי המורה מצפה מילדתה להעתיק מילים בכתב, מילים שטרם למדה לקרוא, רק כדי "לתרגל את האותיות".

ילדים בכתה א' מצופים לצייר את אותה אות בשורה עשרות פעמים ומתוך זה ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לעבור על "קווקווים" ומתוך זה אולי ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לכתוב גם אם אינם מבינים את מה שהם כותבים ומתוך זה להבין משהו על כתיבה.

האם ניתן לצפות מילד לכתוב נכון וברור אם לא מצפים ממנו לחזור אל הטקסט ולקרוא אותו ?

נתחיל עם העובדה שילדים יודעים על כתיבה הרבה לפני שהם לומדים לכתוב באופן פורמלי, כך שלא נכון להתייחס אליהם כאל "טבולה ראסה" כשמתחילים ללמד אותם באופן פורמלי בכתה א'.

ילדים לומדים על כתיבה מהרגע שהם אוחזים בכלי כתיבה ועד לאוניברסיטה, ועלינו המבוגרים להתייחס אליהם כאל בעלי ידע.

מגיל צעיר מאד, אם רק מאפשרים להם, ילדים מתנסים בכתיבה ומנסים למצוא היגיון בשפה הכתובה (אם יש לכם ילדים קטנים, אפילו בני שנתיים, תנסו לתת להם לכתוב ותראו).

תהליך ההתפתחות של הכתיבה אצל ילדים דומה לתהליך התפתחות הכתב האנושי, רק שזה לקח לאנושות כ-6000 שנה.

שחיה לומדים רק בתוך המים. לרכוב על אופניים לומדים רק על האופניים.

כתיבה נלמדת מתוך העיסוק בכתיבה עצמה.

בתהליך לימוד הכתיבה בבית הספר ובבית יש לאפשר לילדים הזדמנויות רבות לעסוק בכתיבה ולא רק במרחב המצומצם של המחברת או החוברת אלא גם במרחבים ובהקשרים אחרים.

למרחב ולהקשר יש השפעה מכרעת על אופי הכתיבה ואיכותה: כתיבה של שלטים, רישום בפנקסים, כתיבת מודעות, פרסומים, מכתבי תודה, כרטיסי ברכה וכתיבה על הלוח.

כדי שילדים יכתבו בהנאה ובמומחיות עלינו "לפרוץ" את גבולות שורת החוברת ושורות המחברת ולאפשר לילדים להתנסות בכתיבה במרחבים שונים, הדורשים התארגנות מרחבית מתאימה: פתקים קטנים ומדבקות, שלטים ענקיים, פנקסים ומעטפות, ניירות מכתבים וכרטיסי ברכה וכן, גם מחברות. "חכמות" ו"טפשות". אך לא רק.

כל אלו יכולים לזמן הזדמנויות יקרות מפז להתנסויות מגוונות וחשובות בכתיבה משמעותית ולפתוח את הנושא לדיון.

וזו נקודה מכרעת בעיני.

כמעט ולא מתקיים דיון סביב הכתיבה בכתה.

בכתה א' אין כמעט בכלל כתיבה חופשית. יש "נכון" או "שגוי" ובעיקר, בתחושה שלי, מירוץ אחר סיום החוברת.

בעיני יש כאן פספוס אדיר.

במרחב הכתתי הציבורי יכולה להיות במה שמעוררת חשיבה ומעוררת שאלות שמתוכן תבוא הלמידה המשמעותית ביותר.

כשנותנים לילדים להתנסות ב"כתיבה ציבורית" בכתה על הלוח או בקבוצה ומאפשרים דיון, שאלות וויכוח -מתקיימת למידה אמיתית, עליה "מנצח" המבוגר שיודע (המורה).

מתעוררת ההזדמנות לחשוב על המשמעות ולא על "ציור האותיות" ומתעוררות השאלות: "למה כותבים כך ולא כך ?"

כשמלמדים מדעים מדברים בשפה של שאלות והשערות: שואלים שאלות, מניחים הנחות על סמך ידע קודם, משערים, עורכים ניסויים, "משחקים" עם ההשערות- מאששים או מפריכים אותן ומגיעים למסקנות.

הנחת היסוד היא כי למידה משמעותית מתרחשת מתוך השאלה, מתוך הפעולה ומתוך הדיון הקבוצתי בכתה.

מדוע לא להתייחס כך לכתיבה ?

תפקידנו, ההורים, המורים והמטפלים, להביא את הילדים לחקור ולשאול ולהוביל אותם בדרך של חשיבה אל המוסכמה.

המשך יבוא…

מאמר במתנה כחומר למחשבה :

http://www-personal.umich.edu/~sbneuman/pdf/nisfornonsense.pdf

ותודה לחנה זלצר על ההשראה !

יעל ויסוצקי- מרפאה בעיסוק לילדים בסביבה הטבעית

www.yaelsroom.com

ובפייסבוק : http://www.facebook.com/YaelsRoom

תרגישו בבית…